הנה אשתף,
מקרה ראשון,
היינו בבית מלון וההנכד ביקש בריכה,
אביו הביא אותו והודיע רק שעה. אשתו מצלצלת מתי אתה חוזר,
והבן אומר, 'מתזזת' אותי עם הילדים עד שאגיע הביתה תעבור השעה ורוצה שאחזור כדי לעזור, ראיתי שכועס, גם שמעתי שיש שם 'חומר נפץ' על מי עושה מה כשהילדים
בחופשה, וצורכים תעסוקה, ן מסגרת וכבר היו עיפים מלצאת ולבלות בכל מיני.
עשיתי לו סימן השתקה. כדי שאחיותיו לא יתערבו.
קראתי לו הצידה--הצעתי שיחזור הביתה, ויעזור שם, וכשיגמרו--מישהו מהם יבוא לקחת את הילד. גם אם יצא מהבריכה, יכול להיות איתנו.
ביקשתי שירגע וירגיע גם בבית. הילדים שלהם זה הנכס של שניהם.
חייך, ישב עוד קצת לכוס קפה והכל נרגע.
מקרה שני--
סיפרתי על שהבת שלי חולה--
היא ישבה והתלוננה על בעלה, שלא מספיק עושה עם הילדים ולא .... ולא...
בקלות ניתןלכעוס עליו, ואם היתה מדרת בנוכחות בעלי ואחיה--היה יוצר פיצוץ גדול,
כולם היו מתגייסים לטובתה ומתנפלים עליו.
אמרתי לה--את רואה את עצמך והחוסר אונים שלך, אבל, אנחנו כאן כולנו מגויסים,
גם בעלך, מתמודד, זו דרכו קצת לברוח ולשחרר רסן, אז אנחנו כאן,
ברוגזה לא תשיגי כלום, אני עם הילדים שביאיתו שוחחי בנחת, תגדירי מעשים שחשובים לך.
ושתדעי שהוא מדבר איתי וקשה לו. אני מרגיעה אותו.
נראה לי--שהמקום והתפקיד שלנו, במקום ללבות אש, למצוא את החיובי ולאפשר התנהלות נעימה יותר.
