ליום שישי עם
חריף....
- פותח הנושא טומי*
- פורסם בתאריך
אפשר סיפור בהמשכים?
בימים אלה מלאו 60 שנה לעלייה של אמי ארצה. לפני התאונה האחרונה של אמא ישבתי עם ההורים ושוחחנו על העלייה שלה שהייתה הרפתקה משולבת בסיפור ההיכרות שלהם. זה סיפור שמתחיל באוסטריה ומסתיים בתל אביב, מתחיל בפליטה חסרת שם, בית וכתובת ונגמר באזרחית שמצליחה לכלכל את עצמה, וכל זה בעשרה חודשים שכונסו ל - 2000 מילים בערך. מזל טוב אמא, חבל שאת מתקשה לשמוח היום כמו ששמחת לפני 60 שנה. אז נתחיל.
בימים אלה מלאו 60 שנה לעלייה של אמי ארצה. לפני התאונה האחרונה של אמא ישבתי עם ההורים ושוחחנו על העלייה שלה שהייתה הרפתקה משולבת בסיפור ההיכרות שלהם. זה סיפור שמתחיל באוסטריה ומסתיים בתל אביב, מתחיל בפליטה חסרת שם, בית וכתובת ונגמר באזרחית שמצליחה לכלכל את עצמה, וכל זה בעשרה חודשים שכונסו ל - 2000 מילים בערך. מזל טוב אמא, חבל שאת מתקשה לשמוח היום כמו ששמחת לפני 60 שנה. אז נתחיל.
1. נדודים באיטליה
אמא: "כמה שבועות אחרי השחרור בארוולד EHRWALD [אוסטריה] באזור שהיה בשליטת האמריקאים שאלו אותנו לאן אנו רוצות ללכת. אחותי ואני אמרנו שאנחנו רוצות לפלסטינה. אני לא זוכרת איך זה היה ואפילו לא באיזה שפה דיברנו. הצבא האמריקאי פינה אותנו לאן שרצינו. התחילו לשלוח אותנו דרומה, לכיוון איטליה. חלק מהדרך עשינו במשאיות וחלק ברכבת. לא כל המסילות והגשרים היו שלמים. אני זוכרת שחלק מהדרך ישבתי ליד כושי שיכור. בדרך ראינו שבויי מלחמה גרמנים שעבדו בתיקון המסילה. קיללנו אותם במילות גנאי והם לא העיזו להרים את הראש. הגענו לאיטליה למודנה MODENA שם שיכנו אותנו באקדמיה הצבאית. מבנה יפה, שם ראיתי בפעם הראשונה מה זה פרסקו, משהו יפה. יום אחד באו לבקר אותנו חיילים ארץ ישראלים ששירתו בצבא הבריטי בבולוניה BOLOGNA. הם רצו לשאול האם אנו מכירות את הקרובים שלהם אבל אנחנו לא ידענו דבר." אבא: "יום אחד בא בחור אחד מהמטבח בשם פריגר ואמר 'שמעתי שהגיעה למודנה קבוצה של בחורות דוברות הונגרית' אחר הצהריים היו לנו כמה שעות, אז נסענו יחד למודנה, שם ראינו את הבנות. הן היו בבניין האקדמיה הצבאית וזה היה מקום מעבר לפליטים. כעבור יומיים נסענו שוב לשם והזמנו את הבנות לסיבוב בעיר." אמא: "מודנה עיר יפה. יצאנו לטייל החוצה קצת לראות, אבל לא להרבה זמן, מפני שאף פעם לא ידענו מתי אנחנו ממשיכים הלאה. אחרי כמה שבועות עזבנו את העיר ברכבת משא וכשהרכבת חנתה בבולוניה שוב באו לבקר אותנו החיילים הארץ ישראלים. אבא ביקש להתכתב אתי ואני הסכמתי אבל לא הייתה לי שום כתובת לתת לו. הוא מסר לי את שמו, דרגתו והכתובת שלו." אבא: "אחרי שבוע אמרו שיש פה בבולוניה רכבת עם פליטים בדרכה מצפון איטליה לדרומה, אולי אלה הבנות שהכרנו? הלכנו ומצאתי אותה. ובזה הקשר נותק לתקופה מסוימת. אבדתי את הקשר." אמא: "אז משם, מבולוניה, נסענו דרומה. איטליה הייתה מאוד יפה באביב, במיוחד טוסקנה. הגענו לרומא. לעיר צ'ינה צ'יטה CINA CITTA, עיר הסרטים. היינו שם כשבועיים. שם פגשנו רופא הונגרי, שלמד באיטליה, ועוד איזה בן אדם שהתיידדנו אתו ובכלל היו הרבה אנשים בצ'ינה צ'יטה. כסף לא היה לנו ולא יכולנו לעשות שום דבר. אם רצינו לצאת אז עלינו על החשמלית ואם בא הקונדוקטור אז ירדנו בדלת האחורית... לא העזנו ללכת הרבה כי לא ידענו את השפה ולא ידענו איך לחזור למחנה והכי חשוב – לא ידענו מתי ממשיכים בדרך. אבל היה חשוב לנו לראות את נהר הטיבר ושאלנו אנשים היכן הנהר ובאמת ראינו אותו." אבא: "אחד מהפלוגה שלנו, בשם פלטיאל הורוביץ שהיה עובד דפוס במקצועו, סופח ליחידת הרבנות הצבאית, כי ברומא הוציאו עיתון עברי עבור החיילים הארץ ישראלים. כתבתי לו, האם הוא יכול לחפש את זו וזו. אני מניח שהיא באחד המעברים סביב רומא, ואם כן, שהוא ימסור לה את המכתב המצורף בזה. והוא מצא. והוא מסר לה את המצורף בזה וקיבלתי על זה תשובה." אמא: "ואחר כך באמת-באמת נסענו לכיוון המגף של איטליה לחלק