בירושה

[פרפרי אהבה]

בירושה

מה דעתכם על תכשיטים שעוברים בירושה

האם הייתן מתרגשות לקבל תכשיט כזה מהחמים

ואיך הייתן מגיבות אם התכשיט לא לטעמכן והיה מצופה שתענדו את התכשיט ברמה יומיומית

לא קרה לי, אבל סתם נראה כמו שאלה מעניינת לדיון

 

[הייתיאביבקיץ]

לצפות ממקבלת תכשיט לענוד אותו, זו כבר כפיה...

אם אני אקבל אני אגיד תודה רבה, זה מרגש, אני שמה אותו בקופסת התכשיטים שלי ושומרת עבור בנותיי. אני חושבת שהן כן תתרגשנה. עבורן תכשיט מסבתא הוא מורשת משפחתית. לא עבורי - זו לא המשפחה שלי...

אם זה תכשיט שמוצא חן בעיני אשאל האם זה בסדר שאענוד אותו (כי אולי אם יש לו ערך רגשי רב, חוששים שאני אהרוס אותו, ורק רצו שאשמור עליו כעל נכס משפחתי).

אם אקבל ואבין שמצפים ממני לענוד אותו, אגיד ״את יודעת מה, אני חושבת שגיסתי רחלה מעריכה תכשיטים יותר ממני, ואני מציעה להעביר אליה את התכשיט יקר הערך. היא תדע לתת לו את הכבוד שלו הוא ראוי״.

 

[mykal]

עונה,

מה דעתכם על תכשיטים שעוברים בירושה? תכשיטים שעוברים בירושה,
הם מזכרת, והם משהו שהוא חויה.
השאלה מי מחלק את הירושה הזו? לי למשל יש תיליון מדהים שאימי הקנתה לי אותו, בהיותה בחיים,אני עונדת אותו כשהוא מתאים לבגד,ואם לא אז לא.
כשאימי נפטרה--אבא חילק את מעט התכשיטים שלה, ונתן גם לאחותה, וגם ל"אחות מחנה" שהיתה בשמירה על אמא בתורנות. ואנחנו כל אחת בחרה
מה שהתאים לה.
האם הייתן מתרגשות לקבל תכשיט כזה מהחמים? חמותי נפטרה ואני בכלל לא הייתי שם לקבל כלום, וזה בסדר. לא הייתי בקשר, והייתי מתבישת לענוד משהו ממנה.
אבי כן נתן לגיסתי לבחור והיא הראשוה שבחרה, את הכי יקר ויפה. וענדה אותו
אף אחד לא ביקש/דרש/ציפה שתעשה עם זה מה שרוצה.
ואיך הייתן מגיבות אם התכשיט לא לטעמכן והיה מצופה שתענדו את התכשיט ברמה יומיומית? לא חושבת שניתןלחייב או לצפות שמישהו יענוד תכשיט, כל הזמן.
נשמע לי כמשהו ממש קנטרני. ואומר שמצב כזה גורם לריחוק ולא לזכרון חיובי--
אז חבל.

 

[שרון של אופיר]

לי יש כמה וכמה כאלו

סבתי (אם אבי) נפטרה כשהייתי בת 18. על ערש דוואי היא הורידה את שתי השרשרות שהיו לה תמיד, ונתנה אחת לי ואחת לבת דודתי (היו לה 6 נכדים, מהם 2 בנות). השרשרת הזו שמורה אצלי בקופסת התכשיטים כאחת מהשרשרות החשובות שלי, ואני עונדת אותה באירועים חשובים (כמו בחתונה שלי, בברית של הבן, בבר המצווה שלו). אני עונדת אותה באירועים הללו בגלל הסמליות שלה, ופחות בגלל היופי של השרשרת (פשוטה ועדינה מזהב. לא משהו "חגיגי" במיוחד).

