לספר, לספר, לספר
אני מזמינה אותך לחפש פוסטים שלי מהעבר, אני כבר בפורום בדיוק 10 שנים ולאחרונה כמעט ולא כותבת. הסיבה היחידה שאני עדיין כותבת פה ושם היא בגלל שהבן שלי ביקש ממני.
הוא אמר, אמא, אם את יכולה לשכנע את ההורים לספר לילדים שלהם, אז אני ארגיש שעשיתי משהו לא רק לעצמי.
תספרו, תקראו על אספרגר, תעזרו לילד לעזור לעצמו אבל מתוך הבנה של למה קשה לו לעשות את הדברים ומה המקור של זה.
ושוב, לכל אלה שיגידו שאנחנו ההורים רוצים לאלף את הילדים שלנו להיות נורמלים.
שאלתי מאוד ברצינות את הבן שלי והתשובה שלו היתה - תודה שאילפתם אותי ונתתם לי את הכלים להיות איפה שאני היום.
אז כן, זה לא תמיד מצליח והיה לנו מזל גדול שהעזנו לחשוף את הבן שלנו לשינויים כל הזמן, דווקא מתוך הידיעה הברורה ששינוי זה משהו שמשגע אותו לגמרי.
וגם היום, כאשר משתנה לו סדר היום הוא מתעצבן, אבל, הוא מתעצבן בדיוק לשתי דקות ואז אומר לעצמו, טוב זה החיים, אני מתעצבן בגלל שאני אספרגר, אבל האמת שאין מה לעשות סדר היום השתנה, אז אני מקבל את זה. זה לא אומר שהוא אולף לא להתעצבן כאשר סדר היום שלו משתנה.
זה אומר, שהוא למד להבין מאיפה נובע הקושי ולתהמודד עם הקושי הטבעי שלו.
אני לא מתכוונת לספר את כל הסיפור של הבן שלי כי כבר עשיתי את זה כמה פעמים, פשוט תעשו חיפוש על שם המשתמש שלי ehud48 ותקראו את כל מה שקראתי בעבר.
אני חושבת שבפרספקטיבה לאחור הרבה מאוד הורים ימצאו את הילד שלהם באותו ילד שלי כאשר היה בן 7,8,9,10,11,12,13
מה שחושב זה שתבינו שחשוב מאוד מאוד להשקיע המון כאשר הילדים עוד קטנים וניתן לעצב את ההתנהגות שלהם. עיצוב התנהגות זה לא אילוף, זה נותן לילדים יכולת להתמודד עם דברים שבלי עיצוב ההתנהגות פשוט מוציאים אותם מהאיזון ולא מאפשרים להם לתפקד בצורה נורמטיבית.
זה שהבן שלי מתפקד בצורה נורמטיבית לא הופך אותו ללא אספרגר. אבל כמו שאנחנו מסתכלים על זה, זה מאפשר לו רק להשאר עם היתרונות הרבים של האספרגר ולהתגבר על המכשולים שהאספרגר הציב לו לאורך החיים. וככזה, הוא כבר לא מאובחן, לא מקבל טיפולים וילך לצבא כמו כל ילד רגיל.
אני מודה שבאמת אף פעם לא חשבתי שהוא יגיע לרמת תפקוד כל כך מרשימה ויהפוך להיות ילד כל כך אחראי ומאורגן.
אני כל כך מזדהה עם מה שכתבת לגבי האושר שלך כאשר ילדים הזמינו אותו לשחק איתם. גם אני הייתי שם.
אבל, היום, הבן שלי כבר הגיע למצב שהוא מסוגל ליזום מפגשים חברתיים. רק לדוגמא בשביל באמת לעודד את כולם:
לפני כחודש נפתח בירושלים הסינמה סיטי. יומיים לפני הפתיחה הבן שלי אמר - אני ביום הפתיחה הולך לסרט בסינמה סיטי.
שאלתי עם מי והוא אמר - אני עוד לא יודע. חשבתי לעצמי, הלוואי והחברים יארגנו יציאה לסינמה סיטי והוא יצטרף שלא יתאכזב.
מה שקרה הוא שאורגנה יציאה לסרט בקבוצת הווסטאפ, 10 ילדים הלכו ביחד לסרט. מי שארגן את הכל היה הבן שלי. הוא יזם את הפוסט בווטאספ, תאם בין כל החברים, קנה את הכרטיסים בהנחה של לאומי כארד 1+1 בשביל זה היה צריך למצוא 3 ילדים הם הורים שהיה להם מספיק נקודות לעשות את זה. הוא אסף את כל הכסף וכולם יצאו ונהנו.
בקיצור המסר הוא שאולי בעבר אני התפללתי שילדים יזמינו את הבן שלי לפעילות משותפת. היום הוא כבר זה שיוזם את הפעילות. אז כאשר הבן שלי אומר שחשוב לו שאני אעביר את המסר שמה שהכי עזר לו בחיים זה ההבנה שהוא אספרגר והוא חושב שלא לספר לילדים זה העוול הכי גדול שאפשר לעשות, אני עושה את זה בהוראתו.
