פנים מקבילות או פנים שונות

[arana1]

אוףףףף, דפקתי מה זה תגובה ושוב תפו"ז אכל אותה

למה אני לא לומד לא לסמוך על האתר הכי מחורבן בעולם
נראה שבסופו של דבר מה שישכנע אותי לשתוק כאן
לשמחת כולם
זו הרמה המגעילה של הטכנולוגיה שמאפשרת לתפו"ז להתקיים למרות שאלוהי הטכנולוגיה היה אמור להשמיד אותו על תכנתיו כבר מזמן

 

[arana1]

לי ההסבר הזה קוהרנטי להפליא

וזה גם קשור להבדל שגם נתנאל מנסה לתאר בין חזרתיות בעולם רב משמעי ורב כיווני לבין חזרתיות בעולם ליניארי
בעולם שאת מתארת חזרתיות היא מעשירה, מחברת, כי היא מבטאת בדיוק את המידה שבו הדברים זהים ושונים בגלל שהם חוזרים על דברים אחרים בדיוק במידה אחרת.
וה"אחרת" הזה הוא הגשר בין יחודיות הדבר לבין הדרך שבה יחודיות זאת נוגעת בכלל

הבעייה של קיום בעולם נורמטיבי מתמצת בעובדה שבעולם כזה "אחרות" היא הפשע הכי נורא, זה שאין עליו ולא תהיה עליו לעולם מחילה
ומה שהאוטיסט לומד לחוות מיום היוולדו שבדיוק הדבר הכי יפה וחיוני וחי ושמח בו זה בדיוק מה שהכי נורא לסביבתו
אז ברוכים הבאים סמים אנטי פסיכוטים קשים, והתפרצויות, וחרדות ודכאונות וחיים שבהם כל סיכוי של סיכוי להזדמנות של התפתחות נתקל מייד בפטיש ישר על הראש

 

[נתנאל 123456]

המשך המחשבה

בעני אותם גלגלים הם לא רק שמחוברים אל תוך החוט הזה שמחבר בין כל גלגל וגלגל והופך- אותו לנוקשה אחת.
למצוק אחד כפי שבונים פסל וישנם חלקים ומרכבים שבונים אתה הפסל. אין שום הפרדה החול הוא מים והצבע אדום
הוא ירוק הכול יחדיו מתגלגל- את תיארת סכימה מין חיבור בין המרכבים השונים אני אומר שהם אחד אין שום הבדל
בין חומר א לחומר ב אלה לפרשנות האישית שלנו שמלבישה בו את אותו צורה, כלומר הכול מתחיל מנוקדה שאני מכנה
"קו התפר" או " נץ נועץ" כלומר זיקוק אורי שמתחיל להתפשט ולבנות את מה שאנחנו מכנים צורה,חומק,נשמה, וכל שאר
הדברים. יש קו התחלה. יש המדענים שיכנו זאת מפץ גדול או מסטקינים כמו בקבלה האורות בתורת הארי, אני מכנה את זה
התחלה. אני לא רואה הפרדה זה ישמע אולי הזוי אבל בעני הכול הוא אחד והכל הוא נפרד. הכול הוא הכול, אני קורא הכול
מהכול. ואז אין כל מיני דיונים על למה השכל צריך להיות יותר בולט ולמה להנמיך את האש שבליבך כלומר תרגש, כי
הכול אחד. אני דניתי הרבה על זה עם אראנה. אני לא מכיר אותך ממש, אבל נראה שיש לך תבונות יפיות, שאני מסכים איתם.
אבל מכנה אותם בשמות שונים, אז זאת נקודה נוספת, שרציתי להסביר במקרה ולא הייתי ברור.

 

[דעה עכורה]

זה כמו לדבר על "צופה", שגורם ליציקה פרשנית של צורה?

מה שמחבר אותנו לשיחה על העין והמבט?
הייתי לא מזמן בסדרה של הרצאות כל תורת הקוואנטים ותודעה, אז השאלה היא בייחוס הזה.
התפישה שלי מאוד מחוברת בחומר, אם כי הוא "זולג" כמו שנאמר, אז קשה לי יותר לחשוב "אנרגטית".

