ניפנופי ידיים ונהמות

[schlomitsmile]

למי שסובל מחרדה חברתית לא כ"כ קל להחליט לשים פס.
לעניות דעתי, עדיף לבחור מראש את השותפים למפגש
מאשר להקלע למצבים מעיקים.

 

[galitkm]

גם אני סובלת מזה

ואני נורא מושפעת ומוטרדת ממה שחושבים אחרים בסביבה וזה גם משבש לי בזמן אמת את המחשבה ויכולת התגובה שלי לאנשים, בגלל זה לקח לי המון זמן עד שהצלחתי ללמוד לשים פס, כי ידעתי שאין לי ברירה וטובת הילד חשובה יותר ממה שחושבים עלי כמה אימהות בגינה. זה לא פשוט וממש לא קל להתגבר על זה אבל מבחינה מעשית יש עוד אפשרויות חוץ מלהישאר בבית או להכריח את הילד להפסיק את נפנופי הידיים

 

[רונן שפירא1]

אבל לי זה בכלל לא היה חשוב

אני אומר ועושה המון דברים לא משנה מה הסביבה חושבת.
לקח לי המון זמן ללמוד לחשוב איך הסביבה רואה אותי ואיך אני משפיע על זה.
מה שהייתי עושה לא נחשב בעיני הסביבה למשהו נורא ואיום אבל בהחלט גרם להתרחקות ממני וגרם לי נזק...

 

[galitkm]

מה הנזק שנגרם לך?

האם זה שאנשים שחשבו עליך שאתה מוזר התרחקו ממך ולא אמרו לך למה הם מתרחקים?
גם לי זה קרה, אבל בדרך כלל יש גם קומץ אנשים שאכפת להם ואומרים לך מתישהו את האמת על מה הם חושבים עליך או איך הסביבה רואה אותך, אם זה העניין

 

[רונן שפירא1]

אנשים פחדו ממני בגלל ההתפרצויות למשל

וזה לא עניין של אכפת או לא.
זה גם עניין של להבין למה מתנהגים בצורה מסויימים..
וגם אם מישהו אומר לך את האמת, אז איך תדע להבדיל בינו לאחר?

 

[galitkm]

אף פעם אי אפשר לדעת מה כולם חושבים

אבל אם מישהו אומר לך שהוא נרתע ממך בגלל סיבה מסוימת אז זה יכול להגביר לך את המודעות לאותו עניין.
ואף פעם אין מצב שאתה תמצא חן בעיני כולם, יש אנשים שיירתעו ממך בגלל התפרצויות, ויש מי שיירתעו ממך דווקא אם תהיה שקט ופסיבי מידי. כבר קרה לי שהתברר לי שאנשים נרתעו ממני כי חשבו שאני סנובית ומרוחקת או בגלל המוצא העדתי שלי ודברים כאלה. אני לא יכולה לשנות את גוון העור שלי או את האופי שלי רק כדי למצוא חן בעיני כולם

 

[רונן שפירא1]

קצת חשבתי על זה

ואני יכול להוסיף גם שפגעתי באנשים בלי להתכוון....
וגם הרבה פעמים שניסו ליצור אתי קשר לא הפגנתי עניין ודחיתי את ההצעה

 

[galitkm]

גם אני כזאת

קשה לאנשים ליצור איתי קשר כי אני שומרת מרחק ואין לי עניין בדרך כלל בקשרים חוץ מכמה אנשים שיש לי איתם קשר אני לא יוצרת קשרים בקלות וזה מתוך בחירה שלי.
מה לדעתך היית צריך לעשות במקום להביע חוסר עניין? האם אתה חושב שהיית צריך לאלץ את עצמך להיות בקשר עם מישהו שאתה לא מעוניין בקשר אתו?

 

[רונן שפירא1]

בטח לא לאלץ

אבל כן ללמוד מתי מנסים להיות נחמדים אליך ומתי לא....
להבדיל בין הטרדה ועלבון לנסיון התחברות.
ללמוד להגיד לאנשים שעכשיו אני צריך שקט ולהיות לבד אבל עוד כמה זמן זה ישתנה...
לדעת ללמוד לבקש עזרה
להבין איפה אני טועה אפילו בדברים שהייתי טוב בהם.
לדעת לשאול...והכוונה לא שאלות של ידע או שאלות של תלמיד שמנסה להראות לכל הכיתה כמה שהוא חכם, עד שלכולם נמאס ממנו... כי כולם הבינו את זה מזמן....

