הטקסט עצמו למי שהארץ לא נגיש לו
אובך סמיך, מאובק ומלכלך מכסה את ירושלים. הוא מצטבר על הבתים היפים בבית הכרם, שוקע על חלונות הוויטראז' בבית החולים הדסה, עוטף את המכוניות המגיעות לטיפול במוסך בקטמון, מחניק ומקלקל את הראות. "אובך" הוא גם השם שנתן יורם עבר הדני לספר שכתב וראה אור לפני שבועות אחדים, המתחיל באותה תופעת מזג אוויר. אבל האובך ב"אובך" הוא לא רק אבק דביק וחלקיקים שנישאו ממדבריות ערב, זהו במידה רבה גם ערפול מטאפורי, חוסר יכולת להתבונן ולהתמודד עם המציאות.
פרופ' יואל עדות, גיבור הספר, הוא מנהל מחלקת נשים בהדסה, מומחה להפריה ורופא אמביציוזי בן 55. בנו איתמר הוא פסנתרן מחונן, שולט בכמה שפות, פנומן מילדות הלוקה בתסמונת אספרגר. בגיל 19 אין לו חבר בעולם ויומו מורכב מצפייה בטלנובלות וטיול לבטונדה במרכז המסחרי של השכונה, שם הוא יושב שעות, בוהה ואוזניות על ראשו. כדי לפתור את הבעיה מוצא יואל את ירון מוגרבי, מוסכניק צעיר בן גילו של בנו, ומשלם לו כדי שישהה לצד בנו ויתיידד עמו. אלא שהבעיה הגדולה שיואל מזהה היא רק סימפטום והפתרון שהוא מוצא לה הוא פתח להסתבכות.
"הורות היא מלאת חרדות, וכשאתה מחובר ליישות הרחוקה הזאת, החרדה, אתה לא כאן. אתה לא חי את המציאות האמיתית", מסביר עבר הדני. "כשאתה רק חרד ומשם נובעות הפעולות שלך, אתה לא מחובר לחיים. יש פער בין החרדה מפני משהו, הפצצה האיראנית נגיד, לבין החיים, וזה גורם לך להיות מרוחק, כי יש משהו שכאילו גדול יותר מבני האדם. גם בהורות, אם הפחד שלך הוא שהילד לא יגיע לאוניברסיטה או שלא יהיו לו חברים ואתה נורא לוחץ שיהיו לו חברים, אתה לא מקשיב לו ולא נותן כוח לתהליך. אין לך רגע להקשיב כי אתה פועל מתוך חרדה. היא כל כך חזקה שאתה קודם כל פועל. זה מה שקורה ליואל".
חרדה יוצרת אובך בראש?
"מאוד. ולכן זה אובך ולא ערפל. ערפל הוא רומנטי, זה בלזק, זו הבטחה לגשם. אובך הוא משהו אחר. אנחנו חיים באבק הזה החמצמץ והלא נעים. זה לא ענן שירד, זה משהו מהמדבריות בסעודיה. חרדות הן אובך שמשבש את האוריינטציה".
["פלפלים צהובים". התמודדות משפחתית עם אוטיזם של הבן]
"פלפלים צהובים". התמודדות משפחתית עם אוטיזם של הבןצחי צלינקר
עוד כתבות בנושא
להביט בכל צבעי הקשת האוטיסטית 27.11.2014 כתבה זאת זמינה למנויים בלבד
כך חילצו הדמויות של דיסני את בני ממעמקי האוטיזם 26.03.2014 כתבה זאת זמינה למנויים בלבד
מקדונלדס וחומוס
"אובך" (בהוצאת כתר ובעריכתה של שירה חדד) הוא הרומן הראשון למבוגרים שכותב ומפרסם עבר הדני. הוא כבר כתב ארבעה ספרי ילדים וביים פרסומות של מקדונלדס, חומוס אחלה, תנובה ועוד. בשנות ה–90 היה גם תסריטאי ב"קומדי סטור" ("זה היה מצב כזה, עבדתי במשרד פרסום, הייתי מעביר תסריט בפקס ורואה אותו כמה ימים אחר כך בטלוויזיה. כתבתי לז'וז'ו את החלסטרות. הייתי כותב פרסומות ועושה עליהן אחר כך פארודיות").