 

[נתנאל 123456]

זה דומה.

אבל הפרשנות לפי השקפתי היא אחידה יש כללים אנחנו רק רואים ומפרשים אחרת כמו שאומרים המדענים אנחנו
לא באמת יודעים מה סודות היקום. זה מה שאני טוען ומנסה לחקור במגבלת שכילי.

 

[דעה עכורה]

אעמיק בזה יותר, תחושתית

בעניין זה, המילים קצרות לי, והנושא משמעותי.

קודם, הייתי בעבודה, ומישהו שאל אותי משהו על המכשיר שאני תומכת בו.
בזמן שהקשבתי לו, לא הבטתי בו, כי כך אני מקשיבה טוב יותר ומוצאת את המידע יותר בקלות בתוכי.
התחלתי לענות לו, והוא היה משוכנע שלא הבנתי אותו, אפילו, שהוא נוכח תוך משפט שדווקא כן. אני משוכנעת שזה שלא היה ביננו רצף של מרחב גופני מובחן כלפי חוץ (במבט, במקרה זה) גרם לו לחוש ש"אני לא איתו".
וזה מתחבר לי בצורה מוזרה לשיחה כאן. כאילו, חוויה של תלישות כלפי מרחב תקשורתי נוכח, אבל מאוד עדין, סמוי (כביכול), מייצרת צורך בפרוטוקולים מאוד ברורים ו"גסים" ו"כלפי חוץ", ואישור בלתי פוסק לכך שהתקשורת קיימת.
יש לי שברירי חוויות של חיבור שמסמן לי את הכיוון הזה שהכל הוא הכל, הכל הוא אחד והכל הוא נפרד. אבל אני חווה גם סוג של נתקים ותלישות (במרחב הפנימי, ולכן גם בחיבור פנים-חוץ) שעושים בי תחושת תהום כלפי חיבור כזה.
התלישות והנתקים עושים בי אולי סוג של תנועה שהיא בין תלות בפרוטוקולים התרבותיים לבין אנטגוניזם עז כלפיהם. כאילו חסר לי סוג של אמונה נוכחת, או שלווה (אקטיבית), שאני מדמיינת. רק שסוג האישור הבלתי פוסק שאני נזקקת לו לכך ש'תקשורת קיימת' הוא מכוון כלפי פנים (כלפי 'ה-חוויה'). כאילו, להרגיש את הקשר שלי ל'הכל'. זה מזכיר לי משהו כמעט דתי (אבל אני לא מבינה בדת).
פיתוח של שפה חוויתית שמחברת את השיח הפנימי בחיצוני ואת המופשט בחומרי, והשכל ברגש, נותן לי תחושה של מענה לבעייה הזאת.
אבל בגלל שהיא חוויתית ותנועתית (כמו החזרתיות), היא לא יכולה להיות נאמנה לפרקטיקה נוקשה. זה מה שמקשה עלי למשל לחשוב אפילו להיות במסגרת מעשית של פילוסופיה (דת). אני חוששת שהמסגרת המעשית, שתעזור לי לחקור את גבולותיה הנעים של תפישתי את הממשות, יהוו מתישהו בעצמם גבול. יהפכו להיות מטרה במקום אמצעי, וייבשו את הרוח שלי.

 

[נתנאל 123456]

החקירה היא מהלב לא משנה עם פילסופית לפי הגדרה.

