במלאות שלושים לפטירת אמי היקרה

ברק 188

New member
במלאות שלושים לפטירת אמי היקרה

עדין הפצע טרי וקשה להשלים ואיני מאמין שיותר לא נתראה, דמותה תהיה לי בלבי בזיכרון עד כ-אם אהובה, ובעבורי כ-סמל ותעוד של העם היהודי במאה האחרונה. מביא לאן את כתובי אמי כפי ש'סיפרה בעריכה מחודשת (חלק בעבר, פה כבר סופר) ותוספות קטנות משלי. הילדות והגלות ושאוה 1925-1945 הזמן לכאורה חלף, בניתי חיים, הקמתי משפחה, אך הדלת שהובילה אותי לאולם הכיתה בה נתבקשתי ידי מחנכת הכיתה של נכדתי,להעביר בפעם הראשונה את סיפורי האישי, עמדה כפסע דק ביני ובין העבר הנורא שכל כך ביקשתי לשכוח. התלבטתי רבות האם אצליח בכלל , חששות גדולות פקדו אותי, על כתפי אחריות גדולה, כיצד אצליח להעביר להם...כיצד אתיצב מול עברי...? אני הילדה, הנערה שהתבגרה טרם זמנה, נערה שמחה, שתכננה תכניות רגילות, ככל נערה בגילה. ומה הם יחשבו? בעיניהם אני עוד סבתא שבאה לספר את סיפורה, האם אעמוד בזה? ואז הדלת נפתחה וכך התחיל המסע האישי שלי בזמן: נולדתי בשנת 1925 בכפר קטן נוביסד בסלובקיה להורים אביגדור וסירנה (שרה) הוך, היה לי אח גדול בשם צבי (נפטר ממחלה 1995) שחי בכרכור לאחר עלייתו לארץ, ואח קטן בשם ארתור(מורדכי), שעקבותיו לא נודעו לי עד עצם היום הזה, מאז נראה בפעם האחרונה (על פי עדויות), מנסה לברוח דרך נהר הדנובה בהונגריה (בבודפשט) וכנראה נספה שם. כשהייתי בת חמש, נפטר אבי, בעקבות מחלה בה חלה בשבי הרוסי, במלחמת העולם הראשונה. אימי גידלה אותנו לבד והייתה תופרת יום ולילה כדי לפרנס את כולנו. בכיתה שלי היתי היהודיה היחידה, ועד היום אני זוכרת כיצד הטיחו בליגלוג בפניי שאר התלמדים "יהודונת לפלשתינה". לא ידעתי אז אפילו מה פשר המילה פלשתינה, עד שאימי הסבירה לי כי הכוונה למדינה יהודית. "כשיגיע המשיח, הוא יקח את כולם, עמו לירושלים", הוסיפה, "את החיים והמתים". כך חיכינו כולנו, בציפייה גדולה, לבואו של המשיח. אבל המשיח לא הגיע, במקמו הגיעו הגרמנים! אספו את כולנו, היהודים מהכפר, לגיטו, לימים אחדים. משם העבירו אותנו למקום מרוכז, בבית כנסת הגדול ליד קושצה, עיר מחוז בסלובקיה. לאחר יום יומיים, הגיעו החילים הגרמנים וציוו עלינו לעמוד בשורות. לאחר מכן העלו אותנו לקרונות של הרכבת, ללא ידיעה לאן פנינו מועדות. היום אני יודעת שהיתה זו רכבת המוות שהובילה אל מחנה המוות אושוויץ בירכנאו. הקרונות הללו היו קרונות משא סגורים, שלתוכם נדחסו בין 70-120 יהודים, גברים, נשים, זקנים וילדים כאחד. הסיעו אותנו כפי שמסיעים בהמות, הקרון היה מחניק וצפוף. סגרו את דלת הקרון עלינו והותירו אותנו ללא אויר, עם דלי אחד לעשיית הצרכים. לאחר סגירת הקרון השתרר שקט מוחלט. בתוך החושך הבחנתי בעיניים מפוחדות ומבוהלות מאימה, של אותם האנשים שהוכנסו עימי לקרון. אז החלה הנסיעה המזוויעה. כל טלטול וכל עצירה עוררו מיד מהומה ואימה. לא ידענו לאן לוקחים אותנו, אנשים התחילו לקפוא מחוסר תנועה, כאמור, לא היה אויר לנשימה וברקע כבר נשמעו אנחות וקריאות לעזרה. בלילות היה שקט ורק רעש הרכבת המשיך והמשיך. שנים רבות לאחר מכן, רדפו אותי בחלומותי סיוטי לילה, מראות הילדים הקטנים המביטים בעיניים מפוחדות ומתחננים לטיפת מים "ואסר...ואסר –מים מים ", הם צועקים,אך מים לא ניתנו להם. שאלתי את עצמי, כיהודיה מאמינה, היכן הוא אלוהים? האם הוא לא שומע את זעקתם של האומללים? לעתים, החריד את השקט הנורא קול ירייה, ואחריו שוב שקט, ורכבת בשלה, ממשיכה ודוהרת לדרכה. מי שניסה לברוח, נורה על ידי החיליים שהוצבו על גגות הרכבת. בתוך הרכבת היו כל כך הרבה יהודים שאפילו לעמוד על הרגליים היה לא קל. המסע היה קשה, קשה מאוד. חלק מהאנשים, שכוחם לא עמד להם, מתו. הגרמנים היו "יעילים" ורצו להספיק הרבה. כך נמשך במשך שישה ימים המסע הטראומתטי והקשה, בדרכנו אל ממלכת המוות. וביום השישי ויהי בוקר ויהי ערב...הרכבת נעצרה בחריקת צורמת ולקול קריאות החילים הגרמנים ... "הראוס...הראוס!" (החוצה) נזרקנו לרציף, באותו טרנספורט הונגרי, הופרדו מייד הנשים לצד. כך עמדנו, רבבות נשים, כשפנינו מלאות אימה ופחד לקראת הבאות. עמדנו כולנו, כגוש אחד צפוף המבקש להיות יחדיו. לפתע נשמעה הצריחה של קצין ס.ס שפקד לעמוד בשורה לסלקציה. זכיתי לחוות את על בשרי, במשך הזמן, מספר רב של סלקציות, כדי להמשיך לחיות. אבל זאת, הראשונה, היתה הקשה מכולם. לא היה זמן להיפרד, להרגיש, הכל הלך צ'יק צ'ק. מיד חילקו אותנו ימינה ושמאלה. הפרידו אותי מאימי, שהיתה כל המסע לצידי. עוד הספקנו להגיד, אחת לשניה, "אחר כך ניפגש", וכך היא נעלמה לי, לעד. זאת היתה הפעם האחרונה שראיתי את אימי. אמא נעלמה בשיירה, בתוך ים של אנשים שהובלו, מבוגרים וילדים צעירים, למשרפות, שם נשרפו חיים –אימי נרצחה במקום המקולל ההוא, ששרף אנשים חיים –אושוויץ. את הצעירים, שאני נמנתי עימם, לקחו ככוח עבודה . מיד לאחר אותה הסלקציה, עשו לנו מקלחת, גילחו את שערות ראשינו והותירו אותנו בלבוש כותנה דל לעורנו. התבננו דרך החלון הצדדי בדמותנו גלוחת הראש, ומייד התחלנו לבכות. נשלחנו למחנה העבודה ומיד צרבו בזרועותנו מספר, שעד היום חרות על זרועי, אז הוא שימש כשמי, שהיה A -6354 .
 

