ואני גם חושבת שהרבה הורים צריכים לטפל
גם בעצמם וזה בסדר גמור, לגיטימי ואפילו רצוי.
גם בלי חרדה חברתית, קשה להרבה אנשים לקבל את זה שהילד שלהם הוא שונה.
אם מצטרף לזה גם קושי שלך שאין לו קשר לילד, אתם בבעיה.
יכול להיות שבעמל רב התגברת על הקושי ואתה מנהל חיים נורמטיביים והוא לא מפריע לך,
אז הנה הוא מפריע לך שוב - הוא מפריע לך לקבל את הבן שלך כמו שהוא, כי ההתנהגות שלו שהיא סה"כ לא מזיקה לאף אחד, מביכה אותך ומציקה לך ומעוררת את החרדות *שלך* מחדש.
אבל אם תחשוב על זה באובייקטיביות, תראה שהיות והבעיה היא אצלך (ואני מבינה שאתם מטפלים בילד ועושים כל מה שצריך) - אז *אתה* צריך לטפל בה. אתה לא יכול להשתיק את הבן שלך כדי ש*אתה* לא תרגיש חרד ואוטיסט או לא - אין לנו שליטה בהתנהגויות של אנשים אחרים. לא באמת, לא בלי לנקוט באמצעים אלימים.
אני מבינה לליבך, באמת. בליל הסדר, הבן שלי התיישב עם כולם ואז על השיר הראשון הוא שם ידיים על האוזניים ופרץ בצרחות איומות (אגב הצרחות היו "קשה לי!" "קשה לי!" "תפסיקו לשיר!" מי אמר שאוטיסטים לא יודעים לבטא את עצמם) והיו לי כל מיני קשיים משל עצמי עם הסצנה ומחשבות על איך מסתכלים עלינו ומה חושבים עליו וכולי. אבל אני יודעת שאלו המחשבות שלי ואני עובדת עם עצמי על זה.
יש לו את היכולות שלו ואת השטיקים שלו, כמו לכל אדם ואני מצפה, בגבולות הסביר, מעצמי ומהסביבה הקרובה שלי להבין ולקבל את זה.
לרוב העיניים השופטות הן בראש שלנו ולא באמת בסביבה ובתור אנשים בוגרים, חלק מהתפקיד שלנו כהורים הוא למצוא לעצמנו ולילדינו את הסביבה המתאימה לנו.