 

[galitkm]

אלה דברים שהרבה אנשים לא יודעים

בגלל זה יש כל כך הרבה אי הבנות בעולם. אין נוסחה שיכולה ללמד אותך להבדיל בוודאות תמיד בין הטרדה, עלבון ונסיון התחברות וזה בגלל ההבדלים בסגנונות התקשורת בין בני אדם, ואני מתכוונת גם לנ"טים, כי יש טיפוסים שונים, אני למשל כשאני מגיעה למוסך קשה לי להבין מתי הם צוחקים איתי שם ומתי הם צוחקים עליי...הרבה פעמים אני נעלבת ממשהו שמישהו אמר וכשאני מספרת את זה לאחרים יש כאלה שיגידו לי שהוא רק ניסה להיות נחמד וידידותי ויש כאלה שיגידו לי שאני צודקת וזה באמת מעליב

 

[רונן שפירא1]

הכל עניין של עוצמות ואוסף

ואיך זה משפיע....

 

[אמא חמסה]

לדעתי, הבעיה העיקרית שזה מרתיע ילדים אחרים

ומכיוון שכך הוא מביע התרגשות, אפשר לנסות ללמד אותו להביע התרגשות בדרך אחרת, למשל רק לנפנף ולא לנהום.
כמו שאמרו פה לפני, אפשר ללמד אותו לומר גם שהוא מתרגש. ועוד.

 

[פרח לי יפה ורוד]

ממתי ילדים

משחקים עם ילדים שהם פוגשים בגן המשחקים?
לכי לגן המשחקים ותצפי בילדים האחרים-הם משחקים או עם האחים שלהם או עם ילדים שהם מכירים מקודם-למשל חברים מהגן-והם פוגשים שם.
אני צפיתי כמה פעמים וממש לא ראיתי שילדים משחקים שם עם ילדים זרים.
אולי רק ממש לפעמים נוצרות שם חברויות.
גן המשחקים הוא מקום להנאה מהמתקנים ולמשחק עם ילדים שמכירים מקודם.
גם בלי לנפנף זה לא מקום למצוא חברים.

 

[Astroo]

זה לא נכון

הבן הבכור שלי הכיר כמה ילדים מהשכונה במגרש המשחקים ליד הבית. ועכשיו הם נפגשים מדי פעם כבר שנה.

 

[גמבה מתולתלת]

דווקא זה מקום מצויין לפגוש בו ילדים אחרים תוך

כדי משחק משותף.

 

[bambina האחת]

הכי טוב פשוט להפסיק להיות מובך

אני יודעת שזאת לא התשובה שציפית. ואני לא קראתי תגובות אחרות אז אולי אני חוזרת.
בן שלי בן 9. כל הזמן נוהם, מנפנף בידיים וקופץ במקום. הוא גם מדבר בצורה מוזרה, בטון מוזר כזה. כן הוא מוזר, הוא נראה מוזר, ילדים שלא מכירים אותו מצחקקים כשרואים אותו.
אבל, הוא ילד חכם, רגיש, מלא שמחת חיים וזה מה שאני רואה כשאני מסתכלת עליו ולא את המוזרות. הוא גם לומד בחינוך רגיל מגיל 4, השנה מסיים כיתה ב', תלמיד מצטיין, ילדים בכיתה אוהבים אותו ורוצים לשחק איתו. כנראה שגם הם רואים מעבר למוזרות.
יותר מזה. פעם כתבתי שאבא שלי אוטיסט, ואתה כתבת לי שאני לא יכולה לכתוב את זה אם אבא שלי לא עבר אבחון מקצועי. אז למרות שאבא שלי לא עבר אבחון מקצועי, הוא מאוד מוזר כל החיים שלו. כשהוא מגיע למקום עם הרבה אנשים (למשל אירוע משפחתי) הוא מתחיל להסתובב במעגלים לנהום ולדבר עם עצמו ולנפנף בידיים תוך כדי. אז הוא מוזר. ותמיד נחשב מוזר. אבל הוא חי עם זה מצוין כל החיים.
ככה שאני מאוד ממליצה פשוט להפסיק להיות מובכים.
אותי היה מביך אם הילד שלי היה פוגע באנשים או ילדים אחרים בכוונה. נפנופי ידיים וקולות לא פוגעות באף אחד ולא מביכות אותי.

