אבי מאיים שיאשפז- אותי במחלקה סגורה שוב.

אבי מאיים שיאשפז- אותי במחלקה סגורה שוב.

שוב היה לי ריב בית אבל הפעם לא ממש הייתי אלים סתם השתגעתי כמו תמיד אבל לא סכנתי חיים או פגעתי באופן פיזי : אז אבי אומר שאם אני שוב
יחזור על אותו דבר הוא יאשפז אותי, עכשיו היה ריב גדול מבחינה רגשית הטחתי בו מה אני מרגיש על הילדות וכולי, לא מזיז לו כמו תמיד, אז עכשיו אני יודע
שהוא לא יתלונן עלי ויקחו אותי לפחות לא עכשיו, אבל אני חושב על הקטע שאם יבאו ינסו לקחת אותי לתל אביב אז היה מזה צרות יחידות משטרה וכולי.
פעם שעברה הזימנו לי שבס, ויחדת סהורים ועוד, ואחר כך שמרו עלי איזה יחדה אחת מאוד מאובזרת כמה ימים, ואני שונא את זה: שהם על הזנב שלי.
פעם שעברה לא התנגדתי אז הם רק ליוי אותי בכחות מתוגברים על פי צו מהפסיכיאטר הראשי עכשיו הבעיה שאני יודע שהפעם יכול להיות שאני כן יריב איתם.
וזה היה בלאגן, דם, אלימות קשה וכולי ,וגם אני בסופו של דבר ינטורל אז אני אומרא לעצמי למה כל הכאב ראש הזה, עכשיו אבי חושב שיש לי בעיות שוב במאניה
מתחיל אצלי השגעון גדולת, האיומים ברצח, התחושת עליונות, הדיבורים הלא ברורים האשמות, וכולי, עכשיו אנחנו עדיין לא אמרנו כלום, עכשיו זה די פחיד אותי.
כי הבעיה היא שאני לא רוצה להילקח בכוח הבגלל הבעלי חיים, שלא ירו בהם וכל זה. ועכשיו יש את הבעיה ששאני יודע שאני במצב נפשי לא טוב, אז אני יודע
שאני יכול להיות נורא נורא מסוכן ולא צפוי, עכשיו מה אני יכול לעשות, כדאי לשכנע את אבי שלא יספר? ואם כן לשכנע את המטפלת שלא תאשפז אותי, האם
על זרקץת חפצים ואיומים ברצח ניתן לאש/פז? כזאת שלא נאמרה מתוך כוונה אלה מתוך כעס אפילו שהיו מקרים דומים בעבר? תודה מראש לעוזרים בברכה נתנאל.
 

1דרור ב

New member
לא מזמן צפיתי בסרט על גבריאל בלחסן

הבן אדם זמר ומוסיקאי ענק (היה),אבל פעם בכמה זמן
המאניה דפרסיה היתה באה לבקר אותו ואז היה אדם אחר.
היתה לו סביבה תומכת והרבה אהבה מסביב,אבל בסוף לא
תמיד זה מספיק,אז אשפוז זאת לא ברירה רעה לגמרי,עכשיו
אצלך,או שתמצא מקום מחוץ לבית שיתן לך תמיכה ואהבה
כמו שאתה צריך ורוצה,או שאשפוז נשמע הרבה יותר טוב
מהריבים ו האלימות שאתה חווה.זה לא יגמר כנראה טוב אצלך,
ואתה יודע את זה.
 

arana1

New member
זה ממש לא אותו הדבר

בלחסן אישפז את עצמו ולא אויים על ידם שיאשפזו אותו

לא בטוח שמבחינתו ההעזרות במימסד הרפאוי לא הייתה טעות בכלל כי כולנו יודעים איך הוא גמר

הפתרון לריבים ואלימות בבית, מה שלא היה אצל בלחסן, אינו אשפוז, אלא פשוט למצוא מקום חלופי
 

1דרור ב

New member
יש לי עוד רעיון שעובד

מצוין על הרבה אנשים,וזה לקרוע את עצמך בפעילות
ספורט כלשהי,כמו ריצה,הליכה,או רכיבה על אופניים,
ולצעוק את עצמך לאוויר,זה משחרר מצוקות,כעסים,מתחים
ובטוח גם אלימות,אין פה קסמים,יש ברירות בחיים שאומרות
שאו שהבן אדם לוקח אחריות על עצמו ועל הגוף שלו כולל ההתנהגות ,או שהוא מניח אותה בידי אחרים.אני גם חושב
שהוא צריך גם למצוא מקום אחר,וגם להתחיל לשחרר אנרגיות
בעזרת פעילות ספורט.שום דבר לא נמצא בידי הגורל הכל בידיו.
 

