אמא שלי ואני
אימא שלי היא לחלוטין דרמה קווין היסטרית ולחוצה וכתוצאה מכך נאלצתי ללמוד לשמור על קור רוח לא משנה איזה סערה מתחוללת בפנים. אבל היום... זה שבר משהו בפנים. פשוט נמאס לי שבמקום שהיא תהיה הבוגרת ותעזור לי להירגע היא רק הלחיצה אותי עוד יותר.
לקחתי יום חופש מהעבודה היום כי הרגשתי צורך עז למלא מצברים, להירגע קצת, לעשות את כל הדברים שאני תמיד דוחה. החדר שלי היה מבולגן לחלוטין. אז קמתי, שתיתי רסיטל וכדור נגד אלרגיה, הדלקתי את הדוד, הכנתי לי ארוחת בוקר, לקחתי ריטלין, התקלחתי והתחלתי לסדר את החדר. ביום ראשון הגיע סופסוף האבחון הרשמי מ"בית אחד" [אני על הספקטרום ASD. ייאי!?]. כשהיא הגיעה הביתה בסביבות 12 היא התחילה לכעוס עליי שלקחתי יום חופש בשביל לסדר את החדר ולמה לא הלכתי לביטוח לאומי? אמרתי לה שאני אלך אחה"צ. אז היא שאלה איפה כל המסמכים שלי למקרה שאני אצטרך להגיש אותם שוב. לא הייתי לחוצה כי שמרתי הכל בצורה מאוד מסודרת והתחלתי לחפש את זה ואני לא מוצאת. חפרתי בכל המסמכים בחדר וכלום, קיבלתי התקף חרדה והתנשמתי בכבדות אבל המשכתי לחפש. קראתי לה לעזרה אבל היא הצליחה למצוא רק את העתקים שלה מהמסמכים ולא את השקית שלי. ואז היא התחילה לשאול למה אני מתנשמת. אמרתי לה שאני בפאניקה. המשכתי לחפש וניסיתי להיזכר מתי ראיתי את השקית הנ"ל בפעם האחרונה וזה היה באחת הפעמים שהגענו ל"בית אחד" לאבחן ושמאז למעשה לא ראיתי את השקית. אמרתי לה את זה, חשבתי שאולי השארנו את זה ברכב שלה אבל היא התעקשה שאין ברכב שלה כלום.
עכשיו, אני במקומה היתה מרימה טלפון ל"בית אחד" כדי לשאול אם הם ראו את זה במקרה ומשתפת פעולה ברצינות בחיפושים. ואם הבת שלי היתה בהתקף חרדה דבר ראשון הייתי מרגיעה אותה. אימא שלי לעומת זאת...
היא רק הלחיצה אותי יותר, העבירה עליי ביקורת ואמרה לי רק כמה היא כועסת עליי ונשמעה לחלוטין לחוצה. בנקודה הזאת נשבר לי. אני בהתקף חרדה ובמקום להרגיע אותי היא מלחיצה אותי יותר - אמרתי לה. התגובה שלה? אז תרגיעי את עצמך.
אני מסוגלת לחנוק אותה לפעמים.
אימא שלי היא לחלוטין דרמה קווין היסטרית ולחוצה וכתוצאה מכך נאלצתי ללמוד לשמור על קור רוח לא משנה איזה סערה מתחוללת בפנים. אבל היום... זה שבר משהו בפנים. פשוט נמאס לי שבמקום שהיא תהיה הבוגרת ותעזור לי להירגע היא רק הלחיצה אותי עוד יותר.
לקחתי יום חופש מהעבודה היום כי הרגשתי צורך עז למלא מצברים, להירגע קצת, לעשות את כל הדברים שאני תמיד דוחה. החדר שלי היה מבולגן לחלוטין. אז קמתי, שתיתי רסיטל וכדור נגד אלרגיה, הדלקתי את הדוד, הכנתי לי ארוחת בוקר, לקחתי ריטלין, התקלחתי והתחלתי לסדר את החדר. ביום ראשון הגיע סופסוף האבחון הרשמי מ"בית אחד" [אני על הספקטרום ASD. ייאי!?]. כשהיא הגיעה הביתה בסביבות 12 היא התחילה לכעוס עליי שלקחתי יום חופש בשביל לסדר את החדר ולמה לא הלכתי לביטוח לאומי? אמרתי לה שאני אלך אחה"צ. אז היא שאלה איפה כל המסמכים שלי למקרה שאני אצטרך להגיש אותם שוב. לא הייתי לחוצה כי שמרתי הכל בצורה מאוד מסודרת והתחלתי לחפש את זה ואני לא מוצאת. חפרתי בכל המסמכים בחדר וכלום, קיבלתי התקף חרדה והתנשמתי בכבדות אבל המשכתי לחפש. קראתי לה לעזרה אבל היא הצליחה למצוא רק את העתקים שלה מהמסמכים ולא את השקית שלי. ואז היא התחילה לשאול למה אני מתנשמת. אמרתי לה שאני בפאניקה. המשכתי לחפש וניסיתי להיזכר מתי ראיתי את השקית הנ"ל בפעם האחרונה וזה היה באחת הפעמים שהגענו ל"בית אחד" לאבחן ושמאז למעשה לא ראיתי את השקית. אמרתי לה את זה, חשבתי שאולי השארנו את זה ברכב שלה אבל היא התעקשה שאין ברכב שלה כלום.
עכשיו, אני במקומה היתה מרימה טלפון ל"בית אחד" כדי לשאול אם הם ראו את זה במקרה ומשתפת פעולה ברצינות בחיפושים. ואם הבת שלי היתה בהתקף חרדה דבר ראשון הייתי מרגיעה אותה. אימא שלי לעומת זאת...
היא רק הלחיצה אותי יותר, העבירה עליי ביקורת ואמרה לי רק כמה היא כועסת עליי ונשמעה לחלוטין לחוצה. בנקודה הזאת נשבר לי. אני בהתקף חרדה ובמקום להרגיע אותי היא מלחיצה אותי יותר - אמרתי לה. התגובה שלה? אז תרגיעי את עצמך.
אני מסוגלת לחנוק אותה לפעמים.
