אחד הפחדים של הורים לילדים קטנים
(וגם לא כל כך קטנים) ולגשת לאיבחון (כשלילד יש מספיק קשיים שמתעורר הצורך האיבחון) זה הפחד מ`תיוג` עתידי. והעתיד שהוא באמת רחוק - 20 שנה לפחות.
בעוד 20 שנה הורים בני 30 יהיו בני 50 , והורים בני 40 יהיו בני 60. אף אחד בגילאי 30-40 לא מתאר את עצמו לעצמו בגילים `מתקדמים` האלה. אבל כן חושבים אם ה`תיוג` יפריע לגיוס, לרשיון נהיגה, ללימודים גבוהים ואפשרויות עבודה.
אז מה שצריך לחשוב עליו זה ההווה ולא העתיד הרחוק. אם לילד עש קשיים כאלה שהורים שוקלים האיבחון, סימן שהילד צריך עזרה עכשיו בהווה. פחד מתיוג עתידי לא מהווה עזרה.
למעשה הוא מהווה מכשול להגשת העזרה. קושי זה קושי ולא חשוב אם הוא נובע מאוטיזם או משהו אחר. לכן קיימים איבחונים כדי לתת אבחנות מבדלות ולתת שם לקשיים.
לוותר בכלל על איבחון (ולא מקרה של לאבחן ואז להחליט איך ממשיכים הלאה) בגלל פחד מ`תיוג` זה פספוס ענקי כי הילד גם לא מקבל עזרה בהווה ובהתאם גם העתיד לא יבטיח שום דבר טוב (חוץ מחוסר `תגית` רשמית
שלא ידוע מבחינה עתידית אם זה טוב או רע)
(וגם לא כל כך קטנים) ולגשת לאיבחון (כשלילד יש מספיק קשיים שמתעורר הצורך האיבחון) זה הפחד מ`תיוג` עתידי. והעתיד שהוא באמת רחוק - 20 שנה לפחות.
בעוד 20 שנה הורים בני 30 יהיו בני 50 , והורים בני 40 יהיו בני 60. אף אחד בגילאי 30-40 לא מתאר את עצמו לעצמו בגילים `מתקדמים` האלה. אבל כן חושבים אם ה`תיוג` יפריע לגיוס, לרשיון נהיגה, ללימודים גבוהים ואפשרויות עבודה.
אז מה שצריך לחשוב עליו זה ההווה ולא העתיד הרחוק. אם לילד עש קשיים כאלה שהורים שוקלים האיבחון, סימן שהילד צריך עזרה עכשיו בהווה. פחד מתיוג עתידי לא מהווה עזרה.
למעשה הוא מהווה מכשול להגשת העזרה. קושי זה קושי ולא חשוב אם הוא נובע מאוטיזם או משהו אחר. לכן קיימים איבחונים כדי לתת אבחנות מבדלות ולתת שם לקשיים.
לוותר בכלל על איבחון (ולא מקרה של לאבחן ואז להחליט איך ממשיכים הלאה) בגלל פחד מ`תיוג` זה פספוס ענקי כי הילד גם לא מקבל עזרה בהווה ובהתאם גם העתיד לא יבטיח שום דבר טוב (חוץ מחוסר `תגית` רשמית