פורום חמותי ואני

הייתי שמחה לייעוץ בנושא אסרטיביות.
איך להגיד מה אנחנו רוצים, מה מתאים לנו ומה לא, ובכל זאת לא להכנס למריבות ומלחמת עולם.

ואם לחדד... יש מצבים שבהם אני יודעת שאני צודקת.
אני יודעת שפוגעים בי, נוהגים איתי בחוסר הגינות ו"מצפצפים עליי".
איכשהו, תמיד יוצא שאם אני כבר מתנגדת, התגובות הן הפתעה מעורבת בעלבון ובסוף יוצא שאני לא בסדר.

עד היום, הדרך שבה אני נוהגת היא יותר אגרסיביות מאשר אסרטיביות.
וכשאין ברירה - ניתוק.

הייתי שמחה לדעת אם ואיך להתנהג אחרת.
כלומר, להשיג שינוי התנהגות ושינוי במצב בלי לשבור את כל הכלים בדרך...

המון תודה,
איה.

שלום ayaht
ראשית כל הכבוד שאת מזהה ומודה שדרך הפעולה שלך היום היא יותר אגרסיבית מאסרטיבית - מודעות היא השלב הראשון בכל תהליך שינוי.
מניסיוני אפשר לומר כמעט הכל אם מתארים איך אני מרגישה במקום לתקוף את האחר. כלומר, נסי לסגל לעצמך תקשורת המתחילה ב״אני מרגישה ש.....״ במקום ״את/אתה תמיד.....״
לדוגמא: ״ אני מרגישה שמזלזלים ברגשות שלי״
במקום ״ את/אתה תמיד מזלזל/ת ברגשות שלי.
זה בהתחלה נשמע הבדל סמנטי בלבד, אבל בפועל, אף אחד לא יכול להגיד לך שמה שאת מרגישה נכון או לא נכון- רגשות הן סובייקטיביים. בעוד שאני יכולה לומר- ״זה לא נכון, אני לא מזלזלת ברגשות שלך!״
כשאת משתפת ברגשות שלך את מגייסת את הסביבה להתחשב בך, כשאת תוקפת את מזמינה מיגננה.

היי,
היתי שמחה לדעת באיזו דרך הית ממליצה להתמודד עם חמה שחושבת אחרת ממני, רואה את הדברים שונה ממני.
איך להחזיק מעמד ולא לענות או איך לדעת מתי כן להגיב ואיך.

שלום שחר
לגיטימי ואף הגיוני לחלוטין ששני אנשים שונים יהיו בעלי דעות שונות. החוכמה היא לכבד את הדעה השונה ואף לתת לה לגיטימציה מבלי לחוש שהיא באה על חשבון הדעה שלי. מותר לנו להסכים שלא להסכים.
הייתי מציעה לך דבר ראשון לשקף לחמותך שאת מבינה שהיא חושבת כך או אחרת, ולתת לה את ההרגשה שהקשבת לדבריה ולא פסלת אותם על הסף, ולאחר מכן לומר ״אבל אני חושבת אחרת״. אני יכולה לכבד דעה גם אם אינני שותפה לה.

ד"ר עזרא שלום,
בהרבה מקרים ביחסי כלה/חמות אני הרבה מהבעיות נובעות מזה שכל הזמן המחכים שהצד השני ישתנה אבל זה בדרך כלל לא קורה מה שמוביל לעוגמת נפש וויכוחים.
רציתי לדעת אילו מה את ממליצה שיכול לעזור לכלה/חמות לקבל את החמות/כלה כפי שהיא עם כל השטיקים שלה ולעזור ולהביא (אם לא לצדק)  אז לשלום בינהן?

שלום EcoT
כל התורה על רגל אחת היא להבין (אבל באמת להבין!) שאין לנו שליטה על האחר...ובמקרה הטוב יש לנו שליטה רק על עצמנו. זה נכון לגבי כל מערכות היחסים שלנו.
אנחנו יכולים לנסות לגייס אנשים באמצעות שיכנוע או משא ומתן, אבל לשם כך, הצד השני צריך לרצות להשתנות ולהבין מה יש לו להרוויח מהשינוי. שינוי אמיתי לא מושג על ידי מלחמה, אלא על ידי כבוד הדדי. משא ומתן טוב בנוי על עקרון של רווח הדדי (win-win).
אחת המשימות של שלב הבגרות הצעירה היא לקבל ולהעריך את הורינו, מבלי לנסות להפוך אותם למה שאינם, ומבלי להאשים אותם על מה שאינם יכולים להיות. בעיני הדבר נכון גם לגבי החמים שלנו.

סבא וסבתא לא מכבדים את הגבולות ההוריים של ההורים, ועושים את הדברים הבאים:
1. עושים מאחורי הגב (נותנים ממתקים מאחורי גב ההורים).
2. אומרים לילדים אמירות בסגנון "הייתי עושה את זה, אבל אמא לא מרשה", שרומז שההורים הם "הרעים".
3. מנהלים ויכוחים עם ההורים ליד הילדים, בשם הילדים.

