חזרתיות ופגיעה עצמית

חזרתיות ופגיעה עצמית

חשבתי היום, בעקבות השיחות האחרות שהיו כאן, על פגיעה עצמית, כסוג של חזרתיות:
ש-אם ישנה חזרתיות נעה, כזו, שסביב אלמנט (שלד סימבולי-זהותי) מסוים, אוספת הקשרים מהקשרים שונים, עורכת אותם, ומביאה איתה התפתחות במורכבות של משמעות (אני חווה זאת כספירלה נפתחת) -
הייתכן, שישנה חזרתיות-נעה מתכנסת, שמתפקדת כפירוק ממשמעות?
כלומר, שפגיעה עצמית משתמשת באלמנט סימבולי-זהותי, שמקושר לכאב עמוק, וחוזרת עליו שוב ושוב. האלימות העצמית הזאת היא סוג של פריקה של מתח וכאב בלתי נסבלים עוד יותר מהאלימות. בשבילי, זה מתח שקשור במבט לתוך תהום של תלישות, זרות אינסופית.
הדפוס המיידי של הפריקה (או הדיפה) כאילו מגונן עלי מפני תחושת אלימות שאני חווה, בעמידה על פי תהום שביני לבין אחרים,, אבל באותו זמן, הוא מונע ממני להימצא את עצמי, בחיבור, ב-היות, על ידי ריקון טוטאלי של הסיטואציה ואותי, בהקשרה, ממשמעות תקשורתית.
נדמה לי שההדיפה עוסקת אמנם גם בהדיפה של האחר, אבל יותר מזה, אני מרגישה שהיא מכוונת להרס עצמי של ניצוץ פנימי של משמעות, שאני נדחפת להרוס אותו, כי אין לו מקום, אין לו מקום בשפה (בשפה שלי, - במבט לאחור. כעת חלים שינויים)
החוזרניות של דפוס הפגיעה העצמית הופכת אותו לריקון שיטתי ממשמעות, להתכנסות של ספירלת המשמעות.
פעם, בשיא תקופה של פגיעה עצמית, הכרתי מישהו. ראיתי בו בתחילה מישהו שמשתתף בדפוס הזה שלי, וניסיתי לשדל אותו לכך. הייתי מכורה לדפוס. אבל הוא לא שיתף איתי פעולה. הוא ראה אותי בעיניים אחרות, ורצה לראות אותי, וזה במידה רבה הציל אותי.
 

arana1

New member
זה הגיוני, אולי זה ההסבר

להרבה מאתנו יש צורך מאוד חזק בהרס השפה, והמשמעות שנלווית אליה, כיוון שהצורך הזה נובע מזהות השפה עם הגוף, הגיוני שהתעללות עצמית תענה עליו
 


מסתבר שצריך להיזהר עם מי לבטא את זה אחרת ניתפסים כ-
או

 
יש באמת תהליך נלמד עם מי לבטא את זה ואיך וכמה.

הביטוי העצמי שואף אל בירור עצמו דרך שיחה. הפנים הלא מבורר שלי 'נדחף' החוצה, לא רק בשביל להקיא אותו מתוכי.
אני חושבת שההחצנה של הפנים, באופן מהותי, מבקשת להיות שיחית, ודרך השיחה להפנים את החומרים המעובדים.
אבל כשיש הרבה גושי מידע לא ברורים, וכל מיני מתגים נלחצים בהרבה סיטואציות, שמציפים את הגושים האלו, הסלקטיביות עם מי ואיך וכמה לא מי יודע מה טובה.
בהמשך, אני מזהה, שהביטוי העצמי מתווסת דרך ההרגשה את הסיטואציה כתקשורתית והתכווננות יותר טובה אליה, וזה וויסות שמחליף את הצורך בזהירות.
כשאני זהירה, אני נשמרת לעצמי, וזה גם פוגע ביכולת שלי לתקשר.
מצד שני, בסביבות (או בסוגי מפגשים ביני לבין הסביבות) שאני לא מווסתת בהן, אני עדיין לא מרגישה בשלה שלא להיות זהירה.
 

anti is back

New member
אני מאוד מאוד מזדהה עם התיאור הזה כתיאור לכל סוג של ביטוי

אצלי ההתכווננות לסיטואציה כרוכה תמיד גם בסינון משמעותי של התכנים בהתאם לגבולות ה"הולמים", מה שהופך את התקשורת לחוויה שעשויה להיות מתסכלת או חסרת חשיבות, כזו שלא באמת מאפשרת לומר את מה שכל כך דוחק החוצה, בטח שלא באופן שהולם את עוצמת ההדף, ולכן גם לא מתאפשר העיבוד השיחני.
למעשה, ככל שהתנועה החוצה חזקה יותר, מתערערת היכולת שלי להתווסת והנטייה להיאלם גדולה יותר.
 
