עוד מחוויות מועדון ארוחת הבוקר
בוקר מיוחד במינו, לפחות בהתחשב באקלים הארצישראלי, עבר על מועדון ארוחת הבוקר הירושלמי, בהרכב מורחב (בעצם, כשאני חושב על זה, חיים ואלחנן עדיין שם, משלימים את הריצה הארוכה). מה שהחל כגשם נחמד ומרענן הפך למתקפת ברד ממושכת וכואבת (כמעט חצי שעה רצופה) במהלכה צעקנו, ייללנו, צהלנו, התבדחנו, הגברנו קצב, עצרנו, המשכנו, טבענו, נרטבנו לחלוטין, התלהבנו, קצת פחדנו, נדהמנו ובעיקר חייכנו וצחקנו (בקבוקי המים שהשארנו בנק. ההתחלה נסחפו בינתיים בזרימה שהחלה בואדי). מעבר לכל התחרויות, השיאים, אימוני האיכות וחישובי הזמנים, ריצות כמו הריצה של הבוקר הן החוויות האמיתיות ביותר, אלה שנזכור בעוד שנים ארוכות, אלה שמזכירות לנו שאנחנו בחיים, וכמה שזה יכול להרגיש נפלא. אז להחליף חוויה כזו בשעה וחצי מייגעת על מסילה חשמלית?