הדרומי ביותר. בדרך ירדתי מהרכבת בתחנה במונטה קאסינו. רציתי לראות את המקום הזה שהתפרסם בקרבות שהיו בו. אמרתי לעצמי, זה הכל? זה מונטה קאסינו? חשבתי שזה יהיה מקום גדול! הלכתי לשתות מים ולפתע הרכבת החלה לנסוע. רצתי ואנשים תפסו אותי ומשכו אותי פנימה, אחרת הייתי נשארת שם. הגענו לסנטה מריה די-באני SANTA MARIA DI BAGNI בדרום איטליה שם היינו כמה חודשים. זה היה מן כפר נופש מבודד ואנחנו גרנו שם בוילות. קצת למדנו עברית וזהו, לא היה מה לעשות שם. אני זוכרת את הפרטיזנים היהודים מפולין ששרו את השירים שלהם בלילה והפריעו לישון. התכתבתי עם אבא וקיבלנו כבר סימני חיים מהונגריה. אחי ואבי נשארו בחיים. הדואר היגיע דרך הצלב האדום ויום אחד קיבלתי מברק דרך הצלב האדום שאחי מתחתן ומחכים לנו – לי ולאחותי - שנחזור להונגריה. אחותי היססה אבל אני אמרתי: 'אם אני עשיתי את הדרך הזאת עד הנה, אני להונגריה לא חוזרת.' אמרתי לה: 'בשום פנים ואופן לא!' לא רציתי. לא רציתי! עוד בנעורי קראתי את פטאי Patai בעיתון MULT ES JOVO שם כתבו הרבה על ארץ ישראל וזה משך אותי. רציתי להיות שם. חוץ מזה אבא ואני החלטנו שנתחתן בארץ ישראל ורציתי להגיע לשם. סרטיפיקטים לא היו והבריטים כבר חיפשו אוניות חשודות."
אמא: "כמה שבועות אחרי השחרור בארוולד EHRWALD [אוסטריה] באזור שהיה בשליטת האמריקאים שאלו אותנו לאן אנו רוצות ללכת. אחותי ואני אמרנו שאנחנו רוצות לפלסטינה. אני לא זוכרת איך זה היה ואפילו לא באיזה שפה דיברנו. הצבא האמריקאי פינה אותנו לאן שרצינו. התחילו לשלוח אותנו דרומה, לכיוון איטליה. חלק מהדרך עשינו במשאיות וחלק ברכבת. לא כל המסילות והגשרים היו שלמים. אני זוכרת שחלק מהדרך ישבתי ליד כושי שיכור. בדרך ראינו שבויי מלחמה גרמנים שעבדו בתיקון המסילה. קיללנו אותם במילות גנאי והם לא העיזו להרים את הראש. הגענו לאיטליה למודנה MODENA שם שיכנו אותנו באקדמיה הצבאית. מבנה יפה, שם ראיתי בפעם הראשונה מה זה פרסקו, משהו יפה. יום אחד באו לבקר אותנו חיילים ארץ ישראלים ששירתו בצבא הבריטי בבולוניה BOLOGNA. הם רצו לשאול האם אנו מכירות את הקרובים שלהם אבל אנחנו לא ידענו דבר." אבא: "יום אחד בא בחור אחד מהמטבח בשם פריגר ואמר 'שמעתי שהגיעה למודנה קבוצה של בחורות דוברות הונגרית' אחר הצהריים היו לנו כמה שעות, אז נסענו יחד למודנה, שם ראינו את הבנות. הן היו בבניין האקדמיה הצבאית וזה היה מקום מעבר לפליטים. כעבור יומיים נסענו שוב לשם והזמנו את הבנות לסיבוב בעיר." אמא: "מודנה עיר יפה. יצאנו לטייל החוצה קצת לראות, אבל לא להרבה זמן, מפני שאף פעם לא ידענו מתי אנחנו ממשיכים הלאה. אחרי כמה שבועות עזבנו את העיר ברכבת משא וכשהרכבת חנתה בבולוניה שוב באו לבקר אותנו החיילים הארץ ישראלים. אבא ביקש להתכתב אתי ואני הסכמתי אבל לא הייתה לי שום כתובת לתת לו. הוא מסר לי את שמו, דרגתו והכתובת שלו." אבא: "אחרי שבוע אמרו שיש פה בבולוניה רכבת עם פליטים בדרכה מצפון איטליה לדרומה, אולי אלה הבנות שהכרנו? הלכנו ומצאתי אותה. ובזה הקשר נותק לתקופה מסוימת. אבדתי את הקשר." אמא: "אז משם, מבולוניה, נסענו דרומה. איטליה הייתה מאוד יפה באביב, במיוחד טוסקנה. הגענו לרומא. לעיר צ'ינה צ'יטה CINA CITTA, עיר הסרטים. היינו שם כשבועיים. שם פגשנו רופא הונגרי, שלמד באיטליה, ועוד איזה בן אדם שהתיידדנו אתו ובכלל היו הרבה אנשים בצ'ינה צ'יטה. כסף לא היה לנו ולא יכולנו לעשות שום דבר. אם רצינו לצאת אז עלינו על החשמלית ואם בא הקונדוקטור אז ירדנו בדלת האחורית... לא העזנו ללכת הרבה כי לא ידענו את השפה ולא ידענו איך לחזור למחנה והכי חשוב – לא ידענו מתי ממשיכים בדרך. אבל היה חשוב לנו לראות את נהר הטיבר ושאלנו אנשים היכן הנהר ובאמת ראינו אותו." אבא: "אחד מהפלוגה שלנו, בשם פלטיאל הורוביץ שהיה עובד דפוס במקצועו, סופח ליחידת הרבנות הצבאית, כי ברומא הוציאו עיתון עברי עבור החיילים הארץ ישראלים. כתבתי לו, האם הוא יכול לחפש את זו