על הפרעות אכילה ותגובות של הורים-שיתוף

על הפרעות אכילה ותגובות של הורים-שיתוף


משתפת במשהו אישי, שקשור למשפחה שלי:

אני תמיד הייתי רזה, מאוד מאוד מאוד רזה-ברמה שכולם תמיד חשדו שאני עם הפרעות אכילה למרות שלא הייתי. פשוט לא אהבתי לאכול והייתי תמיד מאוד פעילה כך שגם מה שאכלתי כנראה לא ממש נקלט ויחד עם חילוף חומרים מהיר- נשארתי רזה לתקופה ארוכה מאוד וזה אפילו פגע לי בגיוס לצה"ל.

עם השנים,הגיל,ההתבגרות כן התמלאתי טיפה אבל לדעת כולם במקומות הנכונים ובאמת סה"כ עד שהתחלתי את הטיפולים מאוד אהבתי את המראה שלי שאפילו לא היה קרוב להיות מלא, פשוט לא רזה כמו פעם.

מאז אמא שלי שאם פעם הייתה דוחפת לי אוכל בכוח כדי שאעלה במשקל, בשנים האחרונות במיוחד מאז שיותר התמלאתי בגלל הטיפולים עצמם- כל הזמן נכנסת לי לצלחת ואם מכינה משהו ומשתפת נגיד בוואטסאפ המשפחתי, ישר מקבלת ממנה הערות של "אוי זה נראה משמין, בסוף תצטרכו דיאטה ולא תוכלו לצאת מהדלת".

עכשיו הייתי שם חודש וחצי וזה היה בלתי אפשרי, פשוט הגעתי למצב שבקושי אכלתי שם אלא אכלתי בחוץ גם מסיבות אחרות אבל גם בגלל שלא יכולתי לשמוע את ההערות האלה סביב האוכל.

בפעם האחרונה שהיא העירה לי על זה- אמרתי לה "כן, זוהי הדרך הכי טובה להביא את הילדים שלך להפרעות אכילה!" אז ישר היא הצטדקה ואמרה שרק צחקה... בכל צחוק יש טיפת אמת
.

אז למה כותבת את הפוסט הזה
מכמה סיבות...
1) להוציא קיטור ולשחרר...
2) להזכיר לכל ההורים פה להיזהר במילים שלכם כי אין לכם מושג כמה זה משפיע על הילדים בין אם זה בגיל 5 ובין אם זה בגיל 32.
3) לחזור לגור אצל ההורים גם אם זה לתקופה זמנית זה קשה מאוד, אבל מצד שני, ניצלתי את ההזדמנות וכן עשיתי את כל המאמצים להשקיע כדי לחזק את הקשר איתם.
 
חזקי ואמצי

מבינה אותך לגמרי בכל אחת מהנקודות שהעלית.
כמה זמן את עוד בארץ? כמה זמן את עוד צריכה להחזיק מעמד?...
 
הגעתי אתמול הבייתה


כל כך כיף להיות שוב בבית

בשקט וברוגע שלי, עם כל הדברים שלי ובלי לראות את המזוודה

&nbsp
נראה לי ששרדתי יפה והאמת שגם עשיתי הכל לשפר ולחזק את היחסים עם המשפחה והחברים אז סה"כ מרוצה, אבל זה פשוט היה לי עמוס מידי במיוחד הימים האחרונים.
&nbsp
 
אני בדיליי
שמחה ששרדת בשלום

מה שכן, כשאני קוראת אותך, אני מתחילה לחשוב בחשש לגבי הביקור ההולך וקרב בארץ של אחי ומשפחתו... אני חייבת להגיד באופן אישי שלמרות שזה מאוד משמח שהוא מגיע לביקור, אני יודעת ובטוחה שזה גם יציף את כל הרגשות הלא טובים שיש בי בקשר לעניין הזה מאז שהוא עזב, ואני מאוד חוששת שזה יעכיר את הביקור. אני חייבת להזכיר לעצמי כל הזמן לנסות ולהתמודד עם זה בצורה בוגרת וטובה יותר ולא לתת לזה לצאת החוצה ולקלקל את השמחה
 
מבינה אותך מאוד


זה לא פשוט לשני הצדדים- גם אלה שנשארו בארץ וגם אלה שעוברים ואין ספק שזה מעלה המון רגשות שליליים.
&nbsp
בביקור הזה עם כל הקשיים שהיו ממש עשיתי הכל כדי להתגבר על רגשות מהעבר וכן לעבוד על הקשר עם כל אחד מבני המשפחה. עם ההורים לדוגמא זה יותר עבד מאשר עם אחותי. אח שלי ואני חזרנו לדבר למרות שביום הראשון הייתה תקרית ביננו שהוא עשה משהו לא לעניין אבל בסוף החלטתי להבליג על זה ולעבור הלאה ובאמת היה יחסית נעים ונחמד.
&nbsp
אחותי נשארה אחותי, על הביקורתיות הבלתי נגמרת שלה...אפילו רגע לפני טיסה הספיקה להתווכח איתי ולתת לי על הראש
 