 

[Astroo]

מעניין, תודה

 

[bambina האחת]

העבודה יכולה להיות עם הסביבה

להסביר להם למה ילד מנפנף בידיים או נוהם.
אני תמיד אזכור איך באה אלינו הביתה ילדה מהגן של בן שלי (כשהוא היה בן 5 או 6). תוך כדי משחק הוא התחיל לנפנף בידיים. הילדה פנתה אליי ובגאווה אמרה: "אני יודעת למה הוא מזיז ידיים, זה בגלל שהוא מתרגש!"

 

[הירושלמית מירושלים]

ואני גם חושבת שהרבה הורים צריכים לטפל

גם בעצמם וזה בסדר גמור, לגיטימי ואפילו רצוי.

גם בלי חרדה חברתית, קשה להרבה אנשים לקבל את זה שהילד שלהם הוא שונה.
אם מצטרף לזה גם קושי שלך שאין לו קשר לילד, אתם בבעיה.
יכול להיות שבעמל רב התגברת על הקושי ואתה מנהל חיים נורמטיביים והוא לא מפריע לך,
אז הנה הוא מפריע לך שוב - הוא מפריע לך לקבל את הבן שלך כמו שהוא, כי ההתנהגות שלו שהיא סה"כ לא מזיקה לאף אחד, מביכה אותך ומציקה לך ומעוררת את החרדות *שלך* מחדש.
אבל אם תחשוב על זה באובייקטיביות, תראה שהיות והבעיה היא אצלך (ואני מבינה שאתם מטפלים בילד ועושים כל מה שצריך) - אז *אתה* צריך לטפל בה. אתה לא יכול להשתיק את הבן שלך כדי ש*אתה* לא תרגיש חרד ואוטיסט או לא - אין לנו שליטה בהתנהגויות של אנשים אחרים. לא באמת, לא בלי לנקוט באמצעים אלימים.

אני מבינה לליבך, באמת. בליל הסדר, הבן שלי התיישב עם כולם ואז על השיר הראשון הוא שם ידיים על האוזניים ופרץ בצרחות איומות (אגב הצרחות היו "קשה לי!" "קשה לי!" "תפסיקו לשיר!" מי אמר שאוטיסטים לא יודעים לבטא את עצמם) והיו לי כל מיני קשיים משל עצמי עם הסצנה ומחשבות על איך מסתכלים עלינו ומה חושבים עליו וכולי. אבל אני יודעת שאלו המחשבות שלי ואני עובדת עם עצמי על זה.

יש לו את היכולות שלו ואת השטיקים שלו, כמו לכל אדם ואני מצפה, בגבולות הסביר, מעצמי ומהסביבה הקרובה שלי להבין ולקבל את זה.
לרוב העיניים השופטות הן בראש שלנו ולא באמת בסביבה ובתור אנשים בוגרים, חלק מהתפקיד שלנו כהורים הוא למצוא לעצמנו ולילדינו את הסביבה המתאימה לנו.

 

[אמא אוהבת מאוד1]

לנסות לשנות רק תוך הקשבה לילד

הי. גם אצל בני יש התנהגויות לא רגילות שונות. מהכרות קרובה עם ילדים גיליתי שלילדים צעירים (עד גיל גן חובה לפחות) זה לא מפריע ובכלל לא מרתיע מלשחק איתו. הבעיה הזו היא של מבוגרים. ילדים עדיין נקיים ממנה. בני מאוד מקובל ויש לו חברים, למרות ההתנהגויות המוזרות.
מבחינת היחס שלי לכך, כאשר הוא היה צעיר לא עשיתי בנדון כלום, ונתתי לו להתנהג באופן חופשי. רק בגיל 6 לערך, כאשר הרגשתי שהוא בשל ומבין, בעדינות הבאתי לו למודעות דבר מסויים שהוא עושה. שאלתי אותו אם הילדים בגן שלו גם כן עושים זאת והוא אמר שלא. נכון לעכשיו, אני נותנת לו חופשי לעשות כך בבית, אך בחוץ כשזה ממש לא מתאים אני מעירה לו בעדינות.
נכון להיום הוא מעצמו עושה את הדברים בעיקר בבית ומבין שבחוץ זה לא מתאים.
חשוב לי לציין שאנו כהורים חייבים להתערב, אם בכלל, רק כאשר הילד בשל לכך, ומתוך הקשבה לילד.
נראה לי שבמקרה שלך הילד עדיין מאוד צעיר,
אני חושבת שהדברים האלו ממילא יחלפו ללא התערבות שלך.
אני מציעה לך להתאזר בסבלנות,
ולקבל זאת באהבה.
תדע שזה ממש לא מפריע לילדים, והוא עדיין יכול להיות ילד מקובל.
ואם אתה מובך- תתגבר, למען הילד.