schlomitsmile

Member
מנהל
 

arana1

New member
הלכתי על הפתרון הזה הרבה שנים, תרתי משמע

וגם אני מאוד ממליץ עליו, שחיה, הליכה, אופניים... אלה הדברים שבסופו של דבר מאוד מאוד עוזרים לאדם לעזור לעצמו, למצוא בעצמו יכולת להתרכז

ולאוטיסטים זה חשוב במיוחד כי חלק מהותי מהבעייה שלהם זה תחושת גוף מאוד מאוד מבלבלת
בזמנו הייתי הולך שעות ארוכות מאוד, לפעמים כל היום, רק בשביל לזכות ברגע של בהירות

שחיה זה מעולה
 
אני מכיר אותו וגם צפיתי בסרט, ותודה על התגובה.

את גבראל הוא היה במחלקה -בארבארבנל ראיתי גם -את אסי דיין ו, אני כמו בלחסן גם לי יש מאניה וגם אצלי היא חריפה
מאוד. וכן אני יודע שזה לא יגמר טוב אתה צודק, אמרו שאני אין לי הרבה סיכוי לחיות, או שאתה תסיים קץ לחייך והפעם תצליח.
או שיכנסו אותך למחלקה הכי סגורה ושם תשאר,. אצלי המאניה היא חלק' ממני כלומר אצלי התופעות קימות כל הזמן, הכדרי
םלא ממש עוזרים, גם הליתום אני תמיד בתנודות רוח, אני יכול כל היום להיות שמח ופתאום לשמוע משהוא ולרצות לקפוץ

מהחלום או להרוג, וזה קרה לפני שבוע ואז לא התאבדץ אבל חתכחתי לעצמי עוד פעם את הגוף ופצעתי את עצמי די קשה.
והייתי צריך לחבוש וכולי.. בקשר עלי הורים שלי שהייתי באשפוז באו עלי כל יום, תמכו בי דווקא אז. אבל לא יודע אני כזה
דפוק. וכזה מסתובך. אני מקווה שהיה טוב, אני לא רוצה לחזור לשם, וגם אמרו שפעם הבא בתל אביב שזה הכי מעצבן.
כי שם זה המקרים הכי גרועים ,בהתחלה עוד אמרו שאין מקום שמתאים לי בארץ, בגדלל זה לא מצאו לי מסגרת, אבל
שאין בריריה כדאי לשמור על הציבור ועלי צריך לאשפז. טוב תודה על התגובה, .
 

arana1

New member
לתנודות האלה יש סיבה ויש הסברים

פסיכולוגים, פילוסופים, לא משנה איך נקרא להם, אני חווה בדיוק את מה שאתה מתאר, ומה שאני עושה זה לנסות לחקור ולהבין ממה זה נובע ומההבנות האלה לבנות לי דרך חיים
זה תהליך איטי וקשה ומתסכל אבל אין לי ספק שהוא עובד פי אין סוף יותר טוב מכל מה שיש לפסיכולוגים ופסיכיאטרים להציע
 
אני לא הגעתי לשלב שאני ממש חוקר ומבין

אם הייתי יודע למה הייתי יכול לדעת גם איך לטפל בזה או לחיות עם זה, ונכון אתה צודק זה הרבה יותר טוב משיטות טפיליות.
דאדגם מכיר את עצמו ,ויודע לטפל בעצמו, ומבין את בעיותיו , אז זה עוזר לו גם להסתדר איתם, אצלי זה לא קרה... מקווה שיקרה.
 

arana1

New member
אף אחד לא הגיע לשלב הזה, מחקר זה דבר קשה, וממושך

אין מצב שבו אתה פתאום יודע הכל
זו דרך חיים
שככל שמתמידים בה החוסן הנפשי משתפר
וגם היכולת של אחרים להפריע לך נחלשת
 

ronschap

New member
יש לא מררים של אמנים גדולים שנכנסו ויצאו ממוסדות כל חייהם

דליה רביקוביץ, קלפטר, יונה וולך, שמוליק קראוס., אסי דיין, חלקם בגלל סמים אחרים בגלל סיבות טחרות.
 