אני חושבת שאת שלב הרמיזות של לחזור לארץ כבר עברתי
הרי אחי וגיסתי יודעים בדיוק מה אני חושבת ושלא יעזור להם כלום - אני תמיד אחשוב שבארץ עדיף מאלף ואחת סיבות. אז לפחות על הנושא הזה אני די בטוחה שאדלג הפעם.
הבעיה עם רגשות שליליים זה שהם מוצאים את דרכם החוצה גם בדרכים חמקמקות...
מקווה שאצליח לעבוד על עצמי ולתת להם לבצבץ כמה שפחות. או לאוורר אותם עם בן הזוג כשהם לא בסביבה.
 
אצלנו קיבלו את הבחירה לגור בחו"ל

אבל כן יש כעס מצד האחים:
אחותי-כי היא גם גרה בחו"ל וסמכה על זה שאנחנו נהיה בארץ במידה וההורים זקוקים לנו ומרגישה כאילו בגדתי בה. זה משהו שגרם לי מאוד לכעוס כי זה כאילו היא אומרת שבגלל שהיא בחו"ל, אני לא יכולה גם להיות בחו"ל. מה שנקרא-מזל שהחו"ל שלי ושלה לא כזה קרוב

&nbsp
אחי- וזה משהו שעלה בביקור הזה, הוא מאוד לחוץ ממה יהיה כשההורים שלי יהיו עם בעיות ופוחד שהכל ייפול עליו. ההורים שלי יחסית מבוגרים-סביב ה-70 , אבל הם מאוד פעילים במיוחד אמא שלי שדי הורגת את עצמה בעבודה. אני מבינה את הפחד שלו אבל זה יצא לו בצורה די מגעילה ואחרי שהבנתי מה עומד מאחורי ההתקפה שהוא עשה לי על היום הראשון שלי- הסדרנו את העניינים ואמרנו שאם צריך-אנחנו נגיע לארץ ונעזור מבחינה כלכלית. כרגע תודה לאל, הכל בסדר ולא רק שהם לא צריכים עזרה-הם מתעקשים לעזור לכולנו
.
 
איזה ״הומור״ֿ נורא

מסוג הדברים שאני מנסה להזכיר לעצמי כל הזמן. להחזיק את עצמי... לא על כל דבר צריך להעיר.... ויש דברים שהם באמת בהומור, או מתוך אהבה, אבל בכל זאת אסור להגיד.


אולי תנסי להגיד לה פעם שאת תעשי קבוצת ווטסאפ בלעדיה, שרק אליה תעלי תמונות של אוכל
 
פשוט הפסקתי לשלוח בקבוצה הספציפית הזו


אין מה להיכנס איתה לעימותים, מבחינתה זה נאמר בדאגה כי היא ראתה אותי כל החיים מאוד רזה ופתאום טיפה יותר התמלאתי והיא סובלת מהשמנה כך שמתארת לעצמי שזה בא מדאגה אבל כמו שאומרים- גם הדרך לגיהנום רצופה בכוונות טובות

&nbsp
אני לא מתרגשת לרוב כשהיא מעירה הערות כאלה, אני פשוט מתעלמת ועוברת הלאה אבל כנראה שתקופה כזו שהייתי כל הזמן שם זה עשה לי את זה יותר קשה לעיכול.
&nbsp
גם במשפחה של בעלי יורדים אחד על השני בקטע של ההשמנה כי יש נטייה להשמנה שם במשפחה והם משתמשים בהמון הומור אבל זה בהסכמה של כולם ואם מישהו מבקש להפסיק -מיד מפסיקים.
&nbsp
אני בכלל בעד שאנשים יסתכלו ויתמקדו בצלחת שלהם ויעזבו את הצלחות של אחרים
 

mykal

New member


ראשית אני מודעת מאוד "לכוחה של מילה"גם בגלל החינוך בבית,
גם בגלל העבודה. ואני בהחלט מודעת לתקשורת בינאישית בכלל.
שנית, כיון שעברתי עם הבת טיפולים אני מודעת גם לשינויים הפיזיולוגיים וגם
לרגישות הרגשית שזה כרוך בה, אני הייתי נזהרת מאוד.(אגב הגוף יחזור לקדמותו אח"כ תהיי רגועה)
ודבר אחרון מזוית אחרת--
האם ניסית לדבר עם אמא שלך בשקט לא כשהיא מעירה--ולא בציבור--ולומרלה כמה זה פוגע בך,וכמה היא בעצם לא מבינה שזה לא מאוכל אלא מטיפול.
וההערות האלה אינם הומור.והןלא נעימות.
לפעמים--שיחה אישית מלב אל לב, יוצרות אוירה אחרת.
מערכות יחסים הם בד"כ אחריות שני הצדדים.

