היו היה פעם....
הכל מתחיל עם סיפור, והסיפור יוצר את רצף הזמן - הרבה לפני שהוא הופך למילים.
והסיפור הזה הופך אנשים לקבוצה, ותרבות וחברה.
אבל "יש ילדים זיגזג", שהסיפור שלהם שונה משל כולם, והם נשארים בחוץ - לא מחוברים, לא שייכים, לא מקובלים. מאיימים על החברה אם הם יוצרים סיפור חדש והופכים ל"שעיר לעזאזל".
יש כאלו שמצליחים לייצר סיפור משלהם - ונרדפים כל החיים ע"י "משטרת המחשבות", הפסיכיאטריה, ששומרת על הסדר החברתי ומטאטאת את הרחובות מכל אותם גורמים לא רצויים.
יש כאלו שחיים בחברה שבה המשטרה נמצאת בכל מקום, והם לומדים להסתתר עמוק עמוק בפנים, נאחזים בסיפורים של אחרים. מצייתים, נשלטים, מאבדים את עצמם או הופכים לשהידים....
יש כאלו שלומדים "לנוע בין הצללים" - שחקנים ומספרי סיפורים, נביאים ואמנים - חיים בבריחה מתמדת, בלי בית, בלי מערכת שורשים, חופשיים ובודדים.
ויש כאלו שנשארים, מנסים, מחפשים את הדרך למקום ולזמן ולחברה ולשייכות - בדיוק כמו כולם. חותרים כל הזמן "קדימה", נגד הרוח ונגד טבעם.
ויש סיפורים קטועים. סיפורים שלא נגמרים. התחלות בלי סיומים. קצרים חשמליים שמונעים את הגישה לאזורים מפחידים ואיומים.
וזו "המחלה" היחידה שצריך לטפל בה - לא "אוטיזם" אלא אוסף של טראומות שקוטעות את רצף הקיום, והדרך לטיפול בניתוקים, בקצרים או בחסמים היא חיבור, גישור, תקשורת של תנועה וצליל, של גוף ונפש ולא של מילים. של רגשות ולא של מחשבות. של רצונות ולא של צרכים. תקשורת של משמעות - בכל המובנים האפשריים.
וזה, מבחינתי, סוף הסיפור......
הכל מתחיל עם סיפור, והסיפור יוצר את רצף הזמן - הרבה לפני שהוא הופך למילים.
והסיפור הזה הופך אנשים לקבוצה, ותרבות וחברה.
אבל "יש ילדים זיגזג", שהסיפור שלהם שונה משל כולם, והם נשארים בחוץ - לא מחוברים, לא שייכים, לא מקובלים. מאיימים על החברה אם הם יוצרים סיפור חדש והופכים ל"שעיר לעזאזל".
יש כאלו שמצליחים לייצר סיפור משלהם - ונרדפים כל החיים ע"י "משטרת המחשבות", הפסיכיאטריה, ששומרת על הסדר החברתי ומטאטאת את הרחובות מכל אותם גורמים לא רצויים.
יש כאלו שחיים בחברה שבה המשטרה נמצאת בכל מקום, והם לומדים להסתתר עמוק עמוק בפנים, נאחזים בסיפורים של אחרים. מצייתים, נשלטים, מאבדים את עצמם או הופכים לשהידים....
יש כאלו שלומדים "לנוע בין הצללים" - שחקנים ומספרי סיפורים, נביאים ואמנים - חיים בבריחה מתמדת, בלי בית, בלי מערכת שורשים, חופשיים ובודדים.
ויש כאלו שנשארים, מנסים, מחפשים את הדרך למקום ולזמן ולחברה ולשייכות - בדיוק כמו כולם. חותרים כל הזמן "קדימה", נגד הרוח ונגד טבעם.
ויש סיפורים קטועים. סיפורים שלא נגמרים. התחלות בלי סיומים. קצרים חשמליים שמונעים את הגישה לאזורים מפחידים ואיומים.
וזו "המחלה" היחידה שצריך לטפל בה - לא "אוטיזם" אלא אוסף של טראומות שקוטעות את רצף הקיום, והדרך לטיפול בניתוקים, בקצרים או בחסמים היא חיבור, גישור, תקשורת של תנועה וצליל, של גוף ונפש ולא של מילים. של רגשות ולא של מחשבות. של רצונות ולא של צרכים. תקשורת של משמעות - בכל המובנים האפשריים.
וזה, מבחינתי, סוף הסיפור......
