../images/Emo191.gif שלושה קטעים.
יצא מוזר: עוד כוס, עוד כוס, שלושים ושמונה כוסות הוא שתה. הוא מרגיש מסוחרר, הוא רץ להקיא, להקיא את כל האלכוהול ואותך ממנו, את שפוגעת בו, את שלא מחכה לו כשהוא הולך לשתות שלושים ושמונה כוסות, את שלא תגישי לו כוס ועוד כוס, את. את והוא הייתם מטיילים יד ביד בין שבילי הפרחים שבגן, הכל נראה דיי טוב, לא? לא. עד פרח, עוד פרח, שלושים ותשע פרחים הוא קטף בשבילך, הוא מרגיש גאווה, הוא רץ לחבקך, אולי כשיחבק תביני אותו קצת, תחכי לו בזמן שהוא קוטף לך עוד ועוד פרחים, שלושים ותשע ליתר דיוק, את שלא תקטפי לו עוד ועוד פרחים, לא את. הוא לוקח מזוודה, דוחף עוד ועוד בגדים, ארבעים זוגות תחתונים, הרוב שלך, האמת. הוא מחכה שתבואי ותגידי לו שלא יכניס עוד, ואת באמת מגיעה, את מוציאה את התחתונים שלך והולכת, הוא נשאר עם זוג תחתונים אחד, אפור כזה, קודר כזה... עוד כוס, עוד כוס, ארבעים ואחת כוסות הוא כבר שפך, עלייך, על ראשך. הוא מרגיש קנאה, הוא רץ להביא גפרור, להצית אותך מחייו, להצית את כל הכעס, את כל העצב, אותך. את לא תחכי לו יותר כשהוא יקנה ארבעים ושתיים בירות, במיוחד בשבילכם, את לא תהיי שם להגיש לו ועד ועוד בקבוק, את לא. -- לילה טוב, אני הולכת לישון. אל תשכחי לכבות את האור, אחרת – איך אלך לישון? אחרת- איך אברח? אחרת- איך אוכל לבכות? אני לא רוצה שתראי אותי בוכה, אני לא רוצה שתראי אותי בכלל. אני לא רוצה לראות אותך, לילה טוב, אני הולכת לישון. כשאקום בבוקר אפגוש אותך שוב, כמו בכל יום בשבוע, שישה ימים של סבל, שישה ערבים של בכי, שישה קטעים ביום. כשאפגוש אותך תהיי קרירה, כי אני כנראה מעיל, לא? מתכסים רק כשקר, נזכרים רק בחורף, כשכבד ועצוב, כששאר הבגדים כבר לא נוחים, לא מחממים, רק אני. אני מעיל, אחכה לך כשתחזרי, אחכה לך שתרצי, אחכה לך. אני מעיל בחורף, את גופייה קיצית, תזכרי בי כשתרצי, אני כאן בינתיים. בסתיו תמצאי בי כאפשרות שנייה, בחורף תתחממי בי, באביב כבר פחות. וכשקיץ? לילה טוב, אני הולכת לישון. -- לולאה של תקווה קשרתי, הנפתי אותה באוויר, כמו במערב פרוע ישן כזה, שהיינו רואים פעם ביחד. פעם. ישבתי על הספה, ממש על הקצה, חיכיתי ליפול. בסוף זירזתי את התהליך, נפלתי על הרצפה, ישבני נחבט ברצפה, לא כאב לי. הפכתי להיות דיי אטום אחרי הקשר איתך, תודה על זה. לולאה של תקווה פרמתי, יותר נכון את פרמת, ברגע שניפצת על השמשה את אהבתנו, ברגע שמרחת על הרצפה את הכבוד שלנו. אותנו. אין יותר 'אנחנו', את הרסת את זה. ברגע שהלכת איתו, כשאני חיכיתי לך בנרות, עם נרות, ריחניים, כמו שאת אוהבת. לולאה של תקווה, ז"ל.