אני מצפה שילדי כוולם ונכדי יאמרו לי ישירות אם אמרתי משהו שלא נעים להם,
שאולי בכלל לא התכונתי להציק או לפגע?
ואני בהחלט מצידי מגיבה במידי כשאני נפגעת מהם--כי גם הם מדברים,
ולא תמיד מה שנעים--וכן גם בלי כונה. וזה לא רגע כיפי.
וגם אםלא חמור--מיד הודפת ומסימת.
 
כבר היו לנו מספר שיחות על זה

אף פעם לא ליד אחרים למעט הפעם האחרונה שממש התרגזתי וכבר לא היה לי איכפת להעיר לה על זה ליד אחרים (בחזקת אם לה לא איכפת להעיר לי ככה ליד אחרים, לי לא איכפת להגיב ליד אחרים).
&nbsp
תמיד זה מסתכם ב"רק צחקתי".
&nbsp
אני לרוב מתרגזת אבל עובר לידי, אבל הכי כואב לי שהיא אומרת את זה גם לילדים של אחותי בכל מיני דרכים ומה שהם לומדים מזה ממש לא חיובי. המסר שהיא מעבירה להם הוא מאוד מאוד שלילי בעיני וניסיתי להסב את תשומת ליבה לזה אבל שוב זה נגמר ב"רק צחקתי/התבדחתי".
&nbsp
זה לא נובע מרצון לעשות רע או להציק בעניין- זה מתוך מקום של דאגה ולדעתי גם חוסר תשומת לב.
&nbsp
&nbsp
 

mykal

New member
אתיחס רק למשפט אחרון

אם את באמת מאמינה שזה רק מדאגה,
אשאל שתי שאלות--
1)למה היא לא דואגת שלא תיעלבי?
2)למה את באמת נעלבת? זה לא שאיבדת צורה ואת נראית רע.
את פשוט קצת השתנית ונראית יותר מלאה, אז מעירה--בכלל מדאגה לך--
למה את נעלבת?

יש לי השערות על האמירה, אבל אולי אחרי שתעני.
 
לדעתי ,זה מחוסר תשומת לב וחשיבה שאולי זה פוגע

או מרגיז.
למה אני נעלבת? לא בדיוק נעלבת, זה פשוט מרגיז אותי בעיקר...
לא אוהבת שנכנסים לי לצלחת.
 

mykal

New member
לי זה נראה כמו

דינמיקה של "ריקוד"
של שליטה הורית שיודעת הכל מה טוב ומה נכון,
על מי שכבר "פרשה כנפים" ויש לה רצון ועצמאי,
מכיון שזו דינמיקה שקיבלה התקבעות.
כשאת תשני את "הצעדים" בריקוד הזה, היא תשנה תגובה,
כלומר אם לא תכעסי ותעירי,אלא פתאום תצאי באיזו אמירה של הומור--
או תהפכי את האמירה למשהו יותר מגוחך, זה יגמר.
או להפך, לאתגיבי, אלא במידי תפני למישהו אחר בענין אחר ובקול.
 
לא באמת מבינים הומור אצלי בבית

כך שלרוב אני פשוט מתעלמת אלא אם זה ממש עובר את הגבול ואז מגיבה.
 

ד ר ל י

New member
הערות מאד משפיעות

מסכימה איתך מאד.
לדעתי אין טעם בהערות.
אנחנו רואים לבד אם השמנו ומחליטים לבד אם אנחנו אוהבים את זה או לא.
הערות רק מרגיזות.
כשמעירים לי אני דווקא מתעצבנת וזה גורם לי לאכול דווקא.
לי יש חמות שיש לה בעיה בעצמה של פוביה מהשמנה.
ולדעתי זה דווקא לא מחמיא לה שהיא כל כך רזה בגילה המתבגר.
והיא כל הזמן מרצה וכל דבר זה משמין וכל הזמן יש לה הערות מרגיזות.
לפעמים אני לא רוצה לרזות רק בשביל לא לגרום לה להיות מרוצה.
 
למעלה