אני גם לא מבין בפילסופיה. אני מבין בפילוסופיה- שלי שהיא של כולם.את אומרת שאת מרגישה איחוד אבל גם ניתוק.
ועל זה אני מדבר. אין דבר כזה שהכל נע בכיוון אחד. אני לא יכול לראות ברב כוונית בר ממדיות שהכול אחד אני יכול
אולי להבין זאת. או להיות בעכל אותו השפה אבל זאת עבודה. זה שאת חוות נתק זה אומר שאת שלמה זה שאת שלמה
זה אומר שאת מנתוקת. אין הפרדה הכול חוצץ ונפרד, הילד הוא מבוגר ומבוגר הוא ילד, אחד הבעיות היא הנטישה של
הילדות. לפחות בעיני ,אני ילד ושונאים אותי בגלל זה " תשנה תהיה גבר" את מבינה? אני ילד ומבוגר בו זמנית, לועגים
לי כי אני נענע לאחור לקדימה לצדדים, ללמעלה למטה, במרחב, מתחת לאדמה ומעל השמים ,מרחפף וגם צמוד לקרקע.
זה הבעיה בנורמה היא רוצה קו ישר, כמין חוט אחד שכולם היו צמצוותים עליון, מחוברים ואז מטבטל החוק של הנקודות
האידיות שלי. הנשמות. וא יש עימות אבל כאשר יבינו שיש חטט שמקשר וכולם חד המה. אפםילו טיפה נוכל להשתפר.
זה לפחות דעתי. גם אצלי המילים קצרות. הכל הראש קשה לי להסביר ,אני מזמין רציתי לכתוב על זה ספר. על הגישה האוטיסטית
את חושת שדהצלחתי? פילו מילה אחת לא. זה קשה מאוד להמיר את המחשבות " למציאות".

 

[arana1]

הקוו הישר הנורמטיבי הוא מקוטע לחלוטין

"הם" לא מרגישים בזה כי הם מוציאים את רוב האנרגיה שלהם על סיפורים שיסתמו להם את החורים בןי הקטעים
אבל לאוטיסטים ברור שהקוו הישר של הנורמטיבים הוא לא יותר מאוסף נקודות שברוב המקרים לא רק שהקשר ביניהם הוא מאוד עקיף אלא שאפילו בקושי יש קשר כזה

 

[arana1]

הצורך במחווה מפורשת על מנת לחוש קשר לא מצביע על ניתוק מוחלט

הוא מצביע על צורה מסויימת של פרשנות של המציאות שנובעת מהמבנה הנפשי-פיזי של הנ"ט
במבנה זה וכזה, לעצם הקירבה הגופנית יש משמעויות שמצריכות סוג מסויים של תגובות
מה שלא רק שאינו תקף לנו בכלל אלא אפילו מרגיש לנו הכי תוקפני
כל זה לא אומר שאין רצף בין הקיום הנורמטיבי לקיום האוטיסטי
להפך, יש רצף אלא שקיומו של רצף אינו מותנה באחידות תפישתית אלא דווקא להפך, בצורה שבה התפישה משתנה
שזה אחד הדברים שנ"ט לא מסוגלים להבין ולחוות
ולכן הם מחריגים אוטיסטים מהרצף ההתפתחותי התקין לדעתם

הקו שמאחד גופים במרחב משותף יכול להיות גם עקום במידה אין סופית
הוא לרוב גם כזה
לנ"ט זה פחות ברור ופחות מובנה ולאוטיסטים יותר
גם בגלל זה הם יותר נפתחים למציאות מרובת קצבים

הפרוטוקול התרבותי- חברתי מבוסס על סוג מאוד מסויים, מאוד זמני וחלקי, של תשובות לשאלות הקיומיות, והוא זה שמתאים לרוב כרגע
לאוטיסטים הוא לא מתאים
הוא אפילו מאוד משבש להם
בגלל שהתשובות הקיומיות שהפרוטוקול החברתי-תרבותי הן מאוד חלקיות ומאוד לא מספקות אין לרוב הדבק בו ברירה אלא לנהוג באלימות נפשית, לעיתים גם גופנית, כלפי מי שמוכרחים למצוא ולהמציא מוסכמות שישקפו את זהותם טוב יותר,

אם התשובות החברתיות-תרבותיות היו עמוקות מספיק היה בען מקום גם להכללת מגוון של דרכים וביטויים
כרגע זה לא המצב
ורוב הנ"ט זקוקים לתבנית התנהגות מאוד נוקשה וצפויה וברורה על מנת לחוש אישור לקיומם
אחרת נפערת בהם תהום
שמחוללת בהם חרדה
ועל חרדה הם מגיבים באלימות
לרוב, כאמור, זו רק אלימות נפשית, אבל לא תמיד