וזו. אני מניח שהיא באחד המעברים סביב רומא, ואם כן, שהוא ימסור לה את המכתב המצורף בזה. והוא מצא. והוא מסר לה את המצורף בזה וקיבלתי על זה תשובה." אמא: "ואחר כך באמת-באמת נסענו לכיוון המגף של איטליה לחלק הדרומי ביותר. בדרך ירדתי מהרכבת בתחנה במונטה קאסינו. רציתי לראות את המקום הזה שהתפרסם בקרבות שהיו בו. אמרתי לעצמי, זה הכל? זה מונטה קאסינו? חשבתי שזה יהיה מקום גדול! הלכתי לשתות מים ולפתע הרכבת החלה לנסוע. רצתי ואנשים תפסו אותי ומשכו אותי פנימה, אחרת הייתי נשארת שם. הגענו לסנטה מריה די-באני SANTA MARIA DI BAGNI בדרום איטליה שם היינו כמה חודשים. זה היה מן כפר נופש מבודד ואנחנו גרנו שם בוילות. קצת למדנו עברית וזהו, לא היה מה לעשות שם. אני זוכרת את הפרטיזנים היהודים מפולין ששרו את השירים שלהם בלילה והפריעו לישון. התכתבתי עם אבא וקיבלנו כבר סימני חיים מהונגריה. אחי ואבי נשארו בחיים. הדואר היגיע דרך הצלב האדום ויום אחד קיבלתי מברק דרך הצלב האדום שאחי מתחתן ומחכים לנו – לי ולאחותי - שנחזור להונגריה. אחותי היססה אבל אני אמרתי: 'אם אני עשיתי את הדרך הזאת עד הנה, אני להונגריה לא חוזרת.' אמרתי לה: 'בשום פנים ואופן לא!' לא רציתי. לא רציתי! עוד בנעורי קראתי את פטאי Patai בעיתון MULT ES JOVO שם כתבו הרבה על ארץ ישראל וזה משך אותי. רציתי להיות שם. חוץ מזה אבא ואני החלטנו שנתחתן בארץ ישראל ורציתי להגיע לשם. סרטיפיקטים לא היו והבריטים כבר חיפשו אוניות חשודות."
2. ארגון ההגנה קונה ספינת עץ
אדיר כהן כתב בספרו " ברוח סערה - פרקים מחייו ומפעלו של יהודה ארזי" על אותם הימים: "... עדה סירני ראתה באחת המספנות ספינה חדשה ומצוחצחת שהייתה בשלבים סופיים של שיפוץ. הייתה זאת ספינת עץ בת 600 טון. עדה נפגשה עם בעל הספינה לשיחה. הוא נראה היה לה איש רציני ומהימן. לדבריו לא התכוון לבנות ספינה זו למכירה, אלא לשימושו הפרטי ולכן בנה אותה בהשגחה מרובה ובקפדנות רבה. ואכן הספינה הייתה בנויה בטוב טעם וניכר היה שדבריו דברי אמת. אחרי משא ומתן ארוך נתפתה רב החובל למכור את הספינה במחיר נמוך עד מאוד. עדה הסבירה לו את הצורך בהכנסת שינויים רבים במבנה הפנימי כדי להתאימה להסעת עולים. הוא הבטיח לבצע זאת תוך עשרה ימים. עדה חזרה למילאנו ומסרה ליהודה על התרשמותה הטובה מספינה זאת. לפי דעתה מסוגלת הייתה הספינה לשאת כ – 900 איש. יהודה ארזי נסע לראות את הספינה אף הוא התלהב עד מאוד מהעסקה ועוד באותו יום חתם חוזה עם בעל הספינה ותוך 10 ימים הייתה הספינה מוכנה. משהושלמה מלאכת התיקונים והשיפוצים של הספינה קרא לה יהודה בשם 'אנצו סירני', לזכרו של הצנחן שאיבד את חייו בשליחותו אל תוך קווי האויב." מצ"ב תמונת האוניה. מקור: אתר עמותת חיל הים.
אדיר כהן כתב בספרו " ברוח סערה - פרקים מחייו ומפעלו של יהודה ארזי" על אותם הימים: "... עדה סירני ראתה באחת המספנות ספינה חדשה ומצוחצחת שהייתה בשלבים סופיים של שיפוץ. הייתה זאת ספינת עץ בת 600 טון. עדה נפגשה עם בעל הספינה לשיחה. הוא נראה היה לה איש רציני ומהימן. לדבריו לא התכוון לבנות ספינה זו למכירה, אלא לשימושו הפרטי ולכן בנה אותה בהשגחה מרובה ובקפדנות רבה. ואכן הספינה הייתה בנויה בטוב טעם וניכר היה שדבריו דברי אמת. אחרי משא ומתן ארוך נתפתה רב החובל למכור את הספינה במחיר נמוך עד מאוד. עדה הסבירה לו את הצורך בהכנסת שינויים רבים במבנה הפנימי כדי להתאימה להסעת עולים. הוא הבטיח לבצע זאת תוך עשרה ימים. עדה חזרה למילאנו ומסרה ליהודה על התרשמותה הטובה מספינה זאת. לפי דעתה מסוגלת הייתה הספינה לשאת כ – 900 איש. יהודה ארזי נסע לראות את הספינה אף הוא התלהב עד מאוד מהעסקה ועוד באותו יום חתם חוזה עם בעל הספינה ותוך 10 ימים הייתה הספינה מוכנה. משהושלמה מלאכת התיקונים והשיפוצים של הספינה קרא לה יהודה בשם 'אנצו סירני', לזכרו של הצנחן שאיבד את חייו בשליחותו אל תוך קווי האויב." מצ"ב תמונת האוניה. מקור: אתר עמותת חיל הים.