ברק 188

New member
המשך 1945 - 1925

כששואלים אותי מהו הדבר הקשה ביותר שעברתי בחיי, אני תמיד עונה שזהו המספר שנחרת על זרועי, אין השפלה גדולה יותר מזה, בין רגע שיניתי סטטוס והפכתי מבן אדם, בת, אחות, לסתם מספר. שללו ממני את זהותי, עצמיותי, והפכו אותי לצללים. זהו הדבר המשפיל ביותר שקרה לי. לגרמנים היה חשוב להעביר לנו את המסר, שאנו לא בני אדם אלא מספרים, עבורם. בהמשך הגענו לבלוקים. אני שוכנתי במספר שבע, על דרגשי עץ מלאי פרעושים וכינים. שאלנו מי הן אלו השומרות עלינו, הסתבר כי הן יהודיות בלתי ידידותיות, ותיקות, שהגיעו זמן רב לפנינו והן היו אהובות על הגרמנים בשל יופיין וחוכמתן . קראו להן "בלוק אלטנסה"-"שומרות". הן היו כל כל רעות אלינו. השכם בבוקר הן היו מעירות אותנו בשאגות אימים "לקום! לקום! מהר מהר!", מצליפות בנו נמרצות כמו בבהמות בקר {בינדר} ומצוות עלינו לעמוד ולהתפקד בשורה, כשהן סופרות אותנו בקול. עמדנו בשורה וראינו עצמנו, שורה של נשים צעירות, גלוחות ראש, ללא שערות, כשרק אותה כותנה/שמלה דקה לעורנו. על כל אחת ואחת מאיתנו הוטלה עבודה. עלי הטילו לעבוד בפינוי מתים...אני, נערה בת כ- שמונה עשר שנים בלבד, שעד אז לא ראיתי ברורות מעולם אדם מת (מלבד אז ברכבת, אבל אז זה היה בחשכת האפלולית שבקרון) לא הכרתי את מושג המוות, ולפתע הוכרחתי לצפות בגופות מתים רבים: שניים,שניים, הינו זורקים אותם לבורות בקבר אחים...וזה היה מחזה נורא. אחר כך, כשחלפו הימים, הוחלפה עבורי משימה והטילו עלי לעבוד במיון ליד המשרפות. שם ראיתי לראשונה, במחנה אושוויץ, כיצד שורפים אנשים חיים. במחנה אושוויץ נמצאו המשרפות. תפקידי היה לעמוד בצד השני ולעזור בפינוי של גופות המתים, ולמיין את מה שנשאר מהאנשים הללו, שהוכנסו לתנור. ראיתי את האנשים שהובלו למשרפות, ראיתי אותם מובלים לעיתים עם כלבים. אלו היו היהודים שידעו לאן הם מובלים והתנגדו. אז הגרמנים שילחו בהם את הכלבים. ליד כל משרפה עמדה תזמורת, שליוותה אותם אנשים אומללים, שגורלם נחרץ, למשרפות. והם הלכו שקטים ורגועים בסדר מופתי. ידעתי כבר אז שאין זה חדר רחצה רגיל, אליו הוכנסו האנשים, ולא מים יורדים מהמזלפים . זכור לי גם שכשאלנו את הממונים הגרמנים, עוד לפני כן, להיכן נלקחו ההורים שלנו? הם הצביעו לעבר העשן המתימר מאותן ארובות הקרמטוריום וענו בהנאה, "אתם רואים את עשן הארובה? משם הם יצאו". כשעבדתי שם, ירד האסימון. ראיתי כיצד הם נכנסו. אנחנו חיכנו מהצד השני, לאסוף את הגופות ולמיין את החפצים. עקרנו את שיני הזהב וסידרנו את חפציהם. בכלל, הגרמנים הידועים כעם מסודר, דאגו גם פה לסדר מופתי, שורות שורות של נעלים,שיניים, בגדים, משקפיים, בכל שורה חפצים משלה. עד היום אני לא מצליחה להוציא ממוחי, תמונה שנחרטה בו, של ילד ששרפו אותו בגז ומראהו היה כה מחריד. הוא נחנק מהגז ושכחו לשרוף אותו, גופו נפרד לאיברים, שערות לחוד, שיניים לחוד. היו במחנה גם גופות של אנשים שנמאס להם כבר לחיות כך, והם התאבדו על הגדר החשמלית. וכך עם הזמן, הגיעו עוד ועוד משאיות, מרחבת הרכבות, ובהן מטען חדש של ילדים ונשים. הקרמטוריום והבלוקים היו מלאים עד אפס מקום, הגרמנים חייבים היו להספיק ורצו להיות יעילים . בין הגרמנים היעילים היה גם ד"ר מנגלה. כך "זכיתי" להכירו. אני זוכרת כיצד היה בודק אותנו. הוא דרש מאיתנו להתפשט ולעבור ערומים לפניו, כך היה בודק אותנו בקפדנות רבה. מי שהיה לו פצע קטן, קיבל מספר ונלקח, הם אפילו לא בכו. פחדתי שירשמו אותי למשרפות, הרי אני סובלת קצת מפזילה, לכן בכל בדיקה וכל אימת שחלפו על פני, הבטתי למטה. לא אשכח את אותה פעם בה עמדה לפני, באותה "בדיקה", נערה בת שמונה עשרה. מנגלה שאל אותה, "בת כמה את?" והיא ענתה לו