הרי גם את מערכת היחסים בין הסבים לבין הילדים, עד גיל מסויים, מנהלים ההורים במידה רבה. הם הקובעים את המינון, למשל, והמינון קובע את מידת הקרבה וכו' וכו'.
אז מה דעתך על איך מנהלים את המערכת במצב כזה?
יש לי, כמובן, דעה משלי, אשמח לשמוע את שלך

ותודה, בלו

שלום שיר לי שני
חשוב ביותר שההורים יהיו הסמכות העליונה בכל מה שקשור לדרכי חינוך של ילדיהם. לא במקרה מצוות כיבוד הורים קיימת בכל הדתות.
אני מציעה לנהל שיחה גלויה ומכבדת עם הסבא וסבתא, לגייס אותם להבין שהפעולות שלהם פוגעות בנכדים. בשום מצב ערעור הסמכות ההורית אינו פועל לטובתם של הנכדים. ילדים צריכים לכבד את הוריהם ולהעריך אותם מפני שההורים הם המשענת העיקרית של הילדים.
מצב של היפוך היררכיות משפחתיות, בהם הסבים סמכותיים יותר מההורים נכונים למצבי קיצון חריגים בהם ההורים אינם כשירים לגדל את הילדים, ובפועל הסבים הם המטפלים העיקריים.
ואף על פי כל מה שנאמר לעיל, הייתי מציעה שבמקביל תעשו גם אתם ההורים בדק בית- האם אתם יכולים להגמיש מעט עמדות. לדוגמא, לחלוטין אפשרי שילדים יבינו שבבית מותר x ממתקים, ואצל סבא וסבתא החוקים אחרים (בגבולות הסביר). ילדים יודעים להתאים את עצמם למסגרות שונות מבלי שחוקים במסגרת אחת פוגעים בחוקים של מסגרת אחרת.
אולי אם הסבא וסבתא יראו שאתם מגמישים עמדות, זה יעורר יותר כבוד לסמכותיות שלכם כהורים.

תחילה, שואלת עבור חברה, שנכותה קשות. התנהגות כלתה.

הכלה, בחורה כנראה, עם רגשי נחיתות גדולים,
היא כל הזמן ניהלה את מערכת היחסים המשפחתית מול החמים בעצמה,
ובשיטתיות לא איפשרה קשר עם הבן.
החמות, כדי לנסות 'להציל' קשר זה, עמדה בכל הדרישות, 'ההזויות' ביותר של הכלה,
ומעולם הכלה לא 'תרמה' משהו משלה.
לאחרונה היה שם ארוע משפחתי בישוב של הכלה, והם ביזו את חברתי ובעלה,
דברו אליהם לא יפה וממש קיללו וגרמו להם ללכת.
חברתי 'נאכלת' ומחפשת פתרונות, האם יתכן, לבנות 'משהו'--אם כן הכיצד?
תודה אשמח לכל תשובה.

עלי לציין שאני קצת מתקשה להבין מצב שבו אין קשר ישיר בין אם לבנה. כיצד הפכה מערכת היחסים הטבעית בין אם לבן תלויה בחסדיה של הכלה? ומה בדבר אחריות הבן על הקשר עם הוריו? איפה כיבוד ההורים שלו?
חסרים לי המון פרטים, אך יש לי הרגשה שבמקרה הזה ״נוח״ יותר להאשים את הכלה, כי כואב מאוד לטיל אחריות על הבן.
כאם, הייתי תופסת את הבן שלי לשיחה ומסבירה לו כמה אני פגועה וכמה הייתי רוצה מערכת יחסים אחרת איתו.
זכותם של הורים, באשר הם הורים לקבל כבוד מילדיהם- בכל גיל.
במקביל, חשוב שחברתך תבדוק עצמה טוב, ועם יד על הלב תראה אם יש משהו שבאחריותה שתרם להתדרדרות היחסים. אם תתחיל את השיחה עם הבן שלה בלקיחת אחריות אישית, תעודד אותו ותיתן לו מודל לקחת אחריות בעצמו על החלקים שלו ביחסים.

עם יד על הלב, הבן, כנראה, 'שפוט' וחסר חוט שדרה מול אישתו.
הוא מתנועע כלה נידף, ועושה רק מה שהיא מרשה',
מסתבר שיש גם זוגיות כזו. אם הוא יחרוג מרצונותיה--הסצינות תהיינה לא נעימות.
הדברים היו כך מתחילת הנישואים.
היא מצידה ניסתה לרצות את הכלה בכל דרך, בעיני לעיתים, בצורה מופרזת.
אם היית מכירה את הנפש הפועלת (את החברה) היא פשוט אישה כנועה, שלא מבזבזת אפילו לא מילה עודפת אחת.
כרגע נקרע הקשר לגמרי ואני שואלת, האם לדעתך,
יש דרך לשקם? כי חברתי מעבר להיותה פגועה,
'נאכלת' וכואבת מאוד.