3. ההפלגה
אבא: "אחרי כמה זמן קיבלתי חופשה – אז כבר הייתי סרג'נט אפילו. הנסיעה נמשכה שעות וזה היה כבר אחרי הסכמה והבאתי לה גם מתנה – שעון. המשכנו להתכתב ונודע לי שהולכת להתארגן אוניה ארצה. לא ידעתי פרטים כי לא דיברו על זה בגלוי ובכלל, כמה שפחות לדעת יותר טוב. יום אחד הייתה נסיעה דרומה ואני ארגנתי שייקחו אותה לבולוניה. הנהג התקשר ואמר 'הגענו' אז לקחתי טנדר ובאתי לאסוף אותה. אכסנתי אותה בבית מול המחנה ובבוקר הבאתי לה קפה … באותו זמן היה שם זוג נשוי, הבעל היה חייל אצלנו ואשתו הייתה מהקבוצה של אמא שהגיעה למודנה. האישה לקחה אותה תחת חסותה ליומיים – שלושה. הן עשו קניות וגם הלכו לאכול ב'תנובה'. זאת הייתה מסעדה שהתמחתה בחביתות וסלטים ולכן קראנו לה כך. כעבור כמה ימים העבירו אותה לנונאנטולה NONANTOLA ושם היה ריכוז של מועמדים לעלייה. מפקד המחנה בנונאנטולה היה שוונק, הוא היה רב"ט עם כישורים ועם הוראה מפורשת להכניס אותה לקבוצה הראשונה שיוצאת." אמא: "אבא כתב לי שיבואו לקחת אותי ובאמת יום אחד בא נהג ושאל אם אני לאה ושהוא בא לקחת אותי. אני האמנתי אז לכל אחד. נסעתי אתו אולי עשר שעות במשאית עד בולוניה. אחר כך עברתי ל'וילה אמה' בנונאנטולה שם היו כמה חיילים, אחד שוונק היה בחור גבוה ואני זוכרת גם אחד נמוך וקראנו לו 'פיקולו'. כמה חודשים אחר כך ראיתי אותו בתל-אביב וקראתי לו "פיקולו!' אבל הוא לא היה מאושר מזה... אותו שוונק אסף את המסמכים שלנו כדי שלא יזהו אותנו במקרה שנתפס. הוא אמר שיעביר את המסמכים לאבא אבל לא קיבלנו אותם חזרה." אבא: "פעם ראשונה אני שומע על זה." אמא: "התכוננו להפלגה והמדריכים ניסו לאמן אותנו לא לומר מאין הגענו. כמה פעמים הוציאו אותנו במשאיות מהמחנה אבל הדרך לא הייתה פנויה והחזירו אותנו. הצטווינו לשמור על שקט מוחלט, אסור היה אפילו להשתעל. ערב אחד זה הצליח, הדרך הייתה פנויה, נסענו, ירדנו בנמל והעבירו אותנו לאוניה שהייתה בלב ים. החיילים הארץ ישראלים דאגו לציוד ולכל מיני דברים כדי שהאוניות יפליגו. החבר של אבא אמר שהוא ידאג לי למקום נוח ונתן לי מקום מעל חדר המכונות של האוניה. לפתע הרגשתי שהמנועים פועלים וצעקתי: 'אנחנו נוסעים!' אבל היה קשה לישון במקום הזה ולכן בהזדמנות הראשונה עברתי משם." אבא: "אנשי הסוכנות נתנו הוראות בשטח ואנחנו היינו צריכים 'לארגן' רכב ודלק שהיה אז בחביות. היה צריך להתאים את יומן הנסיעות לצריכת הדלק ולקילומטראז'. אחרי ההפלגה הודיעו לי ש'הבחורה שלך יצאה'. וגם קיבלתי הודעה כשהאוניה הגיעה" אמא: "לאוניה קראו אנצו סירני Enzo Sereni. הנסיעה הייתה קשה, היה צפוף מאוד ומחניק ואסור לעלות על הסיפון אלא רק בלילה. אוכל איכשהו, אני לא יודעת כבר מה אכלנו. לא היו מים לרחצה אלא רק לשתיה, האוויר למטה היה דחוס, ממש צינוק, והתנאים היו קשים. אני זוכרת מהדרך שראינו את הסטרומבולי בלילה, השמים היו אדומים. המשכנו בדרך ויום אחד כשהמטוסים חיפשו את האוניות הם מצאו אותנו. במקרה הייתי אז על הסיפון וראיתי שחותכים את הכבל של מכשיר הקשר וזורקים למים משהו. משני צדי האוניה העלובה המסכנה הזאת שמרו שתי אוניות מלחמה שאנחנו כבר לא יכולנו לברוח. האוניות של הבריטים היו כל כך קרובות עד שפחדתי שנתנגש. אחרי שהתגלינו כבר לא היה מה להסתיר אז עלינו על הסיפון, כבר לא היה מה לפחד."
