שרון של אופיר
Active member
יש לי תחושה שהגיסים שלנו "לא סופרים אותנו"
קצת ארוך. מתנצלת מראש. פשוט כבר נמאס
אנחנו גרים (יחסית) רחוק מהמשפחה. מרחק של שעתיים וחצי נסיעה מאבא שלו.
אח אחד שלו גר צמוד לאבא. האח השני מרחק של 10 דקות משם.
כתוצאה מכך, שני האחים ומשפחותיהם נפגשים הרבה, הילדים שלהם לומדים באותו בית ספר, האמהות עובדות קרוב אחת לשניה, ואנחנו לא בלופ הזה.
אחרי שהאמא נפטרה, הם קבעו להפגש אצל אבא שלהם לארוחה משפחתית, לפחות פעם בחודש. ובאמת, בשנים האחרונות כולם נמשתדלים לתאם ולהפגש לפחות פעם בחודש לארוחת צהריים בהרכב משפחתי מלא בשבת.
אבל בשנה האחרונה אנחנו (גם בעלי. הוא בעיקר זה שהתעצבן על זה) שלאחים שלו אין שום בעיה לשנות את התאריכים של המפגשים לפי מה שנוח להם, אבל כשאנחנו מבקשים שינוי מצפים מאיתנו למצוא פתרון ולהתגמש ולא לשנות מועד.
"הקש ששבר את גב הגמל" היה אתמול, כששאלנו איך נספיק להעביר לאחד הגיסים תחפושת ששמרנו עבור אחד הילדים שלו, לפני פורים, ונעננו שביום שישי נפגשים אז נביא איתנו. בעלי תיקן אותו שקבענו לשבת ולא לשישי בצהריים (מבחינתינו שישי בצהריים אומר שהילדים לא הולכים לבית ספר, או שמוציאים אותם באמצע היום, בעלי לוקח יום חופש מהעבודה, ואנחנו צריכים לצאת מהבית בעשר בבוקר). ואז הוא מעדכן שבגלל שלאח השני לא נוח בשבת, הוחלט להקדים לשישי.
הוחלט?? מי החליט? למה לא שאלו אותנו?
OK. הודענו שלנו לא מתאים שישי בצהריים - אז חשבו קצת וחזרו אלינו שנפגש בשישי בערב. כבר שיפור, אבל זה אומר שאנחנו חייבים לוותר על כל התוכניות שלנו לאותו ערב (יש לנו אירוע קהילתי שאני בין המובילים שלו, וככה אצטרך לוותר).
חשבנו ביננו והחלטנו שנוותר על הפעילות שתככנו. אבל יש משהו שאני לא יכולה לבטל, ומחייב אותי להגיע הבייתה עד עשר בלילה. עשר בלילה בבית אומר לצאת משם בשבע וחצי לכל המאוחר. לצאת בשבע וחצי לכל המאוחר אומר לאכול בשש לכל המאוחר. אמרנו את זה, ואז התחיל שש זה מוקדם מידי לאכול, וקשה לאחיינים הגדולים (בני עשרה 14-19) להגיע כל כך מוקדם ולשבת לאכול. הם מעדיפים להתחיל להכין בשש (מניסיון העבר, יושבים לאכול שעתיים אחרי שמתחילים להכין).
בעלי התעקש שאם ככה - אז בואו נחזור לשבת ולא לשישי. לא נעים לנו להגיע לשעתיים ולברוח באמצע האוכל כי אנחנו חייבים לחזור בשעה מסויימת.
אחרי עוד קצת שיחות הבנו למה מתעקשים על סוף השבוע הזה. אבל עדיין נשארה השאלה למה אנחנו חייבים לוותר ולהתגמש ולהגיע בשישי, ולא הגיס השני שיתגמש ויגיע בשבת.
(יש ברקע עוד כמה פעמים שתוכניות שונו להתאים לאחרים ולנו בכלל לא טרחו להודיע. הכי כואב היה האזכרה של אמא שלהם, ששינו תאריך ושכחו להודיע לנו. נודע לנו רק כשהאבא התקשר לשאול למה אנחנו עוד לא בבית העלמין. זה היה המקרה החריג והכואב ביותר אבל היו עוד כל מיני מקרים קטנים אחרים).
בסופו של דבר אני הודעתי לבעלי שלא יריב עם האחים שלו. מקסימום יסע עם הילדים לבד, ואני אשאר בבית. ככה הוא לא יהיה לחוץ לחזור בזמן (ואפילו יוכלו לישון אצל אבא שלו ולחזור בבוקר. לא ינהג בלילה את הדרך הזו)
קצת ארוך. מתנצלת מראש. פשוט כבר נמאס
אנחנו גרים (יחסית) רחוק מהמשפחה. מרחק של שעתיים וחצי נסיעה מאבא שלו.