את מתארת מצב של העברה בין דורית, בה אם כנועה מגדלת ילד כנוע. אבל זו בדיוק האחריות של האם והבן - לא להיות כנועים בכל מה שקשור לקשר ביניהם, להבין את חשיבותו ולא לוותר עליו.
הייתי מציעה לך להפנות את חברתך לקבלת יעוץ מקצועי שיעזור לה ללמוד להיות יותר אסרטיבית ולגייס את הבן להבין שמשפחה והקשר עימה הם דברים שלא מוותרים עליהם.

ובבקשה אל תכעסי עלי:
קל להאשים את הכלה,
אבל הבן הסכים לזה,
ויש לו סיבות, שאולי לא מקובלות עליך,
ואולי זה "לא מגיע" לאמא שלו,
אבל הכלה לא היתה יכולה לנתק קשר שהיה מבוסס וטוב מלכתחילה.
יש פה המון הודעות של כלות, גם אם חמותן היא המפלצת מלוך נס, הבעל לא מאפשר לשחרר, וצמוד לסינור. אז אם הכלה הצליחה לתקוע פה טריז, כנראה שהיה מרווח.
הגיוני שחברתך תשאף לקשר ישיר עם בנה, ובשל כך, עליה להבין שהוא מאפשר את המצב, ולהפסיק לתלות את האשם רק בכלה...

שלא כל גבר מתנהל באותו אופן,
ואת ודאי יודעת, שיש גברים ששוטים להוריהם,
ויש כאלה 'ששפוטים' לנשותיהם.
זה בחור עדין מאוד לאשה 'דורסנית' (אני מכירה אותה מעוד נקודות בחיים).
והוא כנוע. זה לא ויתור מרצון, ואין באמת סיבה להתנתק מהבית הזה.
אגב הכלה במשך שנים רבות 'ניצלה' את החמות והחם לצרכיה, והם ויתרו בתקוה לקשר עם הבן.
חברתי גם לא רוצה לגרום לסכסוך שם,
ואמרה--אם יצא להם לדבר, היא תאמר לו--בחרת בה, אני משחררת ומקוה שטוב לך.
יש כלות מפלצות, יש חמיות מפלצות, ויש מי שנקלע לסיטואציות כואבות, ולא באמת יודע איך לנהוג.

שאין צמח הגדל על קרקע שאינה מתאימה לו.
אם בחר באשה דורסנית, כנראה שנזקק לאשה דורסנית.
אני מכירה מקרוב מישהי, שבמבט מהצד, בנזוגה הוא אפנדי, היא גם המפרנסת העיקרית וגם עושה הכל בבית, והוא עוסק רק במה שמעניין אותו, ולא נוקף כמעט אצבע בבית. הוא גם מקבל כמעט את כל ההחלטות הכלכליות ובכלל. ככה זה נראה מהצד, ולמען האמת, די מזעזע. אבל כשמסתכלים פנימה, מגלים שמאד נח לה שיש לה מי שמחליט בשבילה, ושהיא בטוחה שיום אחד העיסוק שלו יניב איזה הון, שיאפשר לשניהם להפסיק לגמרי לעבוד.
כנ"ל אני מאמינה בכל מצב שאנחנו מתקשים להבין: יש שם משהו שאיננו יודעים. לא שכולם מתנהלים אותו דבר, אלא שלכל אחד יש סיבות לבחירותיו, ואנחנו מהצד לא תמיד מסוגלים להבינן.
עם הסיומת שלך, אני הכי מסכימה:
יש אנשים שנקלעים לסיטואציות ואינם יודעים איך לנהוג בהן.

מה קורה בזוגיות, מה נכון לו, או לא.
מה שקורה בפועל שחברתי מרגישה מנוצלת, (בדיעבד)
כי עשתה הכל ותאמיני לי יותר מהכל גם דברים 'הזויים'
שאני למשל--הייתי הודפת.
ולבסוף גם זכתה לקיתונות ולקרע סופי.
זה ממש מביך.

גם אשה שרותה להרחיק בעל, (למרות שלא עשו להם שום רע)
יש נורמליות--של שמירת יחסים על אש קטנה, לשמחות, לאבלות,
לקורקטיות מינימלית, ואם את זה לא איפשרה, זה באמת קשה מנשוא.
וחברתי עדין מחכה ומצפה ל'אש הנמוכה' ובאמת שאלתי כי היא לא יודעת איך.

2 אפשרויות, למחול לנצח על כבודה, להתנצל על מה שכלתה לא מאשימה אותה בו ולהמשיך את חייהם המשפחתיים כשהיא שטיחון שלה, כמו שהרגילה אותה בעבר וכמו שחינכה את בנה להיות.
אפשרות שניה זה לקחת את הבן שלה לשיחת ניעור רצינית.לא שיחת יללות וכמה אני מסכנה ונשארתי לבד בחושך אחרי שעמדתי על רגלי העייפות. אלא לגדל עמוד שדרה ולהגיד לו "דוגרי" ילדתי, גידלתי ונתתי לך כל חייך. נכון שחינכתי אותך להיות נוח לבריות וגם לזוגתך אבל הגיע הזמן שבו תזכור לי חסד ותטריח את עצמך לשמור על קשר. גם אם זה אומר לבוא בלי הפרינססה.