אבא: "אחרי כמה זמן קיבלתי חופשה – אז כבר הייתי סרג'נט אפילו. הנסיעה נמשכה שעות וזה היה כבר אחרי הסכמה והבאתי לה גם מתנה – שעון. המשכנו להתכתב ונודע לי שהולכת להתארגן אוניה ארצה. לא ידעתי פרטים כי לא דיברו על זה בגלוי ובכלל, כמה שפחות לדעת יותר טוב. יום אחד הייתה נסיעה דרומה ואני ארגנתי שייקחו אותה לבולוניה. הנהג התקשר ואמר 'הגענו' אז לקחתי טנדר ובאתי לאסוף אותה. אכסנתי אותה בבית מול המחנה ובבוקר הבאתי לה קפה … באותו זמן היה שם זוג נשוי, הבעל היה חייל אצלנו ואשתו הייתה מהקבוצה של אמא שהגיעה למודנה. האישה לקחה אותה תחת חסותה ליומיים – שלושה. הן עשו קניות וגם הלכו לאכול ב'תנובה'. זאת הייתה מסעדה שהתמחתה בחביתות וסלטים ולכן קראנו לה כך. כעבור כמה ימים העבירו אותה לנונאנטולה NONANTOLA ושם היה ריכוז של מועמדים לעלייה. מפקד המחנה בנונאנטולה היה שוונק, הוא היה רב"ט עם כישורים ועם הוראה מפורשת להכניס אותה לקבוצה הראשונה שיוצאת." אמא: "אבא כתב לי שיבואו לקחת אותי ובאמת יום אחד בא נהג ושאל אם אני לאה ושהוא בא לקחת אותי. אני האמנתי אז לכל אחד. נסעתי אתו אולי עשר שעות במשאית עד בולוניה. אחר כך עברתי ל'וילה אמה' בנונאנטולה שם היו כמה חיילים, אחד שוונק היה בחור גבוה ואני זוכרת גם אחד נמוך וקראנו לו 'פיקולו'. כמה חודשים אחר כך ראיתי אותו בתל-אביב וקראתי לו "פיקולו!' אבל הוא לא היה מאושר מזה... אותו שוונק אסף את המסמכים שלנו כדי שלא יזהו אותנו במקרה שנתפס. הוא אמר שיעביר את המסמכים לאבא אבל לא קיבלנו אותם חזרה." אבא: "פעם ראשונה אני שומע על זה." אמא: "התכוננו להפלגה והמדריכים ניסו לאמן אותנו לא לומר מאין הגענו. כמה פעמים הוציאו אותנו במשאיות מהמחנה אבל הדרך לא הייתה פנויה והחזירו אותנו. הצטווינו לשמור על שקט מוחלט, אסור היה אפילו להשתעל. ערב אחד זה הצליח, הדרך הייתה פנויה, נסענו, ירדנו בנמל והעבירו אותנו לאוניה שהייתה בלב ים. החיילים הארץ ישראלים דאגו לציוד ולכל מיני דברים כדי שהאוניות יפליגו. החבר של אבא אמר שהוא ידאג לי למקום נוח ונתן לי מקום מעל חדר המכונות של האוניה. לפתע הרגשתי שהמנועים פועלים וצעקתי: 'אנחנו נוסעים!' אבל היה קשה לישון במקום הזה ולכן בהזדמנות הראשונה עברתי משם." אבא: "אנשי הסוכנות נתנו הוראות בשטח ואנחנו היינו צריכים 'לארגן' רכב ודלק שהיה אז בחביות. היה צריך להתאים את יומן הנסיעות לצריכת הדלק ולקילומטראז'. אחרי ההפלגה הודיעו לי ש'הבחורה שלך יצאה'. וגם קיבלתי הודעה כשהאוניה הגיעה" אמא: "לאוניה קראו אנצו סירני Enzo Sereni. הנסיעה הייתה קשה, היה צפוף מאוד ומחניק ואסור לעלות על הסיפון אלא רק בלילה. אוכל איכשהו, אני לא יודעת כבר מה אכלנו. לא היו מים לרחצה אלא רק לשתיה, האוויר למטה היה דחוס, ממש צינוק, והתנאים היו קשים. אני זוכרת מהדרך שראינו את הסטרומבולי בלילה, השמים היו אדומים. המשכנו בדרך ויום אחד כשהמטוסים חיפשו את האוניות הם מצאו אותנו. במקרה הייתי אז על הסיפון וראיתי שחותכים את הכבל של מכשיר הקשר וזורקים למים משהו. משני צדי האוניה העלובה המסכנה הזאת שמרו שתי אוניות מלחמה שאנחנו כבר לא יכולנו לברוח. האוניות של הבריטים היו כל כך קרובות עד שפחדתי שנתנגש. אחרי שהתגלינו כבר לא היה מה להסתיר אז עלינו על הסיפון, כבר לא היה מה לפחד."
4. הדיווחים של ההגנה על האירועים
אדיר כהן: "למקום ההפלגה נבחר נמל ואדו ליגוריה VADO LIGURE. זה היה נמל הרוס ומוזנח במרחק של 3 מילין מסאבונה SAVONA. הדרך עברה מעל לנמל, אך קיר גבוה הסתיר את המזח מעיני העוברים בה, שלא היו רבים באותם ימים (אדיר כהן). בעיקר בלילות החורף היה זה מקום אידיאלי להפלגה. מפקד קבוצת פרטיזנים איטלקים הסכים להבטיח את ההפלגה ולמנוע התקהלות סקרנים. קבוצות קטנות משלהם שמרו על הדרך המובילה אל הנמל. תפקידה העיקרי היה לעכב באמתלות שונות כל מכונית שרצתה לעבור בשעת ההעמסה על האוניות. העברת האנשים בחשאי למקום ההפלגה וריכוז המזון והדלק היו מבצע מסובך ומורכב עד מאוד. 36 מכונות משא בנות 3 טון כל אחת יצאו משלושה מקומות ריכוז. בזריזות הועמסו העולים על המכוניות. אסור היה להם לקחת תעודות (למקרה שייתפסו) וכן נאסר עליהם לקחת מטענים גדולים. השיירות נפגשו לשיירה אחת בפיקודו של שלהבת פרייר. ... שתיים שתיים התקדמו המכוניות אל פתח בקיר הנמל והעולים ירדו מהמכוניות והסתתרו מאחוריו. במשך פחות ממחצית השעה התרוקנו המכוניות וחזרו למקומן." וניה זאב הדרי כתב בספר "פליטים מנצחים אימפריה": "הדלק הושג בדרך של 'מבצע ויסקי תמורת נפט' והמזון שבה הוברח מיחידות הצבא העבריות. מועד ההפלגה: 9 בינואר 1946 שעה 22:00. השמים מכוכבים. הירח לא זרח עדיין. נשמע רק שקשוק המים החובטים קלות על קיר המלט של הרציף... בתיאום זמנים עם צוות האוניה הגיעו המשאיות עם המעפילים. כמה שעות נמשכה העלאת העולים על סיפונה בחשאי, ואז ניתקה עצמה 'אנצו סירני' מן היבשה: תוך דקות נעלם הגוף השחור באפילת הלילה." המברקים שנשלחו מן האוניה אל החוף מתארים את קשיי ההפלגה ואת תפיסתה של האוניה: "... 12 בינואר 1946 מ'אנצו סירני' לאלון: קשה לתאר את הצפיפות באוניה. יש חולים רבים במצב קשה. אין די תרופות. מנות המים מינימליות. המים יספיקו עוד לשמונה ימים בלבד. הים סוער. 17 בינואר 1946 מאנצו סירני לאלון: גם המזון ניתן במנות שצומצמו עד למינימום. האנשים חלשים מאוד. מזג האוויר שופר. מצב החולים הוטב. עוד באותו יום שיגרה האוניה מברק בהול: שש אוניות מלחמה בריטיות עברו לידינו. איננו יודעים אם זיהו אותנו. ומעט אחר כך: אווירון טס מעלינו. כמאה אנשים היו על הסיפון." המברק האחרון מ'אנצו סירני' היה: "אוניית מלחמה בריטית מתקרבת. המפקד פקד עלינו להיעצר. סירבנו. אך ספינת המשא הקטנה לא יכלה להתנגד לאוניית המלחמה. בטרם עלו החיילים הבריטיים על סיפונה, התערב הצוות האיטלקי בקהל הנוסעים, מכשירי הקשר והצופן נזרקו לים. בחיפזון הרב נזרקו בטעות גם התעודות, המסמכים ויומן האוניה..."