כשסבתא של אמא שלי נפטרה, אני קיבלתי את טבעת האירוסין שלה. זו טבעת די מכוערת לטעמי - גדולה ועם פנינה. במקרה הזה שאלתי במפורש האם מצופה ממני לענוד אותה. התשובה הייתה שלא מצופה ממני לעשות שום דבר, ויש לי את הזכות להחליט מה לעשות בה. אז היא מחכה בקופסת התכשיטים לבנות שלי שיגדלו, ואז אחת מהן תקבל אותה.

מסבתא שלי (אם אימי) קיבלתי, בעודה בחיים, שתי טבעות יהלום שסבא שלי נתן לה. היא בחרה לתת לאמא שלי ולי מהתכשיטים שהיא אהבה, שסבא שלי נתן לה, אחרי שסבא שלי נפטר - כמזכרת ממנו. אחת הטבעות אני עונדת כמעט כל יום (היא מאוד מזכירה לי את טבעת הנישואין שלי שאבדה מזמן), ואת השנייה לא.
במקרה הזה - הדודות שלי (הנשים של האחים של אמא שלי) מאוד נעלבו, כי סבתא שלי בחרה לתת תכשיטים רק לבת שלה (אמא שלי) ולי - הנכדה, ולא להן (לכלות) או לכלות של הבנים שלהם (נשות בני הדודים שלי).

כשחמותי נפטרה, חמי קרא לי ולגיסות שלי, וביקש שנבחר כל אחת מהתכשיטים של חמתי ז"ל. הוא נתן לנו זכות בחירה לפי "הותק" שלנו במשפחה - כלומר גיסה אחת, שנשואה לבן מעל 20 שנים, בחרה ראשונה, אחריה אני (שבאותו מועד הייתי נשואה לבעלי 15 שנים) ואחרי הגיסה "החדשה" שהייתה נשואה שנתיים.
אני בחרתי את השרשרת שחמתי ענדה בחתונה שלי - מטעמים סנטימנטליים, ועוד שתי סיכות לדש, שבחיים אני לא אענוד, בשביל הבנות שלי - שיהיה להן משהו של סבתא שהן לא זכו להכיר (היא נפטרה כשהן היו בנות 3 חודשים). הסיכות נבחרו כי בתמונות היחידות שיש להן עם סבתא - היא עונדת את הסיכות הללו, אז המזכרת היא מוחשית.

ממני לא ציפו לענוד את התכשיטים ברמה יומיומית (למרות שדודה שלי עדיין מחמיצה פנים כשהיא רואה שאני לא עונדת את שתי הטבעות של סבתא, אלא רק אחת), ולכן המשמעות שלהן היא מזכרת מאדם אהוב.

 

[ערדושקה]

מאחר ואני כבר מדור החמות נראה לי...

לא הוגן לבקש מכלה או בת או בכלל לענוד תכשיט שנתתי ברמה יום יומית...
לצערי לא קיבלתי תכשיטים ..אך כשסבתי נפטרה בעלה [שלא היה אבא שלי] אמר לי קחי מה שאת רוצה מסבתך...
הייתה קופסאת תכשיטים בצורת פגודה משובצת בעבודות ג'אד כשהייתי קטנה אהבתי לשחק עם הקופסא היו בה מן דלתות קטנות ומגירות והיו שם שאריות של תכשיטים
ולקחתי..לא ענדתי אותם כי היו כבר מיושנות אבל נצרתי עד היום חלק מהתכשיטים אפילו שהם לא היו שלמים, וחסר היה עגיל..אבל זה היה זכרון מתוק מילדותי ומסבתא שלי...
אז מה שאני אומרת לנהוג בעדינות ואם התכשיט לא מתאים לשמור עליו ..באופן אישי לא הייתי נפגעת לו כלתי הייתה אומרת לי שהיא לא עונדת אותו אבל בהחלט תשמור עליו...

 

[ערדושקה]

בעלה שלא היה סבא שלי...

 

[סיגלית 2014]

לא מתרגשת מתכשיטים ובמיוחד לא מכאלו

שעוברים בירושה.
לא הייתי מתרגשת לקבל מחמתי וסביר להניח שהייתי שומרת הכל לילדי.
אני גם לא חושבת שמצופה ממני לענוד דברים שקיבלתי ברמה יומיומית. זו תלוי בהרגשה.