ולגבי הפסקה האחרונה שלך אני אעמיד אותך על טעותך, מוזר לי שאת עדין חושבת ככה אחרי שחית עם חמותך. מי שאין לו כבוד אין לו גם כבוד מינימלי. ויש כאלו שממש לא מרגישות לא בסדר בהתנהגות כמו שאת מתארת. אלו שמראש מנצלות וגורמות לחמיות שלהם לעשות דברים 'הזויים'.

יותר מזה, כבר אין אף אחת משתי האפשרויות.
1)למחול על כבודה מחלה כל השנים--בפעם האחרונה שהגיעה לשם,
  גרשו אותם וקיללו אותם, הנכדים, בניצוחה של האם. הבן עמד מרחוק ולא התקרב.
  ואין לאן לחזור, ואין דרך איך ליצור מחדש איזה קשר.
2)לגבי האופציה השניה לשוחח עם הבן, זו אפשרות לא קיימת.
  אין להם את מספר הנייד שלו--מוסתר מהם מזה שנים.
 הם לא נפגשים (גרים רחוק מאוד אלה מאלה), וגם אין טיזו סיבה נראית לעין למפגש.
 (אולי באזכרה לסבא, אחרי פסח--לדעתי הבן לא יגיע).

לכן שאלתי אם יש רעיון ואופציה לדרך יצירתית.

על הפסקה האחרונה שלך, אני חותמת בשתי ידים.

אם הוא מסתיר מההורים שלו את המספר הנייד שלו (אגב, אם הם יודעים איפה הוא עובד מתקשרים לעבודה.הרבה פעמים עובדים שלי שוכחים פלאפון בבית או כבוי כי נגמרה סוללה או בתיקון וכו... מתקשרים אלי אחרי שהוציאו את המספר מהאינטרנט ואני מעבירה.המספרים מופיעים באתרים של החברות/המשרדים וכו)
אבל, השורה התחתונה היא שהבן לא רוצה קשר עם ההורים שלו. אז בחירה שלו, וכמו שאבא שלי היה אומר - לא לשכוח למחוק מהצוואה.
יש להם ילדים נוספים? לאחים שלו יש קשר איתו?

אז למה להיות איתו בקשר ואפילו מימאלי?
הרי זו התעללות לשמה

גבר שנותן לילדיו לקלל את הוריו ולגרש אותם על איזה קשר אפשר בכלל לדבר איתו ועם ילדיו שהרי הם ממש מפלצות קטנות

אי אפשר לכפות קשר,
ל'רדוף' אחריו זה להציק ולעשות נגד רצונו. אז להגיע עד לעבודה?

ולגבי למה לרצות? כי היא אמא.
וכי היא אמא אוהבת, כי מה שחשוב לנו (מכניסה וכוללת גם את עצמי)
שיהיה לנו קשר נעים ונחת מהילדים. וקשה לחשוב שיש נתק.

ואתן יודעות מה?
אני נורא מקנאה בילד הזה, שההורים  אעפ"כ מוכנים ורוצים ויתאמצו בשביל הקשר,
(אפילו עם הכלה ועם הנכדים הרעים והלא מחונכים)
בעוד חמותי ויתרה עלי--כנראה בלי קושי מיותר.

מופלאות דרכי האימהות.

זה קשה מנשוא.
לא צריך לעניין אותה מה קורה בזוגיות, גם זה נכון.
מה שכן צריך לעניין אותה זה למה הבן שלה מוכן לכל זה.
מה ביניהם גרם לכך שהוא חיפש אשה כל כך חזקה, עד כדי דורסנית.
עם כל הכעסים שיש לי על חמותי, ויש לי, תמיד לחצתי על אישי להיות איתם בקשר.

לא חושבת (גם לא ממש יודעת, אני מעורבת בסיפור רק מהצד של החברה)
מה גרם לכלה למנוע קשר בין הבן להוריו.
אבל ממה שסיפרו זה היה ממש בתחילה, הזוג הגיע, נהנו מארוח ודאגה.
והבן, באופיו הוא שקט ומקבל מרות.
הם קנו דירה בעיר מסוימת, בכספי הצד של הבעל, מכרו ומיד עברו ליד הוריה, בישוב קטן,
וההורים שלה מעורבים. אולי העירו משהו? אין לי שמץ.
בכל מקרה--למה הוא מסכים האם בגלל ההורים הוא אמור להתגרש כי אחרת אי לו כח מולה.