אדיר כהן: "למקום ההפלגה נבחר נמל ואדו ליגוריה VADO LIGURE. זה היה נמל הרוס ומוזנח במרחק של 3 מילין מסאבונה SAVONA. הדרך עברה מעל לנמל, אך קיר גבוה הסתיר את המזח מעיני העוברים בה, שלא היו רבים באותם ימים (אדיר כהן). בעיקר בלילות החורף היה זה מקום אידיאלי להפלגה. מפקד קבוצת פרטיזנים איטלקים הסכים להבטיח את ההפלגה ולמנוע התקהלות סקרנים. קבוצות קטנות משלהם שמרו על הדרך המובילה אל הנמל. תפקידה העיקרי היה לעכב באמתלות שונות כל מכונית שרצתה לעבור בשעת ההעמסה על האוניות. העברת האנשים בחשאי למקום ההפלגה וריכוז המזון והדלק היו מבצע מסובך ומורכב עד מאוד. 36 מכונות משא בנות 3 טון כל אחת יצאו משלושה מקומות ריכוז. בזריזות הועמסו העולים על המכוניות. אסור היה להם לקחת תעודות (למקרה שייתפסו) וכן נאסר עליהם לקחת מטענים גדולים. השיירות נפגשו לשיירה אחת בפיקודו של שלהבת פרייר. ... שתיים שתיים התקדמו המכוניות אל פתח בקיר הנמל והעולים ירדו מהמכוניות והסתתרו מאחוריו. במשך פחות ממחצית השעה התרוקנו המכוניות וחזרו למקומן." וניה זאב הדרי כתב בספר "פליטים מנצחים אימפריה": "הדלק הושג בדרך של 'מבצע ויסקי תמורת נפט' והמזון שבה הוברח מיחידות הצבא העבריות. מועד ההפלגה: 9 בינואר 1946 שעה 22:00. השמים מכוכבים. הירח לא זרח עדיין. נשמע רק שקשוק המים החובטים קלות על קיר המלט של הרציף... בתיאום זמנים עם צוות האוניה הגיעו המשאיות עם המעפילים. כמה שעות נמשכה העלאת העולים על סיפונה בחשאי, ואז ניתקה עצמה 'אנצו סירני' מן היבשה: תוך דקות נעלם הגוף השחור באפילת הלילה." המברקים שנשלחו מן האוניה אל החוף מתארים את קשיי ההפלגה ואת תפיסתה של האוניה: "... 12 בינואר 1946 מ'אנצו סירני' לאלון: קשה לתאר את הצפיפות באוניה. יש חולים רבים במצב קשה. אין די תרופות. מנות המים מינימליות. המים יספיקו עוד לשמונה ימים בלבד. הים סוער. 17 בינואר 1946 מאנצו סירני לאלון: גם המזון ניתן במנות שצומצמו עד למינימום. האנשים חלשים מאוד. מזג האוויר שופר. מצב החולים הוטב. עוד באותו יום שיגרה האוניה מברק בהול: שש אוניות מלחמה בריטיות עברו לידינו. איננו יודעים אם זיהו אותנו. ומעט אחר כך: אווירון טס מעלינו. כמאה אנשים היו על הסיפון." המברק האחרון מ'אנצו סירני' היה: "אוניית מלחמה בריטית מתקרבת. המפקד פקד עלינו להיעצר. סירבנו. אך ספינת המשא הקטנה לא יכלה להתנגד לאוניית המלחמה. בטרם עלו החיילים הבריטיים על סיפונה, התערב הצוות האיטלקי בקהל הנוסעים, מכשירי הקשר והצופן נזרקו לים. בחיפזון הרב נזרקו בטעות גם התעודות, המסמכים ויומן האוניה..."
