BluePotion
New member
איך מתמודדים איתם???
וווואיייייי איך אני עצבנית על ההורים שלו!!!! אנחנו עברנו לגור יחד בחצי שנה האחרונה, אנחנו גרים כמה רחובות ליד ההורים שלי וההורים שלו... אני סטודנטית ועובדת... אתם מבינים לבד שאין לי כל כך זמן לנשום... בהנחה שעכשיו אני בתקופת מבחנים, עובדת במשרה כמעט מלאה, ועל הדרך גם צריך לבשל, לנקות, להתעמל. ולישון בין לבין. היינו נוהגים לבקר את ההורים כל שבוע, לאכול בשבתות ארוחת צהריים אצלי וארוחת ערב אצלו. הודעתי להורים שלי ולהורים שלו שבחודש הקרוב הסופשים מאוד יקרים לי. זה הזמן שלי ללמוד למבחנים, לעשות את המטלות, ולנוח מעט. ההורים שלי קיבלו את זה בהבנה. ההורים שלו... הרבה פחות!!!! בסופש הראשון הגענו אליו בכל זאת כי הההורים שלו "שכחו" שאנחנו לא באים, והכינו לנו אוכל... והרגשנו לא נעים, אז באנו. בסופש השני פתאום היה להם נורא דחוף להתקשר לרחוקי משפחה מחול ושנדבר איתם בטלפון. רק הוא הגיע ואני נשארתי בבית ללמוד. ההורים שלו לא קיבלו יפה שלא הגעתי. והתחילו להגיד שזה לא טוב שאני כל הזמן לומדת ושאני לא מבקרת ושזה לא בסדר...כי הם יודעים שאת ההורים שלי אני כן מבקרת אז איך אין לי זמן אליהם... מה שממש לא נכון... לא ביקרתי את ההורים שלי שבועיים כאמור...הוא כמובן הגן עליי אבל זה עדיין מרתיח שככה הם אומרים! בסופש השלישי הם מתקשרים ביום שבת בשש בבוקר. מתקשרים מתקשרים מתקשרים. הוא עונה. "תקשיבו אתם צריכים להגיע דחוף" הם אומרים. "מה קרה?" הוא שואל. האח הקטן שלו קם מוקדם, הוא בוכה, הוא רוצה שנבוא לבקר ונשחק איתו בפלייסטיישן. "אנחנו לא יכולים להגיע היום" הוא אומר להם בטלפון, חצי ישן. "אין דבר כזה. אנחנו ההורים שלך.אתם מגיעים אלינו. נקודה.עד תשע בבוקר אתם פה." מנתקים. אני מתעוררת... חסרת מילים... שואלת אותו אם הוא מתכוון ללכת...הוא ממלמל משהו וחוזר לישון. הם מתקשרים שוב. "תקשיבו... אנחנו מצטערים אבל אתם חייבים לבוא ולשחק איתו בפלייסטיישן" אמא שלו אומרת. "אנחנו נבוא בערב" הוא אומר לאמא שלו. "ממש לא.אתם תבואו עכשיו כי עכשיו הוא רוצה לשחק אתכם בפלייסטיישן!!! העיקר להורים שלה אתם באים כל הזמן הא??" ווואייעעיייייי איך כעסתייי.... קודם כל אני מרגישה שהם ממש לא מכבדים אותי ואת הלימודים שלי. אני אוהבת אותם מאוד ונחמד לנו להיות איתם ולבקר. הם מאוד עוזזרים לנו ותומכים. אבל כן. כשאני לא יכולה לבוא אני מודיעה מראש ולא מגיעה. כל המקום להתחשבנות לא בא בחשבוןם וזה ממש לא פייר כי באמת לא ביקרתי את ההורים שלי בחודש האחרון. וגם הם מתגעגעים אליי. תקופת מבחנים... אין מה לעשות. זה ממש חצוף מצידם לדבר ככה ולדרוש ככה. אז אחיו הקטן קם מוקדם והעיר