מה בין חברתך ובעלה לבין בנם גרם לו להסכים להתנהגות הזו של אשתו.
אני מנסה לומר, בעצם, שאין צמח שגדל בקרקע בלתי פוריה.
אם האשה מצליחה לנתק אותו מהוריו, כנראה שיש לו סיבה משלו לנתק איתם. הכניעות שלו מולה,גם היא לא התחילה אתמול, הוא היה כנוע כשיצא מביתם. הוא יצא מביתם מחפש אשה שתהיה דורסנית ותחליט בשבילו.
שיחפשו מה אצלם ואצלו השתבש, כי אחרת, גם אם יתאפשר משהו, יתקלקל מחדש.
זהו, זה מה שאני מנסה להגיד.

אני לא חושבת שהם יכולים לדעת. (ואני ודאי שלא)
אני גם לא בטוחה שבחור שמתחתן בגיל 25/6 יודע שהוא כנוע, שהוא התחתן עם אשה דורסנית.
התאהב במישהיא--ואין לי מושג, מה היתה הדינמיות ביניהם.
ונכון שאדם הוא תבנית נוף מולדתו (ביתו) ובכ"ז יש דברים שאדם 'רוכש' ולא רק מהבית.
יש לו עוד אחים ואחות ואף אחד לא כך.
אז תשובה אמיתית ומהותית אין לי.(מענין אם להם).

אולי יש דברים שחברתך לא מספרת לך?
אולי יש לה יד וגם רגל ביחס הרע שהיא מקבלת מכלתה?

קצת קשה לי לקבל את ההנחה הזו, (למרות שזו אופציה)
כי מהכרותי את החברה הזו ובעלה, הם אנשים טובים,
ואחת מתכונותיהם הבולטות--היא הנסיון לרצות (הר' בפתח)
את כל מי שהם בקשר איתו.
ועוד תכונה בולטת--הם יודעיםם לשמור קשרים עם אחרים לאורך זמן.
בלי חשבונות, בלי קטנוניות--
אבל אני יכולה לקבל, שיש דברים שאני לא יודעת.

בעיקר עם זה שמעניין אם להם יש תשובה

אני מתמודדת עם קושי, שקצת מעיק עלי,

יש לי בבית בת רוקה (30) מוכשרת ומצליחה.
משקיעה הרבה בכל אחיה ואחיותיה הנשואים,
בעיקר בילדיהם. מעניקה וקונה ומשתדלת.
מצד שני --נעלבת מהם 'סדרתית' מרגישה שהם 'מנצלים' ומתיחסים כאילו זו חובתה.
וזה לא בהכרח נכון, אבל, זו הרגשתה.
נסיון שלי להרגיע, למתן תגובות, יוצר מצידה כעסים עלי.
רוצה לא להתערב, אבל כשאני רואה אותה עצובה--לא מצליחה לעצור בעדי.
הייתי מבקשת קצת הכונה, כלפי כל הנוגעים בדבר.
ואשמח לשמוע מה לעשות נכון.

כשילדינו צעירים אנחנו יודעים לומר בוודאות שלא נכון להתערב במריבות בין אחים. כל התערבות מצידינו מתפרשת כלקיחת צד. גם אם אנחנו חושבים שכל פעם אנחנו מצדדים בצד אחר, וכך שומרים על איזון, בפועל הילדים לא זוכרים מה היה במריבות הקודמות וחווים את הרגע שבו יש ״מנצח״ ו״מפסיד״. לכן גם אם אנחנו בכל זאת מתערבים במצבים קיצוניים, אנחנו נמנעים מלקיחת צד וכל יעדנו הוא הפרדת כוחות בלבד.

עם כל זאת, ואף על פי כן, כהורים תפקידינו להנהיג את המשפחה ביד רמה. אנחנו מלמדים את הילדים שלנו את הערך שבאחווה. במלאכת מחשבת אנחנו מכוונים בעדינות, מעירים לתשומת לב דברים שקל לפספס ואומרים את דעתנו. תפקידים אלו יהיו תמיד נחלתינו, בכל גיל.

יתכן שראוי שתדברי דווקא עם אחיה, תשקפי להם שעל אף שביתך הצעירה פועלת מתוך אהבה והנאה, יש לזמן ולמאמץ שלה גם מחיר. יתכן שעליהם לבטא את ההערכה שהם רוכשים לתרומתה ומעורבותה באופן יותר גלוי, ישיר ומובהק.
כפי שציינתי קודם- לא ניתן להתווכח עם רגשות. כלומר, אם ביתך מרגישה לא מוערכת לא יועיל לומר לה ״זה לא נכון״. זו הרגשתה הסובייקטיבית. את יכולה במצבים אלה לשאול אותה: ״מה היה גורם לך להרגיש יותר מוערכת?״ או ״איך היית מצפה לקבל הערכה?״

להשיב כאן על שאלות ולהעניק לנו מזמנך ומידיעותייך.

שאלתי היא:

כיצד ניתן להתגבר על חוסר ביטחון מול בן הזוג?