הספר הירושלמי כל כך שכתב לא סותר את העובדה שהוא עצמו גדל באשקלון. הוא מסביר בחיוך שהוריו שניהם ילידי ירושלים. למשפחת אביו, משפחת מוגרבי שהפכה ל"עבר הדני", היתה מכולת בשוק מחנה יהודה (המצויה עדיין בידי קרובי משפחה). אמו, המשוררת דפנה עבר הדני ז"ל, גדלה בשכונת בית הכרם במשפחה בעלת רקע אמנותי ולאמה היו שתי גלריות לאמנות, בארץ ובניו יורק. הפערים הגיאוגרפיים והמעמדיים האלה בין האב והאם באים לידי ביטוי גם בספר, במרחק שבין בית הכרם לקטמון, בין הפרופ' לרפואה למוסך.
פרט לזה, בת זוגו של עבר הדני היא התסריטאית והבמאית קרן מרגלית (יוצרת "פלפלים צהובים"), ולשניים שלושה ילדים: מיכאל בן ה–15, שהוא אוטיסט, ונעמי ואביגיל, תאומות בנות 10. "פלפלים צהובים" של מרגלית עסק בהתמודדות של משפחה עם האוטיזם של בנם.
איתמר, בנו של גיבור "אובך", אינו אוטיסט אלא לוקה בתסמונת אספרגר, הפרעה הממוקמת על הקשת האוטיסטית, שהלוקים בה מתאפיינים ביכולת אינטלקטואלית גבוהה אבל מתקשים ביצירת קשרים והבנת סיטואציות חברתיות. ובכל זאת ניכר שעבר הדני בחר למקם את ספרו קרוב לבית. זה בולט במיוחד בחלקים שבהם מתוארים הגילוי של התסמונת וההתמודדות עמה, התנועה בין חשד והכחשה לאי היכולת להדחיק עוד. שם במיוחד עולה אמת אנושית וכנות גדולה, יחד עם יכולת סיפורית המקרינה אמינות.
היה לך רגע של היסוס האם לכתוב כל כך קרוב למשפחה שלך?
"ממש לא. אפילו לא טיפה. לא היה לי אפילו רגע של היסוס כמו שלא היססתי לכתוב על זוגיות, וגם זה לכאורה חושף אותי ואת חיי. הורות היא הורות. אני מרגיש שהחשיפה פה שווה לחשיפה בנושאים אחרים, אולי כי אני שלם עם זה. אני לא מרגיש שאני חושף את מיכאל ואת ההורות שלי אליו ואני לא מתבייש בכלום".
[התסריטאית והבמאית קרן מרגלית (יוצרת "פלפלים צהובים"), בת זוגו של עבר הדני]
התסריטאית והבמאית קרן מרגלית (יוצרת "פלפלים צהובים"), בת זוגו של עבר הדנינועה יפה
מעניין שגם אתה וגם קרן ניתבתם את ההורות למיכאל ליצירה.
"אנחנו שני הורים נפרדים לילד אוטיסט, ואנחנו ביחד הורים לילד אוטיסט. כל אחד חי את חייו ועושה את מה שהוא עושה. הרבה מהדברים האלה נכתבו במקביל לאורך שנים. את הגרסה הראשונית של 'אובך', שהיתה שונה מאוד, התחלתי לכתוב לפני שמונה או תשע שנים. זה קרוב הביתה וקרוב לחיים שלנו, אבל מאוד הגיוני שכשבחיים לך יש חוויה חזקה כל כך אתה מתעסק בה וסביבה. שנינו שמחים אחד עם מה שהשני עושה. בעיני קרן עשתה דבר מדהים".
ובכל זאת, המשחק הזה שעושים סופרים, להרחיק ולקרב לחייהם שלהם...