ממשפחתו של בעלי, קיבלתי שרשרת של סבתא שלו לאחר שנפטרה. הוא טען שהשרשרת ניתנה לי אך אני מיד הצהרתי שאני שומר אותה לבנותי.

מסבתות שלי לא קיבלתי כלום ולא ציפיתי. סבתא מצד אמא שנפטרה כאשר הייתי תינוקת, אני משערת שמה שהיה לה נמצא אצל הדודות שלי.
ומסבתא מצד אבא, לאחר שנפטרה אחד הדודים לקח למשמורת וטען, לאחר תקופה מסוימת, שהכל נגנב. כואב וחבל. לכן, לאחר שהדודה הגדולה (אחות אבי) נפטרה ממחלה קשה, חילקו את כל הזהב לכל המשפחה. אמי קיבלה מספר צמידים, שניים מהם נתנה לי והם נמצאים עלי עד היום, לא מעט זמן.

הדבר היחיד, חוץ מאלו, שאני מסוגלת לענוד, היא טבעת עם אבנים מיוחדות בצבע תכלת שקיבלתי מאמי בעודה בחיים. כל דבר אחר ששייך לה קבור עמוק עמוק בארון. יותר מדי כואב.

 

[החתולית]

תכשיטים שעוברים בירושה הם מזכרת נהדרת

גם אם לא עושים בהם שימוש.
&nbsp
לסבתי מצד אבי היו שלושה צמידי זהב חישוקיים שענדה תמיד. כשכבר היתה זקנה מאד ומאושפזת בבית חולים, היא נתנה לאבי אחד מהם ואמרה שזו הירושה שלי ממנה. הצמיד היה קטן (כמו סבתי שהיתה אישה קטנה) ולא יכולתי לענוד אותו.
שמרתי אותו וברבות הימים, צורף הכין לי ממנו את טבעת הנישואים שלי.
&nbsp
מסבתי מצד אמי, יש לי סיכת כובע וסיכת ד"ש שקיבלתי ממנה בעודה בחיים. את סיכת הד"ש אני עונדת מדי פעם.
&nbsp
מחמותי קיבלתי שרשרת זהב. השרשרת קצרה מדי בשבילי, ולא מחמיאה לי, אבל אני מכבדת אותה ועונדת אותה באירועים בהם היא נוכחת.
אני משערת שאילו היתה נותנת לי תכשיט שאני ממש לא אוהבת, הייתי אומרת בעדינות שזה לא הסגנון שלי ומציעה שתשמור אותו.

 

[היא הלכה בשדות1]

בדיוק המצב שלי ואני עונדת כבר שנים!!!

טבעת האירוסין עוברת במשפחתו של בעלי כבר כ150 שנים. בכל דור, הבן הראשון במשפחה שעומד להתחתן מקבל את הטבעת מאמו ונותן אותה לבחירת ליבו כשהם מתארסים.
כשבעלי הציע לי נישואין זה היה כמובן עם אותה טבעת בעלת ערך היסטורי אבל ממש ממש לא בטעם שלי. אני עונת אותה יום יום, ומתלוצצת שאני מחכה כבר שהבן שלנו יגיע לשלב של להציע נישואין למשהי ויגאל אותי מהטבעת הזו כדי שאוכל לענוד טבעת אחרת שתהיה לטעמי.

 

[mykal]

ואני תוהה

האם נכון לענוד תכשיט כ"כ הרבה שנים--כשהוא איננו לטעמך?
רק כי הוא ירושה של דורות ומזכרת?
את מחכה שבנך יגאל אותך מלענוד אותה? כשיתן לכלתו שתצטרך לענוד
משהו בן 150 נשנה שהיא לא אוהבת?
אני לא הייתי מקדשת את המסורת בענידה--
הייתי שומרת עליה, מעבירה לבן --שיברר עם כלתו אוהבת--
ואם לא--שיקנה לה משהו שכן אוהבת וישמרו עליה בכספת/בקופסת התכשיטים הביתית. בחיים לא הייתי רוצה שכלתי תענוד תכשיט ממני שהיא לא אוהבת.