5. ההגעה לחיפה והמעצר בעתלית
5. ההגעה לארץ ישראל אמא: "הגענו לחיפה לפנות ערב ושם הבריטים ספרו אותנו וספרו אותנו ולא רצו להאמין שבאוניה הזאת יש 900 איש. איך האוניה הזאת סחבה 900 אנשים אני באמת לא יודעת. למחרת ירדנו מהאוניה ושרנו את "התקווה" בכל הכוח עד ששמעו אותנו למרחקים. נכון שלא ידעתי את המילים אבל צרחתי בכל הכוח! אחר כך לקחו את כולנו לעתלית." אבא: "היה ארגון מצוין. ביום שהאוניה הגיעה קיבלתי הודעה. אחרי יומיים קיבלתי מברק מהחברים בתל אביב 'לאה הגיעה'. הם וודאי ראו את שמה ברשימת השמות שהסוכנות הפיצה." אמא: "עתלית היה פעם מחנה צבאי ואני לא יודעת כמה זמן החזיקו אותנו שם. היו אי לגליים שלא הייתה להם אשרת כניסה וגם קבוצה של לח"י שהם איכשהו הצליחו לברוח. אנשים מהסוכנות באו לבקר אותנו ואני אמרתי שאני הולכת למכרים של אבא. הם הביאו לנו שוקולד וסבון טואלט. האוכל היה בסדר ואני זוכרת שזאת היתה הפעם הראשונה בחיים שאכלתי בננה. כשהשתחררתי מעתלית קבלתי מהסוכנות שמיכה, מיטה וסדין וגם 8 לא"י שהייתי צריכה להחזיר אחר כך. זה היה "סל הקליטה" שלי . אנשי הסוכנות לקחו אותי במונית לרחוב דיזנגוף בתל אביב שם חיכו לי המכרים של אבא. הוא כתב להם מאיטליה והם קיבלו אותי מאוד יפה וגם דאגו לי לעבודה במשק בית." אבא: "כתבתי להם וביקשתי לארח אותה. שלחתי גם 5 לירות כדי לכסות את ההוצאות. הם ענו שיקבלו אותה בשמחה וכך היה." מצ"ב: "אנצו סירני" בנמל חיפה מוקפת בשוטרים בריטיים. מקור: ארכיון ההגנה
5. ההגעה לארץ ישראל אמא: "הגענו לחיפה לפנות ערב ושם הבריטים ספרו אותנו וספרו אותנו ולא רצו להאמין שבאוניה הזאת יש 900 איש. איך האוניה הזאת סחבה 900 אנשים אני באמת לא יודעת. למחרת ירדנו מהאוניה ושרנו את "התקווה" בכל הכוח עד ששמעו אותנו למרחקים. נכון שלא ידעתי את המילים אבל צרחתי בכל הכוח! אחר כך לקחו את כולנו לעתלית." אבא: "היה ארגון מצוין. ביום שהאוניה הגיעה קיבלתי הודעה. אחרי יומיים קיבלתי מברק מהחברים בתל אביב 'לאה הגיעה'. הם וודאי ראו את שמה ברשימת השמות שהסוכנות הפיצה." אמא: "עתלית היה פעם מחנה צבאי ואני לא יודעת כמה זמן החזיקו אותנו שם. היו אי לגליים שלא הייתה להם אשרת כניסה וגם קבוצה של לח"י שהם איכשהו הצליחו לברוח. אנשים מהסוכנות באו לבקר אותנו ואני אמרתי שאני הולכת למכרים של אבא. הם הביאו לנו שוקולד וסבון טואלט. האוכל היה בסדר ואני זוכרת שזאת היתה הפעם הראשונה בחיים שאכלתי בננה. כשהשתחררתי מעתלית קבלתי מהסוכנות שמיכה, מיטה וסדין וגם 8 לא"י שהייתי צריכה להחזיר אחר כך. זה היה "סל הקליטה" שלי . אנשי הסוכנות לקחו אותי במונית לרחוב דיזנגוף בתל אביב שם חיכו לי המכרים של אבא. הוא כתב להם מאיטליה והם קיבלו אותי מאוד יפה וגם דאגו לי לעבודה במשק בית." אבא: "כתבתי להם וביקשתי לארח אותה. שלחתי גם 5 לירות כדי לכסות את ההוצאות. הם ענו שיקבלו אותה בשמחה וכך היה." מצ"ב: "אנצו סירני" בנמל חיפה מוקפת בשוטרים בריטיים. מקור: ארכיון ההגנה
ה"יישוב" חוגג ושמח
כבר ביום חמישי 17.1.46, שעות ספורות אחרי הגעתה של האוניה, הודבקו כרוזים בחוצות הערים. בין היתר נאמר: "כל המעפילים בריאים, פניהם טובים, בחורות ובחורים כארזים" וכן: "הישוב העברי בחיפה מקדם את פני המעפילים בלב פתוח ובנפש יוקדת! ברוכים הבאים כן ירבו ויעצמו!" הכרוז עליו חתום "היישוב המאורגן" מסתיים בסיסמא של אותם הימים: "תחי העלייה החופשית!" מצ"ב כרוז ההגנה. מקור: אתר ארכיון ההגנה
כבר ביום חמישי 17.1.46, שעות ספורות אחרי הגעתה של האוניה, הודבקו כרוזים בחוצות הערים. בין היתר נאמר: "כל המעפילים בריאים, פניהם טובים, בחורות ובחורים כארזים" וכן: "הישוב העברי בחיפה מקדם את פני המעפילים בלב פתוח ובנפש יוקדת! ברוכים הבאים כן ירבו ויעצמו!" הכרוז עליו חתום "היישוב המאורגן" מסתיים בסיסמא של אותם הימים: "תחי העלייה החופשית!" מצ"ב כרוז ההגנה. מקור: אתר ארכיון ההגנה
7. העיתונות אוהדת ומפרגנת