אח אחד שלו גר צמוד לאבא. האח השני מרחק של 10 דקות משם.
כתוצאה מכך, שני האחים ומשפחותיהם נפגשים הרבה, הילדים שלהם לומדים באותו בית ספר, האמהות עובדות קרוב אחת לשניה, ואנחנו לא בלופ הזה.
אחרי שהאמא נפטרה, הם קבעו להפגש אצל אבא שלהם לארוחה משפחתית, לפחות פעם בחודש. ובאמת, בשנים האחרונות כולם נמשתדלים לתאם ולהפגש לפחות פעם בחודש לארוחת צהריים בהרכב משפחתי מלא בשבת.
אבל בשנה האחרונה אנחנו (גם בעלי. הוא בעיקר זה שהתעצבן על זה) שלאחים שלו אין שום בעיה לשנות את התאריכים של המפגשים לפי מה שנוח להם, אבל כשאנחנו מבקשים שינוי מצפים מאיתנו למצוא פתרון ולהתגמש ולא לשנות מועד.
"הקש ששבר את גב הגמל" היה אתמול, כששאלנו איך נספיק להעביר לאחד הגיסים תחפושת ששמרנו עבור אחד הילדים שלו, לפני פורים, ונעננו שביום שישי נפגשים אז נביא איתנו. בעלי תיקן אותו שקבענו לשבת ולא לשישי בצהריים (מבחינתינו שישי בצהריים אומר שהילדים לא הולכים לבית ספר, או שמוציאים אותם באמצע היום, בעלי לוקח יום חופש מהעבודה, ואנחנו צריכים לצאת מהבית בעשר בבוקר). ואז הוא מעדכן שבגלל שלאח השני לא נוח בשבת, הוחלט להקדים לשישי.
הוחלט?? מי החליט? למה לא שאלו אותנו?
OK. הודענו שלנו לא מתאים שישי בצהריים - אז חשבו קצת וחזרו אלינו שנפגש בשישי בערב. כבר שיפור, אבל זה אומר שאנחנו חייבים לוותר על כל התוכניות שלנו לאותו ערב (יש לנו אירוע קהילתי שאני בין המובילים שלו, וככה אצטרך לוותר).
חשבנו ביננו והחלטנו שנוותר על הפעילות שתככנו. אבל יש משהו שאני לא יכולה לבטל, ומחייב אותי להגיע הבייתה עד עשר בלילה. עשר בלילה בבית אומר לצאת משם בשבע וחצי לכל המאוחר. לצאת בשבע וחצי לכל המאוחר אומר לאכול בשש לכל המאוחר. אמרנו את זה, ואז התחיל שש זה מוקדם מידי לאכול, וקשה לאחיינים הגדולים (בני עשרה 14-19) להגיע כל כך מוקדם ולשבת לאכול. הם מעדיפים להתחיל להכין בשש (מניסיון העבר, יושבים לאכול שעתיים אחרי שמתחילים להכין).
בעלי התעקש שאם ככה - אז בואו נחזור לשבת ולא לשישי. לא נעים לנו להגיע לשעתיים ולברוח באמצע האוכל כי אנחנו חייבים לחזור בשעה מסויימת.
אחרי עוד קצת שיחות הבנו למה מתעקשים על סוף השבוע הזה. אבל עדיין נשארה השאלה למה אנחנו חייבים לוותר ולהתגמש ולהגיע בשישי, ולא הגיס השני שיתגמש ויגיע בשבת.
(יש ברקע עוד כמה פעמים שתוכניות שונו להתאים לאחרים ולנו בכלל לא טרחו להודיע. הכי כואב היה האזכרה של אמא שלהם, ששינו תאריך ושכחו להודיע לנו. נודע לנו רק כשהאבא התקשר לשאול למה אנחנו עוד לא בבית העלמין. זה היה המקרה החריג והכואב ביותר אבל היו עוד כל מיני מקרים קטנים אחרים).
בסופו של דבר אני הודעתי לבעלי שלא יריב עם האחים שלו. מקסימום יסע עם הילדים לבד, ואני אשאר בבית. ככה הוא לא יהיה לחוץ לחזור בזמן (ואפילו יוכלו לישון אצל אבא שלו ולחזור בבוקר. לא ינהג בלילה את הדרך הזו)