רחליקה

שלום רחליקה
לשם כך חשוב להבין את מקור חוסר הביטחון. זוגיות טובה אמורה להעצים, להצמיח ולעודד הפריה הדדית. אם חוסר הביטחון מושרש במערכת היחסים הייתי מציעה לפנות לעזרה מקצועית כדי לרדת לשורש העניין.

כללית מדי.

רחליקה

תודה על דברייך,

יום טוב,

רחליקה

כדי לתת תשובה מעמיקה יותר.
את מוזמנת לפנות אלי במייל או בטלפון ואשתדל לעזור יותר.

התמודדות עם החמות במצב של קצר בזוגיות –

עד כמה ניתן לצפות מהחמות לשים בצד בחירת נאמנות ולהתמקד בטובת הנכדים או בטובת הסיטואציה?
מה נכון יותר – במידה והחמות מאפשרות כמובן - לשמור איתה על קשר גם במצב שבו זה לא מקובל על הבן שלה/הבעל/אבי הילדים
או לשחרר ולנתק קשר טוב של שנים רק כדי שהיא לא תאלץ לבחור צד/ "להמרות " את פי בנה?

אשמח גם לתשובה כוללת בנושא של פירוק המשפחה והתיחסות מול המשפחה המורחבת וממנה בסיטואציה כזו.

שאלה מצויינת ומורכבת!
כשזוגיות מתפרקת, גם כאשר זה נעשה בהסכמה ועל הצד הטוב ביותר, כל בני המשפחה חווים אובדן גדול.
הילדים בעיקר חווים אובדן שליטה על גורלם. תפקידינו כהורים הוא לצמצם ככל שניתן את הפגיעה בילדים. חשוב שבני הזוג יבינו שהם מתגרשים אחד מהשני, אך לא מהילדים. אף פעם לא מתגרשים מהילדים! וכך גם אין סיבה שהילדים יתגרשו מהסבים והמשפחה המורחבת.

במקרה כזה הסבתא צריכה לנהל שיחה גלויה ופתוחה עם בנה ולומר לו שחשוב לה הקשר עם הנכדים ושימור הקשר עימם אינו בסתירה לכך שהיא מכבדת את הבחירות הזוגיות שלו. חשוב להדגיש שהמפגש בין הסבתא והנכדים אינו קואליציה נגד הבן! אין סיבה שהילדים יפסידו יותר ממה שהכרחי בתהליך הגירושין. זה לא נגדו, אלא בעד הילדים.

בכל מקרה חשוב שהמפגש בין הנכדים לסבתא יהיה גלוי. סודות, במיוחד בתהליך גירושין, מכבידים מאוד על הילדים ועשויים להיות מאוד הרסניים לבריאותם הנפשית.

מצד אחד, כפי שהבן לא קובע לאם אילו חברות יהיו לה ועם מי תהיה בקשר בחייה האישיים אין סיבה שיקבע גם כאן. אבל...כשמדובר ביחסים עם סכסוך גבוה צריך להיות מאוד רגישים. חבל לפגוע ביחסים בין אם לבנה וצריך לעשות הכל כדי שהבן לא יפרש את הקשר כקואליציה נגדו. המפתח הוא תקשורת, תקשורת, תקשורת!

במקרים שיש תקשורת נדמה לי שאין פרידה

יעל תודה רבה על התשובות.

יש לי בנזוג מעל שנה ואנחנו גרים ביחד (עוד לא נשואים) שנינו צעירים בני 20+.
אמא שלו היא טיפוס מאוד קשה, הוא אומר את זה בעצמו וגם קשה לפספס את זה.
היא מאוד ביקורתית, יכולה להיות לא נעימה, תוקפת אומרת את דעתה גם בצורה פוגעת, מדברת לפעמים בצורה צבועה.... וכו'...
העניין הוא שהקשר עם הבחור הוא מאוד חשוב לי ורציני עבורי וגם עבורו.  אני הולכת אל האמא מידי פעם כי אני יודעת שזה חשוב לי וכי אני מבינה את החשיבות הכללית של הנושא.
הדבר הנוסף הוא שהאמא מאוד חולה והם עוברים תקופה מאוד קשה מכיוון שגם האבה נפטר לא מזמן.
כל פעם שאני מגיעה אני ממש צריכה לעשות איזה שהוא מאמץ נפשי כדי לשרוד את הפגישה ומתפללת שזה יעבור מהר וחלק.
האמת היא שבכל הקשרים שהיו לי תמיד האמהות והמשפחות מאוד אהבו אותי וקשה לי שהם אני לא מרגישה אהובה.
בנזוגי אומר שזה ממש לא קשור אלי והיא מתנהגת ככה לכולם גם לאנשים שהיא מאוד אוהבת וגם לחברים שלה- זה האדם.
קשה לי עם זה שזה המצב ושאני לא בקשר טוב איתה, איפה שהוא ויתרתי על זה כבר, אבל זה מציק לי.
מה את חושבת? האם כן כדי לנסות להתקרב יותר? אני לא יודעת מה לעשות במיוחד במצב העדין שהיא חולה עכשיו...
איך אפשר להקל את המפגשים איתה?