 

[הייתיאביבקיץ]

אני לא כלכך למה את עונדת, ולמה בן זוגך לא פועל

לו הייתי את או בן זוגך, הייתי מנצלת את ההזדמנות החגיגית הראשונה (נניח 5 שנות נישואים) כדי לקנות טבעת לטעמי.

את הטבעת המשפחתית אפשר ועדיף לשים בקופסא יפה, למשמרת.

אם החשש הוא מלהעליב, אין חשש. זו טבעת יפה ויקרה, באמת ובתמים חבל להסתובב איתה ביום יום.

כמו שמייקל אמרה - מה ששנוא עליך, אל תעשה לחבריך. כבר 150 שנה לנשים במשפחה אין אומץ להגיד ״הטבעת מכוערת״. כולן סובלות בשקט, עד שמגיעה הכלה הראשונה שאפשר להפיל עליה את העונש.

 

[היא הלכה בשדות1]

תשובות (בקיצור -- כי זה משמעותי בעיני)

כי לדעתי אין שום טעם לתכשיט בקופסא. מה הערך הסנטימנטלי שבו? סתם חפץ שמעלה אבק ולא רואה אור יום.
גם אם בעיני (ואגב, לא בעיני אמו של בעלי, למשל) הטבעת מכוערת, עדיין זה שענדו אותו כל בנות המשפחה לפני יש לזה ערך רגשי משמעותי בשבילי. זה שיש חפץ ששכב בבויידם במשפחה שלהם לא היה מעורר אצלי את אותו ערך רגשי כמו זה שזו הטבעת שרואים בתצלומים המשפחתיים דורות אחורה, טבעת שהייתה על ידה של סבתא רבתא שלחצה יד למלכת אנגליה (באמת!) וכו'. זה מה שמרגיש לי שאני חלק מהשושלת הזו, והעברתה לאשה הבאה במשפחה תרגיש לי כך. ואם היא לא תרצה לענוד אותה כי היא מכוערת בעיניה זה יהיה לי קצת מובן אבל גם מאד מעציב.
ישנן נשים שמשנות את שם משפחתן לשמו של הבן זוג לו הן נישאות. אז בשבילי זה כמו להתחתן עם מישהו עם שם משפחה שאת לא אוהבת ואת בכל זאת מחליפה שם. כמובן ישנן נשים רבות, ואני ביניהן שלא משנות, או מאחדות שמות, או ממציאים שם חדש לגמרי אחרי הנישואין. אבל עדיין אולי היית יותר מקבלת בהבנה משהי ששינתה את שם משפחתה הקליט והערב לאוזן לשם משפחה מסורבל?
&nbsp
וכן, אחרי שהתבשרנו שיוולד לנו בן, אמרתי לבן זוגי שארצה טבעת חדשה מתנת יום נישואין ברגע שהבן יקח את הטבעת לבחירת ליבו. זה לא סותר בעיני.

 

[my dark side1]

ריגשת אותי עמוקות

 

[אמאשלשון]

זה נשמע יותר אזיקים מאשר טבעת

ובכלל, מקסים שמאה חמישים שנה תמיד יש בן בכור שמוצא כלה עם אותה מידת אצבע ושאותה כלה שעונדת את הטבעת בערך 25 שנה לא משתנה לה מידת האצבע

סחטיין

 

[אשה מרציפן]

הטכנולוגיה בימינו מאפשרת הרבה דברים

בין היתר היא מאפשרת לצורפים להקטין טבעות, ואני דיי בטוחה שבמידת הצורך אפשר גם להרחיב, זה רק יעלה יותר. לי יש אצבעות דקות יחסית, כך שרוב הטבעות שקיבלתי בירושה/כמתנה, דרשו הקטנה. למי שלא רוצה להשקיע בזה ו/או לא אוהבת את הטבעת, זה יכול להוות תירוץ מצוין למה לא לענוד את הטבעת.