"יש כאן הרבה 'להרחיק — לקרב'. האספרגר של איתמר הוא הרחקת עדות ברורה מבחינתי. אספרגרים, גם לפי המחקר, הם חלון לאוטיזם, כי היכולות שלהם גבוהות כל כך. מצד שני עניין אותי מה קורה כשאיש כמו יואל מקבל ילד כזה. יואל הוא מאוד לא אני, ורציתי לשאול מה קורה כשלאדם כל כך מכוון מטרה ואסרטיבי נולד ילד כזה. כל העניין של בדידות של ילדים, וחרדה של הורים ממנה, אלו דברים שקורים להורים בכלל, לא רק להורים לילדים מיוחדים".
[עטיפת הספר "אובך"]
עטיפת הספר "אובך"
אבל כשזה ילד על הקשת האוטיסטית הכל נטען ברגישות מיוחדת.
"האספרגר היא תסמונת נורא גבולית וזה במובן מסוים הופך את הכל לקשה יותר. כשיש לך ילד אוטיסט, אתה יודע איפה אתה נמצא. המציאות אומרת לך שהילד שונה. אבל ילד שהוא תלמיד מעולה, מוכשר ויכול לעשות המון דברים, ילד שלומד בכיתה רגילה אבל הוא תמיד המוזר של הכיתה ושל בית הספר, שצוחקים עליו וגם המורים לא מבינים למה הוא כזה — זה נראה לי קשה מאוד".
וכאן נכנסות בסיפור גם השאלות של הורות למבוגר כזה, בנושאים כמו אהבה, קשר, בדידות או מין.
"כן. מבחינתי זו שאלת הלגיטימיות במהלך של יואל, שקונה לבן שלו חבר. האם איתמר הוא אדם שלם שיש לו זכות להחליט על מהלך חייו, לקבוע מי יהיה חבר שלו, או שהוא מוגבל שאפשר לעשות לו דבר כזה כדי להקל עליו? יש תופעה גדולה וידועה בגילים מבוגרים יותר, שקונים מין ללוקים בתסמונת אספרגר. אני יודע שיש גם מקרים כמו שאני מתאר, בגילאים צעירים יותר.
"יואל לא מספר לאשתו על החבר שקנה לבנם כי הוא חושב שהיא לא תסכים בחיים. ויש פה עירוב תחומים לא ברור, האם זו חברות או טיפול? זה בלבול שקורה גם בהורות לילדים כאלה, אתה הורה או מטפל? האם בכל רגע אתה חייב ללמד אותו כישורי חיים או שאתה יכול להיות סתם אבא? הרבה מאיתנו רוצים שליטה כל הזמן וזה עניין גדול מאוד בעולם ההורות לילדים מיוחדים".
להבין את הבדידות
אבל לא רק בזכות ההיכרות האינטימית עם השאלות הללו מצטיין "אובך" באמינות. יש בו שורה של דמויות עגולות ומערכות יחסים משכנעות, והוא מעורר מחשבה על בחירות שאנשים עושים ועל ניסיון חיים, על נעורים ובגרות, על הרצון להתאהב ולהתרגש. עבר הדני מתגאה במיוחד בשורת התחקירים שערך עבור הספר, מספר כיצד למד על מערכת הניקוז ברכב כששהה במוסך, על הפרייה כשנכח בתהליך בהדסה, ועל אספרגר, בזכות שיחות ומפגשים.
הוא איש גדול ודובי היושב בנינוחות בבית הקפה בתל אביב שבו אנחנו נפגשים, מפנה באבירות את הכיסא הסמוך להסקה. קל להבין את הקשר הטוב שעליו הוא מספר עם צעיר הלוקה בתסמונת, הפסנתרן דותן ניצברג, שיותר משמץ ממנו מצוי בדמותו של איתמר. עבר הדני שוחח גם עם הורים לילדי אספרגר ועם ד"ר רוני יורן הגש, מנהלת בית החולים הפסיכיאטרי לילדים בראשון לציון. "דרכם הבנתי גם את מידת הבדידות של הילדים, עד כמה הם רוצים חברה".
אבל הספר יוצר סיטואציה מורכבת יותר. יואל, הפרופ' המכובד, מתבונן בבנו בתערובת של פליאה ולחץ. לכאורה הוא ובנו הם הפכים מוחלטים אבל בעצם איתמר הוא כמעט הקצנה של
