חזרתיות ופגיעה עצמית
חשבתי היום, בעקבות השיחות האחרות שהיו כאן, על פגיעה עצמית, כסוג של חזרתיות:
ש-אם ישנה חזרתיות נעה, כזו, שסביב אלמנט (שלד סימבולי-זהותי) מסוים, אוספת הקשרים מהקשרים שונים, עורכת אותם, ומביאה איתה התפתחות במורכבות של משמעות (אני חווה זאת כספירלה נפתחת) -
הייתכן, שישנה חזרתיות-נעה מתכנסת, שמתפקדת כפירוק ממשמעות?
כלומר, שפגיעה עצמית משתמשת באלמנט סימבולי-זהותי, שמקושר לכאב עמוק, וחוזרת עליו שוב ושוב. האלימות העצמית הזאת היא סוג של פריקה של מתח וכאב בלתי נסבלים עוד יותר מהאלימות. בשבילי, זה מתח שקשור במבט לתוך תהום של תלישות, זרות אינסופית.
הדפוס המיידי של הפריקה (או הדיפה) כאילו מגונן עלי מפני תחושת אלימות שאני חווה, בעמידה על פי תהום שביני לבין אחרים,, אבל באותו זמן, הוא מונע ממני להימצא את עצמי, בחיבור, ב-היות, על ידי ריקון טוטאלי של הסיטואציה ואותי, בהקשרה, ממשמעות תקשורתית.
נדמה לי שההדיפה עוסקת אמנם גם בהדיפה של האחר, אבל יותר מזה, אני מרגישה שהיא מכוונת להרס עצמי של ניצוץ פנימי של משמעות, שאני נדחפת להרוס אותו, כי אין לו מקום, אין לו מקום בשפה (בשפה שלי, - במבט לאחור. כעת חלים שינויים)
החוזרניות של דפוס הפגיעה העצמית הופכת אותו לריקון שיטתי ממשמעות, להתכנסות של ספירלת המשמעות.
פעם, בשיא תקופה של פגיעה עצמית, הכרתי מישהו. ראיתי בו בתחילה מישהו שמשתתף בדפוס הזה שלי, וניסיתי לשדל אותו לכך. הייתי מכורה לדפוס. אבל הוא לא שיתף איתי פעולה. הוא ראה אותי בעיניים אחרות, ורצה לראות אותי, וזה במידה רבה הציל אותי.
חשבתי היום, בעקבות השיחות האחרות שהיו כאן, על פגיעה עצמית, כסוג של חזרתיות:
ש-אם ישנה חזרתיות נעה, כזו, שסביב אלמנט (שלד סימבולי-זהותי) מסוים, אוספת הקשרים מהקשרים שונים, עורכת אותם, ומביאה איתה התפתחות במורכבות של משמעות (אני חווה זאת כספירלה נפתחת) -
הייתכן, שישנה חזרתיות-נעה מתכנסת, שמתפקדת כפירוק ממשמעות?
כלומר, שפגיעה עצמית משתמשת באלמנט סימבולי-זהותי, שמקושר לכאב עמוק, וחוזרת עליו שוב ושוב. האלימות העצמית הזאת היא סוג של פריקה של מתח וכאב בלתי נסבלים עוד יותר מהאלימות. בשבילי, זה מתח שקשור במבט לתוך תהום של תלישות, זרות אינסופית.
הדפוס המיידי של הפריקה (או הדיפה) כאילו מגונן עלי מפני תחושת אלימות שאני חווה, בעמידה על פי תהום שביני לבין אחרים,, אבל באותו זמן, הוא מונע ממני להימצא את עצמי, בחיבור, ב-היות, על ידי ריקון טוטאלי של הסיטואציה ואותי, בהקשרה, ממשמעות תקשורתית.
נדמה לי שההדיפה עוסקת אמנם גם בהדיפה של האחר, אבל יותר מזה, אני מרגישה שהיא מכוונת להרס עצמי של ניצוץ פנימי של משמעות, שאני נדחפת להרוס אותו, כי אין לו מקום, אין לו מקום בשפה (בשפה שלי, - במבט לאחור. כעת חלים שינויים)
החוזרניות של דפוס הפגיעה העצמית הופכת אותו לריקון שיטתי ממשמעות, להתכנסות של ספירלת המשמעות.
פעם, בשיא תקופה של פגיעה עצמית, הכרתי מישהו. ראיתי בו בתחילה מישהו שמשתתף בדפוס הזה שלי, וניסיתי לשדל אותו לכך. הייתי מכורה לדפוס. אבל הוא לא שיתף איתי פעולה. הוא ראה אותי בעיניים אחרות, ורצה לראות אותי, וזה במידה רבה הציל אותי.