סליחה שחפרתי ותודה מראש על התשובה!

שלום עליסה
נשמע שקשה לך מאוד להיפרד מהפנטזיה שיהיה לך קשר חברי טוב ומשמעותי עם חמתך לעתיד. כפי שכבר ציינתי, כואב ככל שזה יהיה, אין לנו שליטה על אחרים. כל מה שנותר לך לעשות הוא לקבל אותה, מתוך ההבנה שהיחס שלה אינו אישי נגדך.
תשמחי על כך שבן זוגך מודע למגרעות אמו ומבין לליבך. למרות שאין לך שליטה על איך היא תתייחס אליך, יש לך בחירה באשר למידת הקריבה אליה ומינון הקשר עימה. נשמע שבן זוגך נותן לך לגיטימציה ותומך בכל החלטה שתקבלי באשר למידת הקירבה שלך אליה.
כמו כן, ראוי לציין שפעמים רבות התמודדות עם מחלה קשה מקצינה התנהגויות מרירות וכעוסות. אולי אם תצליחי לגייס חמלה כלפיה יהיה לך קל יותר לקבל אותה כפי שהיא.

איך אפשר בעדינות להסביר לחמה שלא מוכנה לקבל דעה שונה משלי, שתסמוך עלינו. שלא על כל דבר יהיה לה מה להעיר לנו. ואם היא יודעת שיש משהו שמפריע לי, שלא תעשה כאילו דווקא. היא גם יודעת טוב מאוד שאני ובעלי מתווכחים רק בגללה, ועדיין מנסה לגרום לנו לחיות כמו שהיא רוצה-כאילו אנחנו גרים אצלה בבית.
כמו כן, איך לגרום לבעל שיפסיק לערב את אימא שלו בכל הקשור לילדה.

שלום ר
אני חושבת שיותר מכל חשוב שאת ובעלך תסמכו על עצמכם. אם אתם בטוחים בעצמכם, העובדה שחמותך חושבת אחרת לא תערער אתכם. מותר לה לחשוב אחרת, ומותר לך להקשיב לדעתה אך לא לקבל אותה. כמו כן, לגיטימי שבעלך יתייעץ עם אמו אם הוא מעריך את דעתה, כל עוד דעתה לא באה על חשבון דעתו האישית. אני מאמינה שבהורות, כמו בדברים נוספים אחרים, כדאי לשמוע מגוון רחב של דעות טרם אנו מגבשים דעה משל עצמנו. הקשבה לדעה שונה אינה כופה עלי יישום שלה. אני יכולה להקשיב, לדון להתלבט עם בן זוגי ולגבש יחד איתו את הדרך הייחודית לנו.
כל עוד חמותך אינה פוגעת בסמכות ההורית שלך ושל בעלך, אין כל פסול שתחשוב אחרת מכם. מצד אחד יש לה ניסיון חיים, מצד שני העולם משתנה כל כך מהר ומה שהיה נכון בעבר אינו בהכרח נכון כיום. גם האישיות שלכם שונה, מה שמתאים לאם אחת אינו בהכרח מתאים לאחרת. החוכמה היא לשלב בין ידע נצבר של דורות קודמים ולהתאימו לימינו אנו ולסגנון האישי שלנו.

מה הסיבה לסטיגמה שנוצרה במשך השנים, בין חמות לכלה? הלא בעיות יכולות להיות גם בין חותנת לחתן ובין אם לבת?

שלום רוזהלי
מתיחות בין מחותנים נובעת בראש ובראשונה בשאלות של זהות. כפי שציינתי, כשמשפחות מתחברות באמצעות נישואין יש פערים בין המנהגים, האמונות והערכים של משפחות המוצא. פערים אלו יוצרים קונפליקטים. פתרון הקונפליקטים בצורה יעילה עוזר לנו לגבש זהות חדשה הבנויה על אילו מאפיינים אני לוקחת עימי ממשפחת המוצא, אלו אני משאירה מאחור ואילו מאפיינים חדשים אני מסגלת.
ובכל את, למה הסטיגמה נשית?!? התשובה נעוצה במאפייני מיגדר. בהכללה גסה מאוד, נשים לרוב אמונות על ניהול החיים הרגשיים של המשפחה. הן פעמים רבות עושות את העבודה הרגשית גם עבור בני הזוג. נשים רגישות מאוד לניואנסים במערכות היחסים, הן מציפות את הדברים ומורגלות מבטן ולידה לנהל שיח רגשי. גברים פחות יודעים לדבר את השיח הרגשי. החברה הישראלית במיוחד, מכוונת אותם להדחיק רגשות ובמיוחד רגשות שליליים. הם מנהלים קונפליקטים באופן מאוד שונה מנשים.