השפה שאת מפתחת, שאת זקוקה לה, יוצרת במרחב הנ"ט יחסי דחיה משיכה מאוד קשים, כי מצד אחד היא חיונית, ומצד שני היא בלתי אפשרית, וכיוון שהשפה הזאת נובעת מרגישות סביבתית, אז את, ובוודאי אוטיסטים רבים אחרים, זאת שנופלת קורבן וסובלת מאוד מהתנודות שאת מעוררת בזמן שבשביל הסביבה הם בסך הכל די אגביות וזניחות

 

[דעה עכורה]

מרגיש לי נכון, הרצף, כך שהוא מחליף

את הלעומתיות התפישתית המאיימת, בתפישות משלימות, מה שמשכך את החרדה מלהיות לעומתית.
גם זו תהום שמחוללת חרדה.
אני מזהה תפישתית שחלק מהתנודות שאני סובלת מהן הן על רקע של תהום החרדה הזו, ולא בהכרח לאור תנודה, אף זניחה ואגבית, בסביבה.
וגם אם חלה תנודה סביבתית זניחה, אצלי היא מבחילה. רגשית לוקח יותר זמן להטמיע, אבל זה מתרחש. ותפישת הרצף גם תעזור לי בהטמעה זו.
תהום החרדה מפני הלעומתית גורמת לי לפעמים גם לתגובה של אלימות, בהדיפה של תכנים של אחרים (בשיחה. ודחיפה של התוכן שלי, מהר מדי, חזק מדי, מוקדם מדי, לתחושתי). אולי זה אפילו לפעמים רך ובקושי מובחן כלפי חוץ, אבל אחר כך אני מרגישה את עצמי שהייתי אלימה. פחות כפחד על אפקט באדם האחר, שנדמה לי שאני מזהה שהוא כנראה בקושי נשאר עם מטען. כאילו האפקט של האלימות שהחצנתי, פועל עלי באופן פנימי מתוך הפרה כללית יותר, שאני לא יודעת לתת בה סימן.

 

[arana1]

כמובן, זה מה שאני אומר, שהיא זניחה לאגבית לסביבה, לא לך

וזה חלק מהותי מהבעייה בקיום חריג, שלכן גם משרה יאוש מאוד עמוק

חלק מהעניין שאת מושגי ומאפיין היסוד אנחנו מודדים יחסית לנו ולא יחסית לסביבה
שזו הדרך הראוייה לעשות זאת
אדם שרוצה להשתחרר ממה שמענה אותו במבט ובתגובות הסביבה מוטב לו, לדעתי, למדוד את עצמו מול עצמו ולא מול מדדיה, גם אם הדבר גורם לו לשלם מחירים כאילו לשווא ולהפסיד סיפוק עצמי מיידי
שזה הצד השלילי של תחרותיות שכל נצחון, המבוסס על השוואה לעומתית, הוא לא רק קצר טווח אלא הוא גם הפסד של הדבר הכי עמוק ומהותי לקיומך

הבעייה, כמו שאני מזהה אותי אצלי לפחות, אבל גם כללית והיסטורית, היא התנודה בין תגובה חזקה מדי לתגובה חלשה מדי,
משער שרוב הנושאים שאנחנו מנסים לדבר בם בכלל לא רלוונטים לאנשים אחרים והם אפילו לא מרגישים או רגישים לדינמיקות האלה וגם זו בעייה כי קשה מאוד להתפתח ללא שום שיקוף מהסביבה אבל לנו זה מהותי כנראה ולכן זה קיים אם כי מנקודת מבט נורמטיבית זה לגמרי שקוף

ההפרה היא הפרה עצמית, לסביבה היא בכלל לא משנה, היא נטמעת ברעש המחריד שהיא חיה כשיגרה
לעומת זאת
כשאת מאוזנת הסביבה מרגישה בזה ואז היא באה לדרוש את המגיע לה לדעתה
את הדרך היא לא מכירה וגם לא רוצה ללכת בה
וגם לא לשלם את המחירים של דבקות בה
בשבילה האדם הוא מוצר, כשהוא "טוב" היא חושקת בו וכשהוא "רע" היא זורקת אותו לאשפה
אלה תנאים מאוד קשים להתפתחות אנושית מוסרית אבל זה מה שיש כרגע