עוצמת ההדף הפנימי, מעלה בי עכשיו דימוי כאילו אני בולעת את

הלשון כלפי פנים ומתגלגלת פנימה בסחרורים, לאלם.
ניסיתי לא מזמן להרגיש מה זו התחושה האיומה שמלווה להדיפה (החוצה, ופנימה).
זה לא היה פחד מ"עונש" (זה כיוון שמטפלת העלתה פעם), מהאפקט החוזר של מי שהייתי איתו בסיטואציה.
זו תחושה של הפרה עצמית, והרגשתי אותה ביחס ל-, בתוך הקשר, שהוא מיידי ועדיין יותר מזה, ולא יכולתי לזהות מהו.
כשצללתי קצת לתחושה, עלתה בי חווית הלידה, שהיא דימוי שחוזר אלי ומתוכי לעיתים קרובות, חווית הקריעה העמוקה מההקשר העמוק, הכולי, המשייך
משהו בי מזהה רגשית את ההדיפה כסוג של לידה כזו, אל מחוץ להקשר, אל מחוץ לשייכות, בכלל (הקשר נקודה)
 

anti is back

New member
אני אוהבת את הדימוי, אבל מדברת אותו אחרת

לא הייתי אומרת שההדיפה החוצה מולידה את התוכן אל מחוץ להקשר - להפך, היא מולידה אותו לתוך הקשר, וההקשר הזה אינו נתון לי מראש, אני יכולה רק לשער לגביו, לכן זה כל כך מאיים. דווקא ב"פנים" אין הקשר. לתחושתי, הכוליות היא-היא שמונעת הקשר, כי את ה"כול" לא ניתן למסגר. אז מצד אחד, אני רוצה את ההזרה, רוצה את ההקשר, כי בלעדיהם לא ייתכן עיבוד מחדש. מצד שני, זו אכן חוויה של קריעה, של "הפרה עצמית", גם בגלל מודעות מסוימת לשקריות ההכרחית של העיבוד שנובעת מחלקיותו, מכך שאי אפשר להדוף החוצה את ה"כול".
התנודות האלה פנימה-החוצה בעיקר נורא מתישות אותי.
 

arana1

New member
לתחושתי דווקא אין שום רע בצפוי ובידוע מראש

להפך
כשאפשר לגזור אותו מתוך רשת הקשרים שמטבעה להיות רגישה דווקא לשינויים ליכולת לצפות דברים מראש יש היבט הכי חיובי

ניתן וצריך למסגר את הכל
זה טבעה של מסגרת וזה תפקידה
צריך לשאול למה המסגרות שהמצאנו ומצאנו עד עכשיו לא מאפשרות את זה
ולשנות אותן בהתאם לתשובה

קשר שמאפשר עיבוד מחדש הוא הפרה שפותחת אותך
חלקיות אינה שקר
לכל דבר יש חלקים
הבעייה שאיננו יודעים לגזור מהם שלם או לקשור אותם ודרכם שלם
 

anti is back

New member
כן, אבל זה מה שאמרתי

החרדה נובעת מכך שההקשר אינו נתון מראש.
נדמה לי שהחלקיות הכרחית לצורך עיבוד ופרשנות, לצורך משמוע, כי את הכוליות עצמה אי אפשר לפרש, משום שאי אפשר למסגר אותה או להכליל ממנה. אבל הכללה מתוך החלק תהיה תמיד חלקית בעצמה ומוטה - ולכן מתעתעת, גם אם לא בדיוק שקרית. ולכן אני מרגישה שאצלי לפחות העיבוד אף פעם לא נשלם, כי גם אם מצליחים להוציא את הדברים החוצה, לתוך איזה דיאלוג מאפשר (שזה מלכתחילה דבר מאוד נדיר), עם הזמן נולד מחדש הצורך להוליד את זה שוב, לתוך הקשר אחר, שיאפשר גם עיבוד אחר. אבל בסביבה שלא מאפשרת ביטוי, רוב מוחלט מהזמן אני פשוט נחנקת לאלם.
 

arana1

New member
כוליות זו הכללה, ככה אני מבין את זה

"הכל" זה מה שמעניק לחלקים את משמעותם דרך הדדיותם לחלקים אחרים
כך שאפשר לומר שכוליות זו בעצם פרשנות
גם

