סבים "לא חכמים"

[sweetdreams]

את מתארת את זה בתור הפעולה הכי תמימה אבר, אז למה הכעס?

הרי הכוונה נראית בבירור ככנה ואמיתית, מתוך רצון להודות, ולא מתוך כוונה רעה.
כמו שאחותך סתם מתוך מחשבה נחמדה שלחה כרטיס ברכה עם שנה טובה, כך גם הם, מתוך תגובה רגעית לברכה, החליטו להודות לה באופן שהחליטו.
לא מוצאת חן בעיניך הדרך? חושבת שזה היה מביך? אוקיי, קורה. אבל למה להתמקד דווקא בזה? ולמה להביך אותם בתמורה? תני להם את הקרדיט על פעולה ספונטנית שהיא ללא ספק מכוונה לשמח ולהביע הוקרה, ותני להם לשמוח בה.

 

[חובטת שטיחים]

קשה לי להתייחס לזה לחלוטין באדישות

כי מעורבים בזה הילדים שלי... והתחושה שסבא וסבתא "שכחו" אותם היא תחושה לא נעימה.
החמים שלי לא סובלים ממחסור בכסף. אני לא נכנסת להם לכיסים, אבל ברור לי ש-50 ש"ח לנכד לחג לא היו גורעים דבר מאיכות חייהם... מה גם שיש להם בסך הכל 4 נכדים (+ האחיינית שלי שהיתה נוכחת גם כן)... אז כן, מבחינתי, ביחד עם האקט המקסים של התייחסות מיוחדת לאחיינית, היה פה אקט של חוסר תשומת לב לילדים האחרים.
אגב, למחרת בארוחה בבית, הילדים שוב העלו את הנושא ובדיון משותף הם אמרו שהרגישו שזה לא פייר, אבל לא רצו להגיד כלום וגם לא רוצים שאנחנו נגיד. הם הסכימו שהם לא מקופחים ומקבלים בהזדמנויות אחרות, אבל בכל זאת הרגישו לא נח כי ציפו שאם ילדה אחת מקבלת משהו, אז גם האחרים יקבלו.

 

[אריק בד חביב]

אישית אני נגד חשבונאות, זה עושה לי רע

 

[mykal]

גם אני, אבל ואבל גדול

החשבונאות היא מציאות של קיום,
אי אפשר להתעלם ממציאות,
ואלך הפוך מהסיטואציה שהובאה כאן,
אם אני כחמות לא אזהר ואתן לנכד אחד בפניו של נכד אחר--
אעשה שגיאה גדולה, שתחזור אלי,
גם אם השיקולים שלי היו בהחלט סבירים, ו/או המניעים טהורים,
אני המבוגר האחראי.
ובמקרה שהובא לעיל --הילדים הם ילדים גם אם הם בגיל העשרה,
והם הרגישו שזה היה לא נעים.
ולכן--חשבונאות קטנונית לא--אבל חשבונאות קיימת.

 

[חובטת שטיחים]

הסבתא השנייה, כלומר אמא שלי

היא ההיפך הגמור מהם (ולדעתי קיצוני...) היא ממוקדת הנכדים, זוכרת מה כל אחד אוהב וקולעת בול המתנות (בעיקר כי היא מתעניינת בהם ומכירה אותם ואת הרצונות והצרכים שלהם). היא יוזמת מפגשים ומגיעה עם משהו קטן לכל ילד. בהתאם הילדים הרבה יותר קשורים אליה והחמים שלי מקנאים. אבל כאמור, זה משהו שהם מביאים על עצמם... ולמרות שהילדים מנומסים ולא אמרו כלום, אין לי ספק שזה לא גרם להם לרצות להתקרב... עם רגשות קשה להתווכח.

 

[חייבתלהגיב]

אפילו אמא שלי אף פעם לא זכרה מי אוהב מה,

גם לא כשמדובר היה בהכנת ארוחת צהריים. אני לא חושבת שזה כי היא לא הייתה ממוקדת בנו או לא אהבה אותנו. אני בכלל לא מצליחה לקרוא לבנות שלי בשם הנכון בניסיון ראשון, ופחות או יותר מגרילה שם אקראי - זה אומר שאני לא אוהבת אותן או לא ממוקדת בהן? לא נראה לי..

 

[mykal]

על הסיפור שלך הבעתי

דעתי למעלה, ולא אחזור.
כאן הגבתי לענין של החשבונאות,
ולומר --לא צריך חשבונאות, או לא נכון, או נגד,
זה פשוט לא אופציה, ולא בגלל העובדה שאני מקדשת אותה,
אלא כי בחיים המציאותיים---היא קיימת.
כן הדגשתי שני דברים--
1)שחשבונאות נמצאת רק צריך להזהרלא ליפול לקטנוניות.
2)הדגשתי שאני כסבתא אמורה לקחת אחריות שלא יתחשבנו איתי.
(לצורך זה הבאתי את הדוגמא של הסיפור שלך)

כן, גם חמותי הפסידה בגדול את ילדי למרות שלא מנעתי קשר,
כי היא בסופו של דבר שדרה להם וזה מה שנשאר ממנה
"שלא ספרה אותם" לא השאירה רושם לא במעשים ולא במתנות.
אז לא מזכירים, ואבא שלי "עולה" על השולחן" לסיפורים מגוונים
כי הם זוכרים אותו, הוא היה נוכח בחייהם. למרות שממנו גרנו רחוק
ואליה קרוב. סבא וסבתא כמו הורים כמו חברים בונים מערכות יחסים.
(או חלילה הורסים).