לא חושב שהוא מתכוון לזה.

אלה רק מראה שהוא גם יודע שיש אמנים שלמרות כשרונתם ואולי דווקא בגלל זה נכנסו לבתי משוגעים,
אני לא חושב שהוא מצדיק אישפוז, לפחות כך אני הבנתי וחושב.
 
נכון

את אסי דיין אני מכיר ראיתי אותו, את דליה לא יצא לי את גבראל ראיתי לא מעט פעמים.
 

schlomitsmile

Member
מנהל

אתה אומר שאתה יודע שאתה במצב נפשי לא טוב,
אז מה לדעתך יוכל להועיל לך?
ברור שאישפוז כפוי זה דבר נורא,
אבל אתה מודע לעצמך ולמצבך
אז אולי יש משהו שתוכל לעשות או לבקש ממישהו אחר שיעשה
כדי לעצור את ההתדרדרות לפני שיגיע חלילה פיצוץ ו/או אישפוז כפוי.
 
כלום לא יכול לעזור לי

אני לא מרגיש שיש משהוא שיכול להוציא אותי מזה. אני בדיכאון דיכאון כבד אני פגעתי בעצמי לפני שבוע חתכחתי
לעצמי את הידיים והצוואר שוב ועמוק היה ממש פצעה לא קלה, והסתרתי את זה מאבי, כי לא יכולתי ךלסבול את הכאב.
שהתחילו להציף אותי הזכרונות, חשבתי על לצאת החוצה לנסוע לתל אביב ולקפוץ מהגשר, לא יכלתי יותר לסבול, כואב לי
הריקנות, חוסר היכולת להנות, הדיכאון זה אחד הדברים היותר נוראים שאדם יכול לחוות, דיכאון שהורג אותך שאתה עוד חיי.
מה יכול להויעל לי? שלא היה לי דיכאון, וזה ל קרה כבר שנים ותמיד היה בשלב מסיום דיכאון, אני מקבל לתיום שגם לא עוזר.
אלה הפך אוץתי לדיתר דיכאוני, אני קשה לי מה אני יעשה, נשמה מסובבכת קשה לה להסתדר בעולם בו הנשמות טהרות,ויודעת
לאן הם הולכות ,ואני יודע מאן באתי ויודע לא השוב ,והחשיבה על מותי היא גם אחד מהקשים. כי אני רוצה להוכיח שאני יכול לנצח
את מה שנגזר עלי, לנצח את הגורל, אני יקווה לטוב...
 
האמת שפעם שעברה שהייתי מאושפז

לא היה לי הכי טוב אבל לא נורא, הכרתי שם אחלה ברה אומנם הם היו רוצחים, או אנסים, או אסירים ביטחונים גם שאיתם
לא הסתבבתי ,אבל לחלק מהם נשמות טועות ,ואנשים מקסמים, דווקא הייתי חבר שלהם ,והיה צחוקים והכל, אבל אני שונא
את המצלמות, שהם עוכבות אחריך, זה מה שמשגע אותי. והחוקים, וקשירות וכולי, ואיומים, וקיצור הרבה חרא הולך באותה מחלקה
שהייתי של מקרה האלימיות כמעת הכי קשים בארץ, אבל זה נורא זה נכון בעביעד זה נכורא להיות שם אפילו החברה בסדר....
 
אגב הם טוענים שיגעון גדלות קיים

שזה קשר למאניה , אבל בכללי זה- פשוט שיש לי מחשבות גדלות שזה גם מחלת נפש שלי, אני לא יודע עם הם צודקים.
אבל לפעמים זה בהחלט נכון. הרצון שלי להיות הטוב ביותר בכל תחום, או השגעון שלי שאני לא מצליח והסגנון.
שאני מדבר שמראים לי דמיות אחרות, מזכירות להם אנשים שבעלי שגעון גדלות, בתקפים האלו, טוב אני זז להמשיך
למקבת של שקספיר אני כמעת בסוף הוא באמת היו לו הזיות, מחשבות שוואר, רצחנות, אבל נפש מיוסרת, אני קורא את
זה ועדיין לא ממש מצליח להבין את הראש של שקספיר, כי יש פה קצת שעמום בהתחלה ,אבל יש חלקים יפם כמו הסעודה שפתאום הוא רואה את הדמות של אחיו שרצח או היורש האמיתי ואז הוא משתגע זה קטע חזק מאוד, אז אני זז לראות.
 
למעלה