שהיא בת שמונה עשרה, ואז הוא אמר "טוב, את מספיק מבוגרת כדי להישרף", ואני עמדתי מאחוריה, וכל כך פחדתי שגם לי הוא יאמר זאת, וייתן לי מספר. ידעתי כי היום זו היא, ומחר זו עלולה להיות אני. הסתבר שבית החולים בשם ד"ר מנגלה, היה תחנה רפואית נסיונית לזירוז המוות, והגוויות הלכו ונערמו. זמני הארוחות באושוויץ היו קבועים. לארוחת צהריים היו מחלקים אותנו לקבוצות של חמש בנות, אשר היו צריכות להתחלק בחתיכת לחם וקערת מים. זו היתה התעללות. כל אחת מהבנות נאלצה לשתות קצת, כדי להשאיר לחברותיה. חשבנו על אוכל כל הזמן, ותמיד הינו רעבות- כמות האוכל הספיקה לנו רק כדי לשרוד, כדי לחיות. חיינו בתנאים תת – אנושיים ומשפילים. כך לדוגמא, היו הלטרינות, בתי השימוש שהיו מעין חורים, חורים שאפשר היה ליפול לתוכם, ללא שום פרטיות, היינו משתמשות בהם. בשל תזונה לקוייה, היציאות היו מיימיות. כדי לשרוד בתנאי קיום הקשים האלו, עמם נאלצנו להתמודד יום יום, נעשינו אטומים ודיכאנו את הרגש. היינו כמו סוג של בהמות עבודה. באושוויץ לא חושבים על שום דבר, רק איך לשרוד. מחשבותי סבבו תמיד סביב השאלה איך להשגיח שלא יגנבו לי את הלחם או את הנעלים, איך לנפח את עצמי בסלקציות כי זה שווה לגזר דין מוות. לא היה זמן להתאבל על אלו שהלכו ויותר לא חזרו. כל יום היה כרוך במאמץ על אנושי, בסערת רגשות איומה, משימות פשוטות כגון אינטימיות, גזירת צפורנים ועשיית צרכים, היו מלוות במתח ובאימה. לעיתים נדירות היתה התרוממות רוח והתרגשות. היו אלו רגעים מעטים בלבד. היו כאלו, שלמרות הכל, כתבו שירים באידיש ואחר כך הופיעו ושרו שם, על הדרגשים בלילות. ואנו מחאנו להן כפיים. עד היום אני זוכרת שיר באידיש ששרנו שם באושוויץ: גוטענינו גייב א קיק דיינע קינדער וי מעשלוקט זכי וי דע רינדר אין זעי שראיעין שמע ישראל- ופירושו: "אלוהים התבונן אל הילדים שלך, איך שמרביצים להם כמו לחיות והם צועקים שמע ישראל " בלילות, ישנו על דרגשי עץ משותפים, עליהם הניחו שמיכות קרועות. הכינים אכלו אותנו ופצעו לנו את כל הגוף, המחזור החודשי שלי פסק לגמרי, הרגשנו שאנו הולכות למות. "באנו לפה ולא נצא אף פעם", כך אמרנו זו לזו. לא היתה זו תחושה, זו היתה ידיעה. עד שלקחו אותנו משם. לקראת סופה של המלחמה, נשלחתי לגרמניה ל SLEZYNSTAT למקום שנקרא OPAAU . למפעל שאני לא זוכרת בדיוק את שמו. הוא היה בנוי בתוך ההרים, יותר נכון לומר שהיה מוסתר בתוך הר. עבדו שם גם אזרחים גרמנים. אנו היינו המשמרת שהחליפה אותם. למדתי שהמפעל היה לייצור אוירונים (מטוסים ). אנו עבדנו באריזת חלקי חילוף, ועל כל אריזה הינו כותבים את שמנו. שמי בזמנו היה אליזבט הוך, וכן צויין המספר שלי שעל היד, אשר קבלתי עוד באושוויץ .-6354 הקבוצה שאני הייתי שייכת אליה נקראה PE' TARD – "המטפחות הלבנות". כאשר התקרב הצבא הרוסי לאיזור, הוכנסנו בחיפזון לקרונות הרכבת, והחל מסע של שלושה ימים לשום מקום, תוך כדי בריחה, בליווי הגרמנים. עד שהרכבת הופגזה, המסילות נפגעו ויותר אי אפשר היה להמשיך. אז ברחו החיליים הגרמנים ואנחנו נשארנו עזובים בשטח, מבלי לדעת מה עלינו בדיוק לעשות. לאחר כיום, הגיעו מכוניות של הצלב האדום ונלקחנו למחנה TERIZINSAT . זה היה בערך ביוני 1945 . שם אספו את כל האנשים מהסביבה. אנשים רבים מתו, כמו זבובים, בימים שלאחר השיחרור, כי רצו לאכול הכל. אני זוכרת איך שרפנו אותם במדורות, מחשש למחלות. לא היה זמן לחפור לכל אחד בור. אני היתי חולה מאוד. איבדתי את ההכרה לכמה ימים. התעוררתי למשמע צעקות "הרוסים באים!" וכך השתחררנו סופית. כששואלים אותי האם איבדתי את אמונתי במלחמה, אני תמיד מציינת שנולדתי למשפחה דתית ואדוקה, חדורה באמונה שלמה, ויצאתי מהמלחמה הזו ללא אמונה.
 

