נתנאל 123456
New member
לא נתנו לי להתבטא בכלל
ולא רק גם צחקו עלי/ ואמרו לי להפסיק להיות מנכלוני כל כך " תצייר דברים שמחים/ למה הכל מוות/ ודם?" כך אמרה לי המרפה באומנות שלי.
שהייתי בשחף. אני לא מסוגל לשכוח את המילים שלה. זה חודר לי בתוך המוח לא מסוגל לעזוב את המילה הכל כך פוגעת. ולא רק אני רציתי לצייר
ציור פולטי ( שכמובן לא הבינו כלום) הציור הוא כזה " יש מלחמהה בין היהודים שלנו לבין הערבים, יש קרב אז אני מראה את הקרב מכל מיני זוויות
טיש גופות כמובן ( מה שלא מצא חן בעניה) ואז אני עושה קלוז אפ ומראה שני ילדיפ אחד ערבי ואחד יהודי מחובקים שלכל אחד יש נשק ביד והוא
בוכה ויורד להם דמעות. והיד של היהודי מצמיד ( את ידו של היהודי לראשו שלו) והיד של העבי מציד את ידו של היהודי לראשו שלו, וכאלו הציור שלי
רוצה לומר די למלחמות ,אפילו הילדים האלו נמאס להם הם רוצים שלום. אז מה החוצפנית אומרת לי? אל תצייר ציורים שיש דם ושיש ילדים הרוגים.
ואז כולם התחילו לומר " רק רצח יש לו בראש/ רק אלימות זה מה שזהוא יודע לצייר" והתחילו לשבח איזה בחור ראחד ( שהוא מדהים כן) אבל מצייר ציורים
סאורליסטים וציורי מיתלוגיה אבל לא זה העניין. כי הם לא הבינו אותי. עוד ציור אחד ז אני מראה אדם שקשור בחבל לתוך כלוב, השרשרת תחובה בתוך בטענו.
כולו דם, יש לו שער ארוך, עיניו מאדימות, ויוקרד לו דמעות, ומבחוץ יש ילדים/ נערים המתבובננים בו, וחלק מהם מושכים את החבל ואז הוא צועק, אז מה היא
אומרת לי " אני לא יכולה לראוןת ציוןרים כאלו תצייר דברים שמחים" יהיא הראתה את זה למנהל ואז הוא התקשר לאבי ואמר לו " הילד שלך מצייר ציורי זוועה"
ואבי לקח אותי לשיחה וצעק עלי למה אני מצייר כך כמו שהוא אומר לי עםן השירים. אבל לא טוב וקע לי אז אני מצייר מה אני מרגיש, למה לא נותנים לי להתבטא.
שהייתי ילד לפחות קיבלו את ציורי. היום אני מפחד להחזיק את המכחול כי ישר מחשבים אותי לסוטה/ או חולה /רוצח אני ממש רוצה לחזור לצייר. אני צריך ללמוד
ש/ו את הטכניקה. יש לי ציורים די גאונים בראש, שהייתי ילד ממש התלהבו ממני הייתי בתחריות בארץ/ בעולם רצו גם וכולי. אבל לא נותנים לי. אמא נותנת חופש.
אבא לא. לא נות להוציא מילה. ואותה משפט שהיא אמרה והצחוק שלהם לא יוצא לי מהראש עד היום. וכנראה לא יצא לעולם. כל כך הייתי עצוב, הם לא הבינו אותי
ושזפטו אותי, אחר כך כתבתי לה מכתב ( 20 עמודים) שבו הסברתי למעלה אז היא אומרת " עכשיו אני מבינה" אבל למה לא שאלת. קיצור הכל מציף אותי, זה הרס
לי את הבראיות המחשבה הזאת. בא לי ממש לתלוש לעצמי את השערות ולהטביע את עצמי בשתיה חריפה למוות ממש כך. שאני בדדיכאון אין דבר יותקר כואב מזה.
וקקק' לפני כמה ימים אמרתי שאני במאניה והכל טוב. ממש הלוואי והייתי נעלם. ממש הרגה אותי המנובלת הזאת. כל מה שאומרים לי אני זוכר כל הזמן. ואז כמו תקליט
מחזיר את זה קדימה אחורה ומתחבט והורג את צעצמי. משפט אחד שאמרו ישאר לנצח. והורג לי את הנשמה.