ביום שישי 18.1 התפרסמו בעמודים הראשונים של העיתונים ידיעות קצרות ועמומות על תפיסתה של האוניה שנשאה מהגרים בלתי ליגאליים. ידיעות מורחבות פורסמו ביום ראשון. העיתון "פלסטיין פוסט" דיווח בהרחבה על האירוע בשתי כתבות נפרדות ביום 20.1. בכתבתו של א. אושנר נאמר: "אחרי שחצו את הים התיכון בספינה קטנה שעזבה את דרום איטליה לפני 12 יום, הגיעו 908 פליטים באנצו סירני לנמל חיפה ללא תקריות מיוחדות. אתמול בבוקר נלקחו למחנה ההסגר בעתלית. 551 גברים ו – 357 נשים שגילם בין 20 ל – 30 היו במצב בריאותי טוב, חוץ מ – 3 מקרים שנלקחו לבית החולים. הקפטן של האוניה והמהנדס הראשי שניהם איטלקים, הושמו במעצר. האוניה, שהניפה דגל בצבע כחול לבן ציוני היא במשקל 500 טון. השם "אנצו" באותיות כהות גדולות עם נמל בית "ליסבון" בצבע לבן במקום בו נרשם בדרך כלל שם נמל הבית. היא נקלטה על ידי הראדאר של תחנת הר הכרמל ואותרה על ידי מטוסי חיל האוויר המלכותי בשעה 10 ביום ה' בבוקר, כ – 40 מייל צפונית מערבית לחיפה. היא נתפסה מאוחר יותר על ידי משחתת מחוץ למים הטריטוריאליים ולוותה על ידי ספינות הצי עד חיפה, שם עגנה מחוץ לנמל ב – 9 לפני הצהריים. אחרי יום היא נלקחה למזח המרכזי מול משרד מנהלת הנמל וירידת הנוסעים החלה ב - 7 בבוקר. מספר רב של קציני וחיילי הבריגדה השמינית נושאי תתי מקלעים 'ברן' המתינו בצד. הירידה שתואמה באופן מפורט לפני הגעת האוניה במספר ישיבות בין קצינים בכירים במחוז של הצי, הצבא והמשטרה, עברה חלק, בעזרת פקידי מחלקת העלייה, הסוכנות היהודית וסקציית הנמל של ארגון העבודה היהודי. הדגל הציוני עדיין התנופף על התורן כאשר הנוסע הראשון ירד מכבש האוניה נושא עמו דגל יהודי אחר, מעודד מהפליטים על הסיפון שפרצו בשירה ספונטנית של 'התקווה'. עייפים ובלבוש לא מסודר ירדו הנוסעים מכבש האוניה היישר לצי אוטובוסים שהמתינו תחת שמירה כבדה. אבל למרות הכל האווירה הייתה ידידותית הודות לשיתוף הפעולה של כל הרשויות המעורבות. משאיות של הצי המלכותי עזרו לפנות חפצים של הפליטים מהאוניה למחנה והשיירה מלווה בשמירה כבדה יצאה מנמל חיפה לעתלית. התנועה בכביש זיכרון – חיפה הוסטה לכבישים אחרים עד אחרי הצהריים. ארגזי תפוזים מוכנים ליצוא נפתחו והוצעו לבאים על ידי עובדי נמל חיפה שהחליפו עמם מלות ברכה. השפה המשותפת הייתה עברית למרות שהם באו מארצות אירופה השונות, כולל איטליה, פולין, ליטא, צ'כוסלובקיה, הונגריה, גרמניה. רבים מהם נמלטו מהמוות במחנות הריכוז הנאציים וביניהם גם 300 פרטיזנים שלחמו ברוסיה ובפולין. הם נסעו בכל רחבי אירופה כדי להגיע לפלסטינה. הם נמלטו לאחרונה ממחנות העקורים בחלקים שונים של אטליה ומדינות אירופאיות נוספות. הירידה הושלמה קצת אחרי 10 והספינה הושמה תחת משמר המשטרה. המכשירים והניירות הוחרמו. זה נראה יוצא מן הכלל ש – 900 אנשים יכלו לבוא בספינה הקטנה שיש בה שני חללים ובהם דרגשים בחמש שכבות שהשטח בהם בקושי מספיק לאדם לזחול פנימה ולשכב בצורה שבה אין כמעט אוויר לנשימה. בהעדר אמצעים סניטריים התנאים היו קשים. על הסיפון היו חביות של מים, דלק ומזון, רוב הנוסעים היו למטה רוב הזמן." לאחר מכן היו ידיעות נוספות על רישום העולים, מועד שחרורם ומשפטם של אנשי הצוות האיטלקים. ביום ה', 24.1 הודיע עיתון הארץ כי נסתיים רישום העולים והרשימות נשלחו לכל מערכות העיתונים וכן הופיעה רשימה מפורטת ב"לקרוב ולרחוק". סבורים כי במשך השבוע הבא יוחל בשחרורם של העולים קבוצות-קבוצות. עוד מדווחים כי 80% מהעולים מוכנים לצאת מיד לעבודה בקיבוצים. מצ"ב הידיעה שפורסמה בעיתון "הארץ" מיום 20.1.1946.
ביום שישי 18.1 התפרסמו בעמודים הראשונים של העיתונים ידיעות קצרות ועמומות על תפיסתה של האוניה שנשאה מהגרים בלתי ליגאליים. ידיעות מורחבות פורסמו ביום ראשון. העיתון "פלסטיין פוסט" דיווח בהרחבה על האירוע בשתי כתבות נפרדות ביום 20.1. בכתבתו של א. אושנר נאמר: "אחרי שחצו את הים התיכון בספינה קטנה שעזבה את דרום איטליה לפני 12 יום, הגיעו 908 פליטים באנצו סירני לנמל חיפה ללא תקריות מיוחדות. אתמול בבוקר נלקחו למחנה ההסגר בעתלית. 551 גברים ו – 357 נשים שגילם בין 20 ל – 30 היו במצב בריאותי טוב, חוץ מ – 3 מקרים שנלקחו לבית החולים. הקפטן של האוניה והמהנדס הראשי שניהם איטלקים, הושמו במעצר. האוניה, שהניפה דגל בצבע כחול לבן ציוני היא במשקל 500 טון. השם "אנצו" באותיות כהות גדולות עם נמל בית "ליסבון" בצבע לבן במקום בו נרשם בדרך כלל שם נמל הבית. היא נקלטה על ידי הראדאר של תחנת הר הכרמל ואותרה על ידי מטוסי חיל האוויר המלכותי בשעה 10 ביום ה' בבוקר, כ – 40 מייל צפונית מערבית לחיפה. היא נתפסה מאוחר יותר על ידי משחתת מחוץ למים הטריