שאלה חשובה
אם תמיד כולם מנצחים אותי כל הזמן,
אם אני תמיד לכל היותר השעשוע שלהם כדי שיהיה להם על מי לפרוק תסכול מולד,
אם כולם כל הזמן תמיד מרוויחים על חשבוני ואני רק מפסיד כל הזמן,
אם כולם כל הזמן רק צודקים ורק אני תמיד טועה:
בשביל מה אני בכלל קיים? למה אני מבזבז להם את החמצן? איפה כתוב שנולדתי כדי להיות שק איגרוף פאסיבי?
למה כולם חיים בשבר מדומה כל חייהם (מרמים עבורם) ולי יש *לכל היותר* פנטזיות על איך אני מרוויח? (אני מקופח *קשות* לעומתם)
למה תמיד נגזר עליי לראות את כולם הופכים למבוגרים, ורק אני במקרה הכי טוב: נזכר מאוחר מידיי באיך לחיות'?
למה אם אני מנסה אז אני נכשל? למה תמיד הכל יקר לי מידיי?
הפחד שלי הוא שגם ניסיון ההתאבדות שאני מתכנן יכשל, כרגיל, ואני אשאר עם הראיות סביבי ללא יכולת להפטר מהן, ויגזר עליי להמשיך לחיות, וכך ליהווה הפסיכופת יהיה על מה לאונן.
כל הזמן כולם תמיד רק לוקחים ממני. כל הזמן כולם שודדים ממני. כל הזמן כולם קודם כל מוודאים שהם לא יכולים להפסיד גם אם הם רוצים, ורק אח"כ הם מרשים לי לנשום (בחושך, מכווץ בתנוחת העובר, עם עיניים עצומות, וגם אז עומד להם מלהפריע לי: כשאני מעז לשפר עמדה זה מייד עונש רציני)
אם כשבני משפחה מהמעגל הראשון שודדים ממני כסף והבנק מגבה אותם,
ואם כשבכל מסגרת חברתית כולם מגנים על עצמם מפני העבריין התורן, אבל כשאני מגן על עצמי רק אני נענש,
ואם כשאני רוצה ייעוץ מקצועי אבל לא מסוגל להבין שכבר נדחתי ממנו,
תמיד תמיד תמיד כולם חיים ורק אני זומבי!!!!!!!!
כל הזמן אני רק חושב על איך אני רוצח את כולם: בפטיש גדול, באונס, בקולרי נפץ שאני מחבר להם. כל הזמן יש לי קו מחשבה על איך אני נשאר האזרח היחיד בישראל; כי כשאני נפגע זה מצחיק, אבל כשאני פוגע מייד כל המשפחה שלו, והחברים שלו, והחברים שלהם, ובני המשפחה שלהם: כולם נואשים ללרצות להתאבד עליי, כי רק בשביל זה אימא שלהם המליטה אותם.
תמיד כולם רק כן ורק אני תמיד לא. זה תמיד על חשבוני ולעולם לא על חשבונם. תמיד כולם בונים את עצמם ורק לי רומזים להרוס את עצמי עד שאני מסכים להבין.
אף אחד אף פעם לא נענש חוץ ממני.
תמיד כולם צודקים ונכונים חוץ ממני.
תמיד כולם משתלבים ומצליחים ובונים את עצמם וממשיכים הלאה ורק אני לא.
מרגיש לי נכון להיות רוצח סידרתי, אבל ברור מאליו שאענש עוד לפני המקרה הראשון.
אם תמיד כולם מנצחים אותי כל הזמן,
אם אני תמיד לכל היותר השעשוע שלהם כדי שיהיה להם על מי לפרוק תסכול מולד,
אם כולם כל הזמן תמיד מרוויחים על חשבוני ואני רק מפסיד כל הזמן,
אם כולם כל הזמן רק צודקים ורק אני תמיד טועה:
בשביל מה אני בכלל קיים? למה אני מבזבז להם את החמצן? איפה כתוב שנולדתי כדי להיות שק איגרוף פאסיבי?
למה כולם חיים בשבר מדומה כל חייהם (מרמים עבורם) ולי יש *לכל היותר* פנטזיות על איך אני מרוויח? (אני מקופח *קשות* לעומתם)
למה תמיד נגזר עליי לראות את כולם הופכים למבוגרים, ורק אני במקרה הכי טוב: נזכר מאוחר מידיי באיך לחיות'?
למה אם אני מנסה אז אני נכשל? למה תמיד הכל יקר לי מידיי?
הפחד שלי הוא שגם ניסיון ההתאבדות שאני מתכנן יכשל, כרגיל, ואני אשאר עם הראיות סביבי ללא יכולת להפטר מהן, ויגזר עליי להמשיך לחיות, וכך ליהווה הפסיכופת יהיה על מה לאונן.
כל הזמן כולם תמיד רק לוקחים ממני. כל הזמן כולם שודדים ממני. כל הזמן כולם קודם כל מוודאים שהם לא יכולים להפסיד גם אם הם רוצים, ורק אח"כ הם מרשים לי לנשום (בחושך, מכווץ בתנוחת העובר, עם עיניים עצומות, וגם אז עומד להם מלהפריע לי: כשאני מעז לשפר עמדה זה מייד עונש רציני)
אם כשבני משפחה מהמעגל הראשון שודדים ממני כסף והבנק מגבה אותם,
ואם כשבכל מסגרת חברתית כולם מגנים על עצמם מפני העבריין התורן, אבל כשאני מגן על עצמי רק אני נענש,
ואם כשאני רוצה ייעוץ מקצועי אבל לא מסוגל להבין שכבר נדחתי ממנו,
תמיד תמיד תמיד כולם חיים ורק אני זומבי!!!!!!!!
כל הזמן אני רק חושב על איך אני רוצח את כולם: בפטיש גדול, באונס, בקולרי נפץ שאני מחבר להם. כל הזמן יש לי קו מחשבה על איך אני נשאר האזרח היחיד בישראל; כי כשאני נפגע זה מצחיק, אבל כשאני פוגע מייד כל המשפחה שלו, והחברים שלו, והחברים שלהם, ובני המשפחה שלהם: כולם נואשים ללרצות להתאבד עליי, כי רק בשביל זה אימא שלהם המליטה אותם.
תמיד כולם רק כן ורק אני תמיד לא. זה תמיד על חשבוני ולעולם לא על חשבונם. תמיד כולם בונים את עצמם ורק לי רומזים להרוס את עצמי עד שאני מסכים להבין.
אף אחד אף פעם לא נענש חוץ ממני.
תמיד כולם צודקים ונכונים חוץ ממני.
תמיד כולם משתלבים ומצליחים ובונים את עצמם וממשיכים הלאה ורק אני לא.
מרגיש לי נכון להיות רוצח סידרתי, אבל ברור מאליו שאענש עוד לפני המקרה הראשון.