הכללה מתוך חלק אינה מוטה בהכרח
כל מה שנתון לנו מאז ומעולם הוא חלקי ובכל זאת אנשים ממש השתפרו ביכולתם לגזור מתוך החלקי את השלם
אנשים גם עושים את זה כל הזמן, לא רק דרך השיטות שהתמסדו כמתמטיקה אלא שלא פעם מספיקה לך תנועה של מישהו או משהו בטון שלו בשביל לומר עליו משהו שלם ומשמעותי יותר
אנחנו כל הזמן מכלילים את השלם מהחלקי
אי אפשר לחיות בלי זה
הבעייה אינה עצם הפעולה אלא שאנחנו עדיין עושים אותה רע
וגם בגלל זה הסביבה, שחונקת מראש את החלקי להכללה גרועה, מהמון טעמים, היא כל כך חונקת

לתחושתי העיבוד לא זקוק לסופיות אלא דווקא לאיןסופיות
זאת אומרת
הגישה המקובלת שלפיה יש לסיים את לעיסת החומר ואז למרוח אותו על איזה שורה תחתונה יכול שצריכה להתחלף בכזאת ששואפת לעבד את הדברים כל הזמן, בתנועה, ללא שורה תחתונה
שהמטרה היא לא לסכם אלא לקרב את המישור המעבד, הרפלקטיבי, המהרהר, ארוך הטווח, לזה המיידי, הפועל והמגיב
והסביבה ברובה עדיין הכי נשענת על חלוקה מאוד נוקשה בין המישורים האלה ולכן היא לוחצת אנשים כל הזמן לשורה תחתונה בזמן שהפתרון נמצא בכיוון אחר לגמרי
כך שעצם המירוץ לשורה התחתונה הוא הכי חוסם וחונק לו
 

arana1

New member
אפשר לומר שהמאבק הוא גם על הכללה

ומה שכל כך מקשה על קיום אוטיסטי למשל זה גם הנסיון המתמיד לכפות סוג מאוד מסויים של הכללה על מי שצריכים הכללה מסוג מאוד שונה
שאותם כמובן מגנים בגלל זה כחסרי מודעות להקשר הנכון, למשקל הנכון של השפה, לקונטקסט החברתי שכולו מוכוון שורה תחתונה ולכן מזהה כל תנועה לכיוון אחר כאסוציאטיבית

הרי זה בדיוק כל העניין עם כללי החברה, עם מה שהכנופיה הנורמטיבית מזהה בגלל אלימותה צרת המוחין כ"כישורי חברה" שאם מישהו זקוק לאחרים אז אין ספק שהוא פשוט לא יודע לקרוא אותם כי הרי לא יכול להיות שיתכנו בכלל כללים אחרים או שיש צורך בכללים אחרים

כמו שאני מרגיש את זה
אז לי אין בכלל צורך בשורה תחתונה
להפך
אני הכי שונא שורות תחתונות
הדרך שבה הכללה נבנית אצלי היא דרך יחסי הגומלין בין שורות רבות ושונות
ואולי מכאן גם הפתיחות האוטיסטית לריבוי קולות וקצבים
שנתקלת כל הזמן בצורך של הסביבה לאנוס אותה לכיוון אחד בלבד
 
יש לי יחס כפול למילה "כוליות"

יש בי הזדהות למילה כוליות כמשהו שאי אפשר למסגר אותה, או להכליל אותה, וגם עם כוליות כהכללה שמעניקה לחלקים את משמעותם דרך הדדיותם לחלקים אחרים.
ההזדהות הכפולה הזו נובעת מהבחנה חוויתית-תפישתית שאני חשה בין "כוליות" כמרחב פנימי מופשט-צורה, נוגע למרחבים, נוכח מעבר לזמן, קושר אותי ב-כל במין הינמסות,, לבין "כוליות תהליכית-מבנית" כמרחב שקושר את הפנים בחוץ ברשת הקשרים בעיבוד מתמיד.
אני לא מרגישה את האחד בניגוד או בנפרד לשני, אלא שניהם מחוללים את התנועה שמאפשרת לקשור 'צורה חופשית' אומניפוטנטית במורכבות מידע, לקשור חומר בזמן, לחוש לעיתים את השלם, מתוך החלקי
 
הדיבור הזה מאוד מדבר גם אותי

זה מה שמרתק אותי בשפה (ויחסי שפה וגוף), ועל אף הקושי הרגשי שיש לי איתה, זו ההרגשה שמשלימה לי ל"כוליות" - תהליך ההירקמות לתוך הקשרים הולכים ומסתעפים ומתרכבים בתוך שיחות. כך שמה שהיה "חומר גושי" מן הפנים, יוצא אל הקשרים מחודשים מן החוץ (כן, הקשר שאינו נתון לי מראש), בעיכול משותף. השותפויות נוצרות ומתפרקות, נפגשות ונפרדות, נולדות ומתות, וההקשרים המוטמעים פנים-חוץ נערכים לפי דפוסי גופנפשי המתפתחים לספציפיות.
כשאני בשלב של צבירת הקשרים, יש בי פחות תחושה של איום בבירור תוכן לתוך הקשר.
התהליך הזה מגיע למצב שבו הקשרים שביררתי בכל מיני זוויות מבט יוצרים עומס, כמו עץ מלא בפרי, והעומס הזה מביא ל"לידה", או למצב דמוי אתחול - שההקשרים הספציפיים יוצרים תמונת-גוףנפש חדשה, מכלול תפישתי ערוך מחדש. זה מצב שמאיים עלי, כי אני יודעת מ"היכן באתי" ולא יודעת להיכן אני הולכת, ואילו דפוסים ישמטו, ואילו התמודדויות מעשיות הם יביאו. עם הזמן, אני מכירה יותר את התהליך, ולכן סומכת עליו ועלי, וגם הוא מעט מתרכך בסוג השינויים התפישתיים.
ההדיפה החוצה שמולידה את התוכן אל מחוץ להקשר, שהתייחסתי אליה קודם, היא תמונת חוויה חרדתית בסיסית שלי, שאני מתמודדת עמה ומולה (כמו שאראנה כתב, שזו לידה אלימה), ומחייה לאט לאט את הדפוס המיילד המחייה, המקשר, המשייך.
 
כמו חוטים מסתעפים לכל מיני כוונים שמגעיםפ לנקודת החשמלית.

ומשם לבקרה: ועכשיו אתה יודע שאותו זרם חשמלי ( נפשי/ פיזי) מגיע עליך אתה יודע שיש כמה וכמה חוטים וכמה וכמה
אפשריות אתה יודע שהוא קיים באותה רגע אבל לא תוכל לצפות את הבא אלה אתה חווה את זה כאן ועכשיו את זה אני
מכנה אני יודע מהיכן באתי ולא יודע לאן אני הולך בעני זה אותו דבר רק השימוש בשפה שונה.
 

arana1

New member
דווקא ריבוי ההסתעפויות מאפשר קריאה מדוייקת יותר של הזמן

 
נכון אתה מגיע לנקודה מכמה כוונים ויש סיכוי שתקרא במדיוק יותר

אשמח שתפרט יותר.
 

arana1

New member
כי כל נקודה על הרשת המסועפת מגלמת סכום של משקלים שונים

שמצטברים לתפישה, בחירה, החלטה
וכשאתה רואה את רשת הנקודות האלה אז מתוך מה שנראה כבחירות אקראיות עולה תבנית ברורה, שגם חוזרת על עצמה, של הדרך שבה מספר המשקל של ריבוי משמעויות הופך לצומת, זמנית, כאינפוט לכל הצמתים האחרים
זה דבר שמאוד מסובך להסביר אותו בשפה לא מתמטית אבל מי שער לזה יכול להרגיש את זה גם בשיגרה כמשחק מתמיד של מתחים שמתפרצים מעבר לסף מסויים לפעולה או בחירה או מבט או כל ביטוי אחר

התבנית הזאת יותר ברורה ונגישה יותר לאנשים שהעצמי שלהם לא מבוסס על אשליה של נקודה קבועה בחלל
כמו אוטיסטים למשל
 
כלומר המסתעפים הם פרטים שמקשורים לנקודה אחת בכל מיני

זווית/ תנודות/ צבעים /ריחות וכן הלאה נמשל את זה לרגשות/ פיזי/ נפשי/ נשמתי וכן הלאה? אני גם מרגיש כך שקו אחג מוביל
לקו השני ואז בוטנה צומת, למשל בחי יום יום איך מקרה אחד מוביל לשני, אני לא יודע להסביר את זה בשום שפה, אבל אני
מרגיש את זה גם שכית רק ללא יכולת לתרגם. כאלו הכול הוא מתוך פ]ס יצור יש את אלו שמכנים את המוצרים יש פעולות
שצריכים לעשות באופן מסיום שכאשר הוא משתנה כל הכללים זזים*משתגעים אבל יש תמכניקה הבסיסית שמובילה את
הכול שהיא מה שאני מכנההכול מהכול או " הכל יחדיו בחד המה" אני מאמין שאתה מבין אותי, אפילו שאני מדבר שפה שונה.
אבל הקשר כמו המפעיל הוא קיים רק אנחנו מדברים בסגנון קצת שונה או בתדרים טיפה מעוקמים הבנה נראת לי בסדר.
מה דעתך?
 
יופי.

שמע מה כתבו לי שקללות זה הרוע ,עכשיו הפכו אותי למקור הרוע, אני ממש צוחק אבל זה גם עצוב......
בפוסט שלי על השפה והריגשות.
 
למעלה