ולא רק גם צחקו עלי/ ואמרו לי להפסיק להיות מנכלוני כל כך " תצייר דברים שמחים/ למה הכל מוות/ ודם?" כך אמרה לי המרפה באומנות שלי.
שהייתי בשחף. אני לא מסוגל לשכוח את המילים שלה. זה חודר לי בתוך המוח לא מסוגל לעזוב את המילה הכל כך פוגעת. ולא רק אני רציתי לצייר
ציור פולטי ( שכמובן לא הבינו כלום) הציור הוא כזה " יש מלחמהה בין היהודים שלנו לבין הערבים, יש קרב אז אני מראה את הקרב מכל מיני זוויות
טיש גופות כמובן ( מה שלא מצא חן בעניה) ואז אני עושה קלוז אפ ומראה שני ילדיפ אחד ערבי ואחד יהודי מחובקים שלכל אחד יש נשק ביד והוא
בוכה ויורד להם דמעות. והיד של היהודי מצמיד ( את ידו של היהודי לראשו שלו) והיד של העבי מציד את ידו של היהודי לראשו שלו, וכאלו הציור שלי
רוצה לומר די למלחמות ,אפילו הילדים האלו נמאס להם הם רוצים שלום. אז מה החוצפנית אומרת לי? אל תצייר ציורים שיש דם ושיש ילדים הרוגים.
ואז כולם התחילו לומר " רק רצח יש לו בראש/ רק אלימות זה מה שזהוא יודע לצייר" והתחילו לשבח איזה בחור ראחד ( שהוא מדהים כן) אבל מצייר ציורים
סאורליסטים וציורי מיתלוגיה אבל לא זה העניין. כי הם לא הבינו אותי. עוד ציור אחד ז אני מראה אדם שקשור בחבל לתוך כלוב, השרשרת תחובה בתוך בטענו.
כולו דם, יש לו שער ארוך, עיניו מאדימות, ויוקרד לו דמעות, ומבחוץ יש ילדים/ נערים המתבובננים בו, וחלק מהם מושכים את החבל ואז הוא צועק, אז מה היא
אומרת לי " אני לא יכולה לראוןת ציוןרים כאלו תצייר דברים שמחים" יהיא הראתה את זה למנהל ואז הוא התקשר לאבי ואמר לו " הילד שלך מצייר ציורי זוועה"
ואבי לקח אותי לשיחה וצעק עלי למה אני מצייר כך כמו שהוא אומר לי עםן השירים. אבל לא טוב וקע לי אז אני מצייר מה אני מרגיש, למה לא נותנים לי להתבטא.
שהייתי ילד לפחות קיבלו את ציורי. היום אני מפחד להחזיק את המכחול כי ישר מחשבים אותי לסוטה/ או חולה /רוצח אני ממש רוצה לחזור לצייר. אני צריך ללמוד
ש/ו את הטכניקה. יש לי ציורים די גאונים בראש, שהייתי ילד ממש התלהבו ממני הייתי בתחריות בארץ/ בעולם רצו גם וכולי. אבל לא נותנים לי. אמא נותנת חופש.
אבא לא. לא נות להוציא מילה. ואותה משפט שהיא אמרה והצחוק שלהם לא יוצא לי מהראש עד היום. וכנראה לא יצא לעולם. כל כך הייתי עצוב, הם לא הבינו אותי
ושזפטו אותי, אחר כך כתבתי לה מכתב ( 20 עמודים) שבו הסברתי למעלה אז היא אומרת " עכשיו אני מבינה" אבל למה לא שאלת. קיצור הכל מציף אותי, זה הרס
לי את הבראיות המחשבה הזאת. בא לי ממש לתלוש לעצמי את השערות ולהטביע את עצמי בשתיה חריפה למוות ממש כך. שאני בדדיכאון אין דבר יותקר כואב מזה.
וקקק' לפני כמה ימים אמרתי שאני במאניה והכל טוב. ממש הלוואי והייתי נעלם. ממש הרגה אותי המנובלת הזאת. כל מה שאומרים לי אני זוכר כל הזמן. ואז כמו תקליט
מחזיר את זה קדימה אחורה ומתחבט והורג את צעצמי. משפט אחד שאמרו ישאר לנצח. והורג לי את הנשמה.