רירוקס השניה
New member
נראה לי שבגישה הרווחת לאוטיסטים בקרב אנשי-מקצוע
(מבלי להתייחס לסיפור חייהם של אוטיסטים ספיציפיים מסוימים) יש התמקדות רק בפן האוטיזם של "חוסר בכישורים חברתיים" ולא בפנים אחרים שלו, כמו רגישות, מגבלות המוח (שקיימות אצל כל בן-אנוש), צורת חשיבה בסיסית, בעיות הערכה עצמית, יכולת עצמאות (מעבר ל"לדעת איך להתנהג") וכו'.
הגישה של "להיכנס באם-אם-אמא שלו עד שלא יחשוף אף-פעם את האוטיזם שלו", כלומר השיטה ההתנהגותית - שכל אוטיסט שלא רוצה לחיות במוסד חייב ללמוד מאיזה נ"ט בדיוק איך מתנהגים בכל סיטואציה נתונה וליישם בדיוק את כל מה שאותו נ"ט מסוים לימד אותו כדברי אלוהים חיים ללא כל הפעלת שיקול דעת עצמאי למעט לבקש אישור לעשות משהו מאיזה נ"ט שמופקד עליו - לא רק גורסת ש"המטרה מקדשת את האמצעים", אלא גם מתעלמת מתוצאות הלוואי המזיקות של האמצעים, כאילו שהן לא קיימות בכלל.
היא יוצאת מנקודת הנחה לא-נכונה בעליל שהמוח האוטיסטי - שלא כמו המוח הנ"טי - הוא חסר מגבלות. וידוע שלכל יצור חי - אפילו בן-אדם - יש מגבלות ליכולת העבודה של המוח. יש התעלמות מוחלטת מנזק מוחי אמיתי לחלוטין (לא רק רגשי, מוחי!) שיכול להיגרם לאוטיסט ש"מטופל" ככה כתוצאה מהלחץ ומהפעלת חלק מסוים של המוח יותר מדי ולשימוש אחד (מה שלאו דווקא עוזר לו אח"כ לפעול יותר טוב, כמו שלהפעיל שריר יותר מדי מזיק לו), וגם מנזק התנהגותי (למרות שהשיטה הזאת דווקא אמורה ללמד אוטיסטים איך להתנהג) של לאסור על אוטיסט בתוקף להתגמש ו"לזרום" (זרימה היא דבר הכרחי להתנהגות). ואת הנזק הרגשי אתם כבר יודעים: בשיטה הזו צריך שמישהו קרוב אליך יזכיר לך בכל יום בחיים שאתה אוטיסט, כשאוטיזם זה כמובן משהו רע. זו השפלה קשה שנחווית באופן רציף שלבדה מספיקה כדי לגרום לנכות מנטלית קשה.
בקצרה - יש פה טיפול בנכות (לגרסת הפסיכיאטריה) שלא נבדקים ולא מועלים לדיון רשמי הסיכונים ו"תוצאות הלוואי" שלו שעלולים לגרום בעצמם לנכות לא פחות קשה (ולדעתי גם הרבה יותר אמיתית, אבל ממתי דעתי בעולם הפסיכיאטריה נחשבת?).
ועוד משהו: האם אי-פעם השיטה ההתנהגותית נבדקה ברצינות לטווח-ארוך?
ושוב, זו ביקורת כללית על הגישה לאוטיסטים, ולא על איזה מקרה ספיציפי.
(מבלי להתייחס לסיפור חייהם של אוטיסטים ספיציפיים מסוימים) יש התמקדות רק בפן האוטיזם של "חוסר בכישורים חברתיים" ולא בפנים אחרים שלו, כמו רגישות, מגבלות המוח (שקיימות אצל כל בן-אנוש), צורת חשיבה בסיסית, בעיות הערכה עצמית, יכולת עצמאות (מעבר ל"לדעת איך להתנהג") וכו'.
הגישה של "להיכנס באם-אם-אמא שלו עד שלא יחשוף אף-פעם את האוטיזם שלו", כלומר השיטה ההתנהגותית - שכל אוטיסט שלא רוצה לחיות במוסד חייב ללמוד מאיזה נ"ט בדיוק איך מתנהגים בכל סיטואציה נתונה וליישם בדיוק את כל מה שאותו נ"ט מסוים לימד אותו כדברי אלוהים חיים ללא כל הפעלת שיקול דעת עצמאי למעט לבקש אישור לעשות משהו מאיזה נ"ט שמופקד עליו - לא רק גורסת ש"המטרה מקדשת את האמצעים", אלא גם מתעלמת מתוצאות הלוואי המזיקות של האמצעים, כאילו שהן לא קיימות בכלל.
היא יוצאת מנקודת הנחה לא-נכונה בעליל שהמוח האוטיסטי - שלא כמו המוח הנ"טי - הוא חסר מגבלות. וידוע שלכל יצור חי - אפילו בן-אדם - יש מגבלות ליכולת העבודה של המוח. יש התעלמות מוחלטת מנזק מוחי אמיתי לחלוטין (לא רק רגשי, מוחי!) שיכול להיגרם לאוטיסט ש"מטופל" ככה כתוצאה מהלחץ ומהפעלת חלק מסוים של המוח יותר מדי ולשימוש אחד (מה שלאו דווקא עוזר לו אח"כ לפעול יותר טוב, כמו שלהפעיל שריר יותר מדי מזיק לו), וגם מנזק התנהגותי (למרות שהשיטה הזאת דווקא אמורה ללמד אוטיסטים איך להתנהג) של לאסור על אוטיסט בתוקף להתגמש ו"לזרום" (זרימה היא דבר הכרחי להתנהגות). ואת הנזק הרגשי אתם כבר יודעים: בשיטה הזו צריך שמישהו קרוב אליך יזכיר לך בכל יום בחיים שאתה אוטיסט, כשאוטיזם זה כמובן משהו רע. זו השפלה קשה שנחווית באופן רציף שלבדה מספיקה כדי לגרום לנכות מנטלית קשה.
בקצרה - יש פה טיפול בנכות (לגרסת הפסיכיאטריה) שלא נבדקים ולא מועלים לדיון רשמי הסיכונים ו"תוצאות הלוואי" שלו שעלולים לגרום בעצמם לנכות לא פחות קשה (ולדעתי גם הרבה יותר אמיתית, אבל ממתי דעתי בעולם הפסיכיאטריה נחשבת?).
ועוד משהו: האם אי-פעם השיטה ההתנהגותית נבדקה ברצינות לטווח-ארוך?
ושוב, זו ביקורת כללית על הגישה לאוטיסטים, ולא על איזה מקרה ספיציפי.