 

[אמאשלשון]

כן..להרחיב ולהקטין במשך 150 שנה.....סבבה, אחלה סיפור

מזל רק שבמאה חמישים השנה נולדו רק זכרים בכורים ואף לא בת אחת ולא היה אף מקרה גירושים

 

[היא הלכה בשדות1]

יאללה יאללה

לא יודעת אם את מנסה להיות צינית מגעילה, אבל אנסה לענות לך יפה..
קודם כל, בן בכור מקבל קדימות על פני אחים צעירים יותר. כשיש בת בכורה הטבעת עברה לבן שאחריה. כן, תמיד במשפחה של בעלי היה לפחות בן אחד שהגיע לבגרות ולנישואין. איזה מזל, הא? ככה זה משפחות גדולות -- מגדיל את הסיכוי להעברת הירושה לצאצאים... באמת יש להם מזל

כן, הטבעת הוצרה וגם הורחבה לפחות פעם אחת לכל כיוון (ממה שידוע לי, אולי היא עברה עוד הרחבות והצרות אבל אני יודעת על שתיים שקרו ב70 השנים האחרונות). SO WHAT?
זה שהטבעת מהמאה ה19 באירופה זה הוכח וחד משמעי על ידי בעלי מקצוע לצורך הערכת ערך ביטוח. זה שהיא הייתה במשפחה שלנו שנים גם ניכר מתמונות משפחתיות בנות מאה שנה מעבר לסיפורים המשפחתיים.

בקיצור, מזל שאת לא מתחתנת עם המשפחה שלנו ולא צריכה לוותר על האזיקים.

 

[אמאשלשון]

ציני או לא, את הסיפור לא קניתי מה שחסך לי את הצורך לכתוב

שאני מרחמת על הנשים הכנועות שנאלצות לענוד טבעת גם אם היא לא יפה בעינהן רק כי ככה הוחלט אי שם לפני 150 שנה.
זה גם חסך לי לכתוב שהנורא מוזר שמדלגים על הבנות ומעבירים רק לבנים........
וזה הכי חסך לי לכתוב שיאללה יאללה הולך ממש יפה עם טבעת מהמאה ה19 באירופה

 

[הייתיאביבקיץ]

אני מתייחסת שונה לשם ולטבעת

אני עצמי לא שיניתי את השם שלי. אבל אני מבינה כאלה ששינו, כי הן רוצות שלכל המשפחה הגרעינית יהיה אותו שם. מסיבות פרקטיות.

לענידת טבעת אין משמעות פרקטית.
ואני מודה שאני לא טיפוס של ״קמעות ומזלות״, ולכן העובדה שחפץ מסויים כמעט נגע במלכת אנגליה זה סיפור באמת נחמד שנספר לילדים, והילדים כנראה יכתבו עליו בעבודת שורשים, אבל לא מרגש אותי לענוד את הטבעת הזו על היד ביום יום. אולי במסיבת יום ההולדת לסבתא, ואז גם נספר את הסיפור.

אני מנסה לחשוב מה אם הטבעת היתה של סבתא שלי, ולא הסבתא של בן זוגי. גם אז אני חושבת שלא הייתי הולכת עם טבעת שאני חושבת שהיא מכוערת או לא נוחה. אשים בקופסא, אספר עליה לילדים.
אולי לאירועים משפחתיים מסויימים אענוד אותה.

 

[מימי מייאו 1]

אצלינו אמא שלי הכי קשורה לתכשיטים מסבתי מצד אבי

ועוברים הרבה דורות מהמשפחה של סבי
טבעת שקיבלה כשאני נולדתי ועוד תליון לשרשרת עם אחד מהסבא רבא רבא
לי אין ילדים לאחותי שתי בנות אני אמרתי לאחייניות שהן יקבלו את התכשיטים, מבחינתי שלא יענדו אותם אבל שישמרו אותם אצלן עד יום מותי (או כל עוד אהיה צלולה) לאחר מכן שיעשו איתם כרצונן