ברק 188

New member
תקומה 1945 והמשך

התקומה בחרתי לספר על תקופה "שאחרי", אחרי המלחמה ואחרי השואה הנוראה. בסימן העצמאות של מדינת ישראל, בחרתי לשתף אתכם בפרק התקומה של חיי, וחיי מדינת ישראל. בחודש מאי 1945 המלחמה נגמרה. ביחד עם פליטי המחנות, התחלתי את דרכי הארוכה חזרה הביתה. את שנות המלחמה עברתי במחנה ההשמדה אושוויץ ובסיומה ריכזו אותנו בטרזישטאט. משם יצאתי למסע הביתה, אל העבר, אל החיים שהיו לי לפני המלחמה, אל העתיד...ילדה בת 20. המרחק מטרזינשטאט לצ'כיה הוא קצר, אך בשל נזקי המלחמה, הפצצת פסי הרכבת והדרכים, התנועה התעכבה. הרכבת עליה עליתי, הייתה עמוסה באנשים, בחורות ובחורים צעירים (כל המבוגרים ניספו) שנתלו על כל זיז בקרון, על הגג ובכל מקום אפשרי. הדרך נמשכה שישה ימים. לבסוף הגענו לעיר אווילק נוביסד, היא NOVISAD , שהייתה למעשה כפר קטן. חיפשתי את דרכי אל בית המשפחה, בתקווה שאמצא שוב את משפחתי, את אחיי. אבא נפטר בילדותי, כתוצאה מפגיעה במלחמת העולם הראשונה. אמא נספתה במשרפות במחנה שהינו. שני אחי למדו בבודפשט ולא נלקחו אל המחנות. קיוויתי כי הם בין החיים. אבל בבית לא מצאתי איש. ברחוב בו גרתי, פגשתי כמה בחורות צעירות. התאספנו כולנו ומצאנו מקום לגור בו. יום אחד הייתה לי הפתעה משמחת, אחי צבי הגיע לפתע, לבוש במדי הצבא האדום. בישרתי לו על מותה של אמא במשרפות של אושוויץ. לתדהמתי לא היה לו שום מושג על "הפתרון הסופי". הידיעה הכתה בו העצבות, התדהמה והכאב פגעו בו בעוז. הוא התבודד באסם כמה ימים, הלום מהמידע האכזרי שהובא בפניו. אבל עד מהרה התעשת אחי, צבי, שעוד לפני המלחמה היה פעיל בתנועה הציונית וחבר בקן "דרור הבונים", והחליט שזה הזמן הנכון לעלות לארץ ישראל. לדבריו אין לנו ארץ אחרת.... בעזרת מדי הצבא הרוסי הצליח לנוע בתוך הארץ. הוא איתר כמה מחבריו הטובים ועזב לבודפשט שם הצטרף ל"הכשרה".שליחי הסוכות היהודית הקימו שם קיבוץ בזעיר אנפין, בנסיון ללמד את הפליטים חקלאות ולהכשירם לחיים בארץ ישראל. כעבור זמן כתב לי אחי והזמין אותי להצטרף ל"הכשרה".הוא הפנה אותי לאישה גויה שגרה בכפר שלנו. האישה הזו הייתה אמורה להעביר אותי את הגבול להונגריה. כך "גנבתי" את הגבול, כשברקע חיילים, שמסיבה כלשהי לא הבחינו בי, למרות שהייתי חשופה, ודי היה בכדור אחד שים לי סוף. למרות הסיטואציות המפחידות לא היה בי פחד. לא רק בי, בכל הניצולים, כאילו המרורים, הסבל והכאב, שספגנו במחנות, לא הותירו בנו מקום לפחד. יותר גרוע כבר לא יכול היה להיות. איכשהו הצלחתי למצוא את דרכי לבודפשט אל אחי, שם הצטרפתי ל"הכשרה". שליחי הסוכנות החדירו בנו ציונות ותקווה. הם ניסו לדמות את חיינו שם לחיי קיבוץ, ולימדו אותנו בעיקר חקלאות ועברית. והנה הגיע היום בו הסיעו אותנו לנקודת איסוף ביוגוסלביה. נאסר עלינו לדבר בשפה אחרת מלבד עברית, והיה עלינו להציג עצמנו כפליטים, שאין להם תעודות. במשך מספר ימים גרנו ביערות שליד זאגרב, עד שהשליחים הודיעונו שאוניית המעפילים הגיעה... ועלינו להתייצב בנמל. הגענו לנמל וחיפשנו אוניה..."אוניה?!" ה"אוניה" שלנו הייתה ספינה, שלא לומר סירה קטנה ועלובה. דחסו אותנו לתוכה בצפיפות רבה, כמו סרדינים. ספינה שנועדה ל-70 איש הכילה כעת 170 איש! לא הספקנו להתרחק מהנמל "והאוניה" נסדקה תחת העומס. מים התחילו לחדור לבטן הספינה. הקפטן שידר קריאות S.O.S ואין מושיע. ואילו אנחנו מילאנו את הפקודות ועברנו מצידו הימני של הסיפון, לצידו השמאלי, וחוזר חלילה, כשאנו שרים את ההמנון. אם כבר למות אז לפחות עם תקווה בלב. איכשהו תיקנו את הסדק והמשכנו להתקדם, בשלב מסוים אף החלו לפרק קורות עץ מהספינה, על מנת לספק חומר בערה לדודים של הספינה. כעבור חמישה ימים הגענו לחיפה. מיד עם הגיענו עצרו אותנו האנגלים. הם דרשו לדעת את זהותו של רב החובל, אך איש מאיתנו לא הסגיר אותו. משראו עד כמה מצב הספינה רעוע, העבירו אותנו לאניות בריטיות, עליהן התגוררנו במשך שבועיים. הסוכנות היהודית דאגה לספק לנו תפוזים ומוצרי חלב. כעבור שבועיים נלקחנו למחנה מעבר בריטי, "מחנה עתלית", שם הפרידו בין הנשים לגברים. הפרידו גם ביני לבין חברי, אותו הכרתי ב"ההכשרה"(ניצול מחנה ההשמדה "דכאו"), שהפך ברבות הימים לבעלי ואבי ילדי. איפשרו לנו להיפגש במשך שעה-שעתיים ביום. שהינו במחנה חודשיים ימים. לאחר מכן, חילקו אותנו אנשי הסוכנות בין הקבוצים. אני ובעלי השתייכנו לקיבוץ "גבעת חיים" מאוחד. בקיבוץ ביקשנו להנשא בחופה, כדת משה וישראל. התשובה הייתה, "כשיהיו ארבעה זוגות, נעשה לכם חופה". לאחר מספר חודשים, התקבצו מספיק זוגות לחתונה, שנערכה בכפר הרא"ה. בזמן שנולד בננו הבכור הייתה תקופה קשה,"תקופת הצנע". כל דבר קיבלנו בהקצבה. אם נגמרה משחת השיניים נאלצנו להסתדר בלעדיה, עד להקצבה החדשה. כמו בכל הקיבוצים באותה תקופה, גם בקיבוץ שלנו היה "סליק". מחבוא סודי לנשק ותחמושת. אנחנו היינו חברים ב"הגנה" והכשירו אותנו ללוחמה : לימדו אותנו להיאבק עם מקלות...בלילות העמיסו אותנו על משאיות ונסענו להקים קיבוצים חדשים. קראו לזה "חומה ומגדל". החוק המנדטורי שהיה מקובל אז על הבריטים גרס כי אם יש חומה ויש ומגדל- אסור לפרק אותם והישוב כבר הפך עובדה קיימת. הישוב העברי ניצל עד תום את הפירצה הזו בחוק, וכך קמו עוד ישוב ועוד ישוב, על מפת המדינה שבדרך. ההרגשה באותה תקופה הייתה נהדרת, הרגשנו חלוצים, יוצרים ובונים. לא היו לנו דרישות מהמדינה, רק רצינו לתת ולתרום לצמיחתה וביסוסה. למרות שהיינו קבוצה גדולה של עולים בקיבוץ, רובנו החלטנו שלא להישאר שם. עזבנו וקיבלנו מהסוכנות דירה, בכרכור שליד פרדס חנה. משם יצא בעלי לעבוד בסלילת כבישים ואני עבדתי בשדות ובפרדסים. את הילד הפקדתי אצל מטפלת. הפרדס בו עבדתי היה ליד מחנה 80 של הצבא הבריטי. כדורי האימונים שלהם שרקו מעל ראשינו. לא פחדנו, התרגלנו לזה, והכדורים היו חלק מהשגרה. הרווחנו 5 לירות ישראליות והיינו מאושרים. בלילות הייתי מאזינה לשידורי "קול ישראל", בתקווה לשמוע על אחי השני, מרדכי, כי הוא חי ומחפש את משפחתו. לפעמים דימיתי לשמוע את הידיעה לה חיכיתי , אך לא היה זה אלא פרי דמיוני. עד היום אין לי מושג מה עלה בגורלו. בכ"ח באייר הוכרז על הקמתה של מדינת ישראל. הבריטים עזבו ופרצה מלחמת העצמאות. ,בעלי התגייס לצבא(במלחמה זו נפל אחיו, היחיד ששרד מההשמדה באירופה). הצבא שילם משכורת של 80 לירות לכל חייל. זה היה סכום מכובד באותם הימים. בכל חודש הצלחתי לרכוש, בעזרתו, עוד פריט ועוד ריהוט. וכך, במשך השנתיים בהם שירת בעלי בצבא, הצלחתי לרהט את כל הבית. בסך הכול, באותם הימים, היינו חדורים במוטיבציה, בתחושת שליחות ויצירה. מבחינה כלכלית החיים היו קשים, אבל לא צפינו ליותר מדי. עד היום קשה לי להבין את האזרחים שדורשים מהמדינה וחושבים שמגיע להם. אנחנו גדלנו בתחושה שצריך לתת למדינה, ונתנו מכל הלב.
 

ברק 188

New member
סוף דבר .

סוף דבר. הכותב ברק 188 . הורי מעולם לא הצליחו לקנות דירה. איני יודע איך ולמה. תחושתי היא שחיו את היום ומעולם לא ראו את המחר, ועל העבר העדיפו לא לשוב ולחשוב. כך עברנו במשך השנים בין דירות, מושבים וערים בישראל, בעקבות מקומות העבודה שאבי ז"ל עבד בהם. בשנת 1982, במוצ"ש, ערב פרוץ מלחמת לבנון, נפטר אבי ממחלת הסרטן, בה חלה שנה אחת לפני כן, והוא בן 58 שנים בלבד. אחי מרדכי (מוטי), בנם הראשון של הורי, אשר נולד על אדמת ארץ ישראל, אחרי 2000 שנות גלות, נפטר מדום לב בשנת 2001 , והוא בן 53 שנים. הוא נפטר בגיל צעיר, אך הספיק עוד לחוות הולדת נכד. נכדו השני נולד בדיוק שנה ויום לאחר פטירתו. אמא קיבלה דירה בת חדר וחצי, מחברת חל"ד בפ"ת, בשכירות מוגנת, ושם גרה במשך כמה שנים, עד שחויבה ע"י העירייה לצאת, עקב פיתוח המקום. אז עברה להתגורר, על פי רצונה, בבית אבות מלבן בראשון לציון. לפני כשנה וחצי התגלו אצלה סימני מחלת הסרטן בכליה, בכבד, ומאז גם הלב עבד בחצי תפוקה. מאוחר יותר, לאחר מספר גדול של אשפוזים, הוחלט שאמא תישאר באשפוז במחלקת סיעוד מורכב, בבי"ח "שמואל הרופא". חודשים רבים הייתה אמא תשושה, אכלה בקושי וכמעט שלא עיכלה את רוב האוכל. למרות הטיפול שניתן לה, הרופא המטפל אמר שהמצב סופי ועוד מס' חודשים ואולי פחות יסתיימו חייה. באותה תקופה ניהלנו, אמא ואני, שיחות ערות. המחשבות שלה היו צלולות. רק הגוף הוא שבגד בה, לאחר חיים לא קלים. נהגתי לבקר אצלה כל יום, טיפלתי בה וניסיתי להקל עליה, וקיוויתי בכל לבי שסבלה לא יהיה רב. נכון לתאריך 10.01.2007 אמא כבר הייתה בטיפול מורפיום, לשכוך כאבים. המחלה התקדמה וכרסמה בה. באותו שבוע חלתה "בתוספת", דלקת ריאות... היא הייתה מעורפלת, אך למרות זאת, פקחה לקראתי את עיניה התכולות, ומלמלה משהו בלתי ברור...שלחה אלי חיוך רפוי ושקעה שוב בערפול חושים. ליטפתי את ראשה באצבעותי, מסרק את שערה ויודע , הסוף קרב, אולי ימים, ואולי כמה שעות . אמא נפטרה ב- 18.01.07. אמא, אשר חייה היו כפני היסטוריה של העם היהודי, במאה האחרונה. אמא נולדה בגולה, אי שם בעירה שכוחת אל, למשפחה אדוקה. התייתמה מאבא בגיל צעיר, עברה את השואה שהייתה בין הגדולות, שידע עמינו, לאורך כל דורותיו. זכתה לעלות ארצה, להיות מעפילה ואפילו לחוות שוב מאסר במחנה עתלית, ע"י אותם לוחמים נגד הנאצים, האנגלים. היא הייתה פעילה בחומה ומגדל, בהגנה, וזכתה להגשים את החלום הציוני ולקים מדינה יהודית חופשית, לכל יהודי העולם. לה ולאבא נולדו שני ילדים, אחד בלונד והשני שחרחר, ומהם נולדו לה שישה נכדים. כיום כבר יש גם שני נינים. איני יודע מה צופן לנו העתיד, אך בטוחני שהשורשים שניטעו מחדש במולדת, יעמיקו וינבטו היטב, פה בארץ ישראל. הורי מעולם לא הצליחו לקנות דירה. איני יודע איך ולמה. תחושתי היא שחיו את היום ומעולם לא ראו את המחר, ועל העבר העדיפו לא לשוב ולחשוב. כך עברנו במשך השנים בין דירות, מושבים וערים בישראל, בעקבות מקומות העבודה שאבי ז"ל עבד בהם. בשנת 1982, במוצ"ש, ערב פרוץ מלחמת לבנון, נפטר אבי ממחלת הסרטן, בה חלה שנה אחת לפני כן, והוא בן 58 שנים בלבד. אחי מרדכי (מוטי), בנם הראשון של הורי, אשר נולד על אדמת ארץ ישראל, אחרי 2000 שנות גלות, נפטר מדום לב בשנת 2001 , והוא בן 53 שנים. הוא נפטר בגיל צעיר, אך הספיק עוד לחוות הולדת נכד. נכדו השני נולד בדיוק שנה ויום לאחר פטירתו. אמא קיבלה דירה בת חדר וחצי, מחברת חל"ד בפ"ת, בשכירות מוגנת, ושם גרה במשך כמה שנים, עד שחויבה ע"י העירייה לצאת, עקב פיתוח המקום. אז עברה להתגורר, על פי רצונה, בבית אבות מלבן בראשון לציון. לפני כשנה וחצי התגלו אצלה סימני מחלת הסרטן בכליה, בכבד, ומאז גם הלב עבד בחצי תפוקה. מאוחר יותר, לאחר מספר גדול של אשפוזים, הוחלט שאמא תישאר באשפוז במחלקת סיעוד מורכב, בבי"ח "שמואל הרופא". חודשים רבים הייתה אמא תשושה, אכלה בקושי וכמעט שלא עיכלה את רוב האוכל. למרות הטיפול שניתן לה, הרופא המטפל אמר שהמצב סופי ועוד מס' חודשים ואולי פחות יסתיימו חייה. באותה תקופה ניהלנו, אמא ואני, שיחות ערות. המחשבות שלה היו צלולות. רק הגוף הוא שבגד בה, לאחר חיים לא קלים. נהגתי לבקר אצלה כל יום, טיפלתי בה וניסיתי להקל עליה, וקיוויתי בכל לבי שסבלה לא יהיה רב. נכון לתאריך 10.01.2007 אמא כבר הייתה בטיפול מורפיום, לשכוך כאבים. המחלה התקדמה וכרסמה בה. באותו שבוע חלתה "בתוספת", דלקת ריאות... היא הייתה מעורפלת, אך למרות זאת, פקחה לקראתי את עיניה התכולות, ומלמלה משהו בלתי ברור...שלחה אלי חיוך רפוי ושקעה שוב בערפול חושים. ליטפתי את ראשה באצבעותי, מסרק את שערה ויודע , הסוף קרב, אולי ימים, ואולי כמה שעות . אמא נפטרה ב- 18.01.07. אמא, אשר חייה היו כפני היסטוריה של העם היהודי, במאה האחרונה. אמא נולדה בגולה, אי שם בעירה שכוחת אל, למשפחה אדוקה. התייתמה מאבא בגיל צעיר, עברה את השואה שהייתה בין הגדולות, שידע עמינו, לאורך כל דורותיו. זכתה לעלות ארצה, להיות מעפילה ואפילו לחוות שוב מאסר במחנה עתלית, ע"י אותם לוחמים נגד הנאצים, האנגלים. היא הייתה פעילה בחומה ומגדל, בהגנה, וזכתה להגשים את החלום הציוני ולקים מדינה יהודית חופשית, לכל יהודי העולם. לה ולאבא נולדו שני ילדים, אחד בלונד והשני שחרחר, ומהם נולדו לה שישה נכדים. כיום כבר יש גם שני נינים. איני יודע מה צופן לנו העתיד, אך בטוחני שהשורשים שניטעו מחדש במולדת, יעמיקו וינבטו היטב, פה בארץ ישראל.
 

יוליקה

Member
מנהל
ברק, לא רק אמא היתה גאה בבנה

מדינת ישראל צריכה להיות גאה בבנים כמוך. האהבה לאם שורשיים לא פחות מאהבתך לארץ ישראל. יישר כח.
 

נילוס11

New member
אני הבן של:A-2665

כבן לאמא עם מספר כמעט דומה לאימך, הסבירות היא שהן עברו את השואה בערך באותם מקומות. גם חייה של אימי,אחרי שאני קורא את סיפור חייה של אימך אחרי השואה פה ושם דאי מקבילים ודומים. קראתי את מה שכתבת,דמעות זלגו לי מעיני. תהיה חזק,כי השורשים שהוריינו נטעו באדמה הקשה הזו מחדש מחזיקה ומשאירה אותנו כאן. וזו לדעתי הצוואה שהם השאירו לנו,להמשיך ולטפטף אותה לדורות הבאים לזכור ולא לשכוח. שתהיה אמא שלי בריאה.
 

itaf10

New member
סיפור לדיראון עולם ../images/Emo7.gif

קשה לי הכתיבה כרגע, קראתי חלק מהסיפור, עדיין לא נקלט החלק הראשון, עלי לקרוא שנית ולהפנים. כפי שציינת חריטת המספר על הזרוע, סימל "מספר" ולא אדם... להורי לא היו חרוטים מספרים על הזרוע. אף שאימי ז"ל עברה את השואה במחנות ההשמדה אושוויץ אין לי הרבה מה לספר. לקחה איתה לקבר... קורות אבי בשואה יש יותר סיפורים. היום, אין את מי לשאול יותר... חבל...
אחי אבי, ביום קשה שכזה, אני רק יכולה ורוצה לאחל לך רק את הטוב שבעולם, בריאות אושר ונחת מהילדים והסביבה.
 

yaelag

New member
ברק - ליבי איתך. מקוה שלא תדע עוד

צער. ובכל זאת - כמו שאתה כותב "בטוחני שהשורשים שניטעו מחדש במולדת, יעמיקו וינבטו היטב, פה בארץ ישראל" - לא סוף דבר. הלואי שצאצאיהם של הוריך יחיו פה בארץ חיים מאושרים וטובים ויזכרו לעד את סביהם ובסתותיהם. יעל
 
סיפור מרגש מאוד וחשוב שתועד.

הורי התחבאו ולא היו במחנות, הוריהם ואחות אימי שהיתה יותר צעירה מימנה בערך בת עשרים נספו באושוויץ אחרי שהתעללו בהם בגיטו . ההתעללות בסבתי מצד אימי תועד בספר על העיר וקורות התלתלות שעברו היהודים בדרך למחנות. התעוד נעשה על ידי אחד מהתושבים שהיה בגיטו ובמחנות שונים עם בנו אותו סחב איתו לכל מקום. הם שניהם שרדו ואיתם הרשימות על כל האנשים שפגשו בדרך והקורות אותם. רשימותיו יסולו בפז ובשבילי בעל ערך רגשי עצום.. מתואר איך עינו את רבא סבא שלי כדי להוציא מימנו את מקום הכספים ודברי הערך. רשימה גדולה של אנשים איפוא הם היו מה עבר עליהם על הסבא וסבתא שלי ודודתי מצד אימי מסופר איך נלקחו לגיטו איך הם ברחו וניסו להתחבא, חילוקי הדעות בינם ובין המשפחה שהיתה ממונהעליהם ואיך עינו הנצים והשפילו את סבתי. אנשים שידעו על הספר לא סיפרו לאימי כדי שלא תדע על האכזריות שהוריה סבלו. הספר נמצא על ידי בקהילה היהודית בטרנסילבניה אחרי מות אימי ואבי. . לא מזמן קיבלתי תשובה ממוזיאון אושוויץ על מספר המחנה שאליו הובילו את סבי מצד אבי גם הם לא שרדו את אושוויץ גיבורים אלה ששרדו ואלה שלא שרדו . מלאת הערצה על תעצומות הנפש ויכולתם לשקם את עצמם. להוליד ילדים ולהוכיח על עפם ועל וחמתם של שונאי היהודים שלא הצליחו להשמיד את הגזע היהודי. מקווה שאנחנו בזמנים של שחיתויות לא נהרוס את הזכות לתביעה המוסרית על כל הקורות לכל כך הרבה יהודים טובים חפים מפשע.
 
כל כך מרגש ברק../images/Emo23.gif נגעת הנצחת

את שמה, בדרך הכי מצמררת ומיוחדת שיכולה להיות. אני מציעה לך באופן אישי לפתוח בלוג לרכז את הדברים יחד, ואפילו להוסיף שתמונה שנותנים לזה נופך עוד יותר אישי ונוגע. יהי זיכרה ברוך
ושלא תדע יותר צער
 

hediz

New member
שלא תדע עוד צער

סיפור קשה ומרגש ולדאובני מוכר מאוד. לא ייאמן עד כמה סיפורים אלה חוזרים על עצמם בוריאציה זו או אחרת אצל כולנו. לא רק שפת אם הונגרית אנו חולקים בפורום זה.גם אימי נהגה לספר בבית הספר של הנכדים את מוראות השואה,עד כמה שכוחה עמד לה.(גם כן בראשון לציון). אני נפעמת כל פעם מחדש מאיפה לקחו כוחות לבנות ולהיבנות אחרי כל מה שעברו. אני מקווה שתמצא נחמה נחמה בעובדה שאמך זכתה לבנות משפחה לתפארת,וזכתה לראות גם את דור ההמשך. יהי זכרה ברוך!
 

orlu

New member
אבי ..קראתי כבר את הסיפוא בעבר

ושוב הוא מרגש....
 

עב

New member
תמיד מרגש ומדהים

איך אנשים קמו מאפר ועפר והקימו משפחות ומדינה. זה סיפור נורא אבל גם משאב של כוח.
 

Szasinko

New member
אכן סיפור מרגש. האמא מספרת שהיא

ילידת נוביסד בסלובקיה. נוביסד בסלובקיה? לפי מיטב ידיעתי נוביסד נמצאת בסרביה (יוגוסלביה לשעבר) חלק ניכר מהתושבים היו דוברי הונגרית והם קראו למקום Uj-Videk. תתקנו אותי אם אני טועה.
 

עב

New member
לדברי ברק היה גם בסלובקיה

גם אני כבר שאלתי אותו בענין זה ומסתבר שהיה מקום כזה גם בסלובקיה. לפי המפה השם הוא NOVY SAD נמצא ממזרח לעיר LUCENEC הידועה בקרב כוחותינו כ LOSONC. אולי יצליח לי הקישור למפה.
 
למעלה