אני נהגתי כך וזו שיטה מצוינת לדעתי
כשהבן שלי עלה לכיתה א' (עדיין לא היה מאובחן) היה לו "טיק" מוזר - הוא היה משלב קללות בדיבור בעיקר כשהיה מתרגש (אפילו הציעו לי לבדוק טורט). זה היה מאד מביך בשיח שלו עם ילדים אחרים שלא הבינו מאיפה זה בא. אז הייתי מסבירה להם - שכשהוא מתרגש/לחוץ/שמח הוא מקלל ושזה לא נגדם.
הכנסנו אותו אז באמצע השנה לבי"ס (דמוקרטי) חדש, והמורה הסתכלה עלי במבט מופתע כשהסברתי את זה לילד בן גילו שרצה לשחק איתו. הילד דוקא קיבל את זה בקלות ובהבנה והתעלם מהקללות.
בתחילת כיתה ב' כשנפגש איתו שוב אחרי החופש, הילד הזה שאל אותו "אתה עדיין מקלל?" (התשובה הייתה - כן. מאוחר יותר במהלך כיתה ב' נעלמו הקללות לגמרי והופיעו דרכים אחרות לבטא הצפה רגשית).
אני מבינה את הקושי של אסטרו לעשות זאת, ואם זה לא נוח לו אני לא חושבת שצריך להלחץ מזה.
דבר נוסף שלמדתי מאוחר יותר ממטפלת רגשית שהיתה לילד, הוא לתמלל לו עצמו מה הוא מרגיש שגורם לו לעשות את הפעולה. למשל בכיתה ד' התחיל לפתע לעשות פרצופים מוזרים בכל פעם שהיה לחוץ. הסתבר לנו שהוא בכלל לא מודע לעובדה שהוא עושה אותם(!) הרעיון היה במקרים כאלה לזהות מה הסיבה שגורמת לו להתנהג כך, ולתמלל לו אותה "אתה לחוץ כי הולכים לפגוש את כל ילדי הכיתה בפעילות" למשל. המטרה היא שילמד לבטא בעוד דרכים את הרגש שמציף אותו וגם ללמד אותו להבין/לזהות מה גורם לו להרגיש מוצף.
גיליתי שבמשך הזמן, דיבור על סיבת הלחץ הפחית מיידית את הפרצופים הלא מודעים - שכמובן יכלו לחזור אחרי כמה דקות/שעות, בהתאם לרמת הלחץ.
היום הוא בן 13 ויש לו עדיין התנהגויות כאלה ואחרות שמבטאות בצורה גופנית התרגשות או לחץ. עכשיו התחלתי בעדינות, לצד הדיבור על הגורם להתנהגות, להביא אותו למודעות מה הוא עושה מבחינה פיזית. אני לא אומרת לו לא לעשות את זה ולא אומרת שזה לא בסדר- רק מביאה את זה למודעות שלו, כדי שבהמשך יוכל להחליט האם הוא רוצה/זקוק לדרך הביטוי הזו או לא. למשל אני אומרת לו "אתה לחוץ" והוא מאשר, ואז אני אומרת לו "אתה יודע איך ידעתי?" (הוא אף פעם לא יודע...) "עשית ככה וככה, אז הבנתי".
ולאסטרו - להבדיל משיחה עם האמהות בגן, לדיבור כזה עם הילד (בהתאם לרמת ההבנה שלו כמובן) לא תהיה השפעה מיידית על ההתנהגות של הילד, אבל הוא מאד כדאי לטווח הארוך.