אותם... אין מה לעשות... ככה זה ילדים קטנים... שישחקו איתו, הם ההורים שלו לא אנחנו... הם צריכים לדאוג לו לא אנחנו.... להתקשר בשבת בשש בבוקר סתם ככה זה נראה לי ממש לא יפה... והבחור מנסה להרגיע אותם... בסופו של דבר לא הגענו. הוא עומד מאחורי המילה שלו... אבל הוא לא רוצה להתעמת איתם, לצעוק ולהסתכסך איתם... אז פשוט לא באנו. בסופש הרביעי נגמר התקופת מבחנים ובאנו לבקר את שני הצדדים. (כמובן שהודענו שאנחנו מגיעים). ההורים שלו שיחקו איתנו בברוגז. (בעיקר איתי.. כי אני האשמה בהתנהגות הרעה של הבן שלהם שלא בא לבקר). הם לא דיברו איתנו בכלל. הייתה אווירה רעה ומאוד לא נעימה. דיברנו וצחקנו ושיחקנו רק עם האחים שלו... ההורים שלו ישבו בשקט ובפרצוף חמוץ כל הערב... בגלל היחס שלהם הלכנו די מוקדם. הוא אומר שיעבור להם... ושהוא לא רוצה לדבר על זה...כי הוא יאלץ להתעמת איתם, הם עקשניים ודעתניים מאוד, ולא משנה מה הוא יגיד, זה לא יוביל לשום מקום חוץ מסכסוך... אבל אני שואלת...מה יקרה בפעם הבאה שלא נגיע? לא סיימתי ללמוד... מה יקרה בתקופת מבחנים הבאה? אני צריכה לבוא בכל זאת כדי לרצות אותם? או להשאר בבית וללמוד/לנוח? איך מתמודדים עם היחס הזה?? ואיך באופן כללי לגרום להם להבין שאנחנו ילדים גדולים שחיים בנפרד ויש לנו את החיים שלנו והמחויבויות שלנו ורק אחר כך באים לשתות קפה??
וווואיייייי איך אני עצבנית על ההורים שלו!!!! אנחנו עברנו לגור יחד בחצי שנה האחרונה, אנחנו גרים כמה רחובות ליד ההורים שלי וההורים שלו... אני סטודנטית ועובדת... אתם מבינים לבד שאין לי כל כך זמן לנשום... בהנחה שעכשיו אני בתקופת מבחנים, עובדת במשרה כמעט מלאה, ועל הדרך גם צריך לבשל, לנקות, להתעמל. ולישון בין לבין. היינו נוהגים לבקר את ההורים כל שבוע, לאכול בשבתות ארוחת צהריים אצלי וארוחת ערב אצלו. הודעתי להורים שלי ולהורים שלו שבחודש הקרוב הסופשים מאוד יקרים לי. זה הזמן שלי ללמוד למבחנים, לעשות את המטלות, ולנוח מעט. ההורים שלי קיבלו את זה בהבנה. ההורים שלו... הרבה פחות!!!! בסופש הראשון הגענו אליו בכל זאת כי הההורים שלו "שכחו" שאנחנו לא באים, והכינו לנו אוכל... והרגשנו לא נעים, אז באנו. בסופש השני פתאום היה להם נורא דחוף להתקשר לרחוקי משפחה מחול ושנדבר איתם בטלפון. רק הוא הגיע ואני נשארתי בבית ללמוד. ההורים שלו לא קיבלו יפה שלא הגעתי. והתחילו להגיד שזה לא טוב שאני כל הזמן לומדת ושאני לא מבקרת ושזה לא בסדר...כי הם יודעים שאת ההורים שלי אני כן מבקרת אז איך אין לי זמן אליהם... מה שממש לא נכון... לא ביקרתי את ההורים שלי שבועיים כאמור...