בדקות הקרובות אתחיל להשיב לשאלות שנשאלו.
מאחר ויש הרבה מן המשותף בשאלות אתחיל במבוא קצר:
בספרות המקצועית מתייחסים לחתונה או זוגיות ידועה בציבור כאל חיבור משפחות באמצעות נישואין. ואכן, כשאנחנו מתחתנים אנחנו נישאים לא רק לבן/בת הזוג שבחרנו, אלא גם למשפחת המוצא שלו. בפועל, שתי משפחות מוצא (עם מנהגים, אמונות וערכים שונים) מתאחדות באמצעות הזוג.
המטרה ההתפתחותית בשלב זה במעגל החיים היא יצירת זהות זוגית הנבדלת ממשפחת המוצא, והעתקת נאמנויות בסיסיות ממשפחת המוצא לתא המשפחתי החדש שנוצר. לשם כך, משפחות המוצא צריכות לתת לזוג הצעיר את המרחב שהם צריכים לבניית התא הזוגי החדש. במקביל, בני הזוג צריכים להבין ולדבוק במטרה ההתפתחותית העומדת בפניהם.
זוגות אשר מתקשים להשיג מטרה זו עשויים להגיע לגירושין במידה ולא יפנו לקבלת עזרה מקצועית.

ראשית רציתי להודות לך שאת מתארחת אצלנו.
שנית, קראתי את תהגובות שהספקת לכתוב עד כה וכל אחת מלאת חכמה וסבלנות. משפטים שאפשר לקחת מהם הרבה כמנטרות לחיי זוגיות ומשפחה.

תודה.

תודה רבה לבלו ולכל משתתפות הפורום על ארוח פורה ונעים.
שמחתי לענות על שאלותיכם המעניינות.
אשתדל לשוב מחר ולהגיב במידה ויהיו לכם תגובות לתשובותיי.
ליל מנוחה,
יעל.

אני לא יודעת אם יצא לך לקרוא במקרה את השרשור (הארוך) שפרסמתי לגבי משפחת בעלי.
אנסה לתאר את זה בקצרה, יוצא לנו לבקר את משפחת בעלי אחת ל3-4 שבועות. חמי, שני הגיסים שלי וגיסתי, מאוד חסרי סבלנות כלפי הילדים שלנו (בת 4, ובן שנתיים אוטוטו), אפשר לומר אפילו שהם מתנהגים לילדים בגסות יוצאת דופן, בעיקר הגיסים, ובחוסר אכפתיות משווע.
הם לא מגלים כלפי הילדים חום וסבלנות, ואני לא חושבת שזה נובע מהבדלי מנטליות אלא מחוסר הבנה בסיסית של איך מתנהגים עם ילד, כאילו מצפים מהם לשבת בשקט כל הזמן, כמו ה"גדולים". הם צועקים עליהם, ומנסים לחנך אותם, זורקים הערות לגבי כמות האוכל שהילדים אוכלים, וכל דבר, אבל ממש כל דבר, שהילדים עושים - הם מיד חוטפים צעקות וביקורת.
חמותי, לעומת זאת, מאוד חמה ונעימה עם הילדים, ובכלל. הבעיה שאין לה "מילה" בבית (מעבר לעובדה שהיא באמת לא מדברת), ולכן, לפנות אליה בבקשה לעזרה יהיה מיותר לגמרי. הזמנו אותם לשיחה (רק את החמים), היו אמורים להגיע בשלישי, אך בסוף העבירו את השיחה להיום. אני מאוד מתוחה ולא יודעת איך לנסח את הדברים בצורה עניינית מולם, בלי "להתפזר" ולהלאות אותם בדוגמאות שרק יגרמו לחמי להתגונן - ובסופו של דבר לא ייצא מזה כלום.
יש הרגשה כאילו כולם מתנהגים ככה, בגלל שהם חושבים שמצופה מהם להתנהג ככה (משמע, חמי מצפה מגיסיי, גיסתי מצפה מחמי וכו').
בנוסף יש בעיית כשרות, אנחנו כאמור אוכלים כשר, והם בדיוק בצד השני של המתרס, וכשאנחנו מגיעים תמיד יש אוכל לא כשר, לרב, אין תחלופה, או שגם אם האוכל כשר, הם מגישים מאכלים בשריים, ואח"כ מאכל חלבי (דג ברוטב חמאה וכו') - ולא נותנים לנו התראה בכדי שנוכל להיערך. ניסיתי כבר להביא אוכל מהבית, אך חמי מאוד נעלב.
בכל אופן, אשמח אם תוכלי לעזור לי להתנסח (בכדי שלא אתנצח) איתם.
תודה מראש.

לא יצא לי לקרוא את השרשור ורק עכשיו ראיתי את הודעתך....
אשמח אם תעדכני איך היתה השיחה עם החמים.
מקווה שהתשובות שלי מהשאלות הקודמות שנשאלו עזרו לך לנסח את הדברים במילים ״אני מרגישה ש...״ ושהצלחת לגייס את החמים להקשיב ולהבין לליבך.