הוא כמובן הגן עליי אבל זה עדיין מרתיח שככה הם אומרים! בסופש השלישי הם מתקשרים ביום שבת בשש בבוקר. מתקשרים מתקשרים מתקשרים. הוא עונה. "תקשיבו אתם צריכים להגיע דחוף" הם אומרים. "מה קרה?" הוא שואל. האח הקטן שלו קם מוקדם, הוא בוכה, הוא רוצה שנבוא לבקר ונשחק איתו בפלייסטיישן. "אנחנו לא יכולים להגיע היום" הוא אומר להם בטלפון, חצי ישן. "אין דבר כזה. אנחנו ההורים שלך.אתם מגיעים אלינו. נקודה.עד תשע בבוקר אתם פה." מנתקים. אני מתעוררת... חסרת מילים... שואלת אותו אם הוא מתכוון ללכת...הוא ממלמל משהו וחוזר לישון. הם מתקשרים שוב. "תקשיבו... אנחנו מצטערים אבל אתם חייבים לבוא ולשחק איתו בפלייסטיישן" אמא שלו אומרת. "אנחנו נבוא בערב" הוא אומר לאמא שלו. "ממש לא.אתם תבואו עכשיו כי עכשיו הוא רוצה לשחק אתכם בפלייסטיישן!!! העיקר להורים שלה אתם באים כל הזמן הא??" ווואייעעיייייי איך כעסתייי.... קודם כל אני מרגישה שהם ממש לא מכבדים אותי ואת הלימודים שלי. אני אוהבת אותם מאוד ונחמד לנו להיות איתם ולבקר. הם מאוד עוזזרים לנו ותומכים. אבל כן. כשאני לא יכולה לבוא אני מודיעה מראש ולא מגיעה. כל המקום להתחשבנות לא בא בחשבוןם וזה ממש לא פייר כי באמת לא ביקרתי את ההורים שלי בחודש האחרון. וגם הם מתגעגעים אליי. תקופת מבחנים... אין מה לעשות. זה ממש חצוף מצידם לדבר ככה ולדרוש ככה. אז אחיו הקטן קם מוקדם והעיר אותם... אין מה לעשות... ככה זה ילדים קטנים... שישחקו איתו, הם ההורים שלו לא אנחנו... הם צריכים לדאוג לו לא אנחנו.... להתקשר בשבת בשש בבוקר סתם ככה זה נראה לי ממש לא יפה... והבחור מנסה להרגיע אותם... בסופו של דבר לא הגענו. הוא עומד מאחורי המילה שלו... אבל הוא לא רוצה להתעמת איתם, לצעוק ולהסתכסך איתם... אז פשוט לא באנו. בסופש הרביעי נגמר התקופת מבחנים ובאנו לבקר את שני הצדדים. (כמובן שהודענו שאנחנו מגיעים). ההורים שלו שיחקו איתנו בברוגז. (בעיקר איתי.. כי אני האשמה בהתנהגות הרעה של הבן שלהם שלא בא לבקר). הם לא דיברו איתנו בכלל. הייתה אווירה רעה ומאוד לא נעימה. דיברנו וצחקנו ושיחקנו רק עם האחים שלו... ההורים שלו ישבו בשקט ובפרצוף חמוץ כל הערב... בגלל היחס שלהם הלכנו די מוקדם. הוא אומר שיעבור להם... ושהוא לא רוצה לדבר על זה...כי הוא יאלץ להתעמת איתם, הם עקשניים ודעתניים מאוד, ולא משנה מה הוא יגיד, זה לא יוביל לשום מקום חוץ מסכסוך... אבל אני שואלת...מה יקרה בפעם הבאה שלא נגיע? לא סיימתי ללמוד... מה יקרה בתקופת מבחנים הבאה? אני צריכה לבוא בכל זאת כדי לרצות אותם? או להשאר בבית וללמוד/לנוח? איך מתמודדים עם היחס הזה?? ואיך באופן כללי לגרום להם להבין שאנחנו ילדים גדולים שחיים בנפרד ויש לנו את החיים שלנו והמחויבויות שלנו ורק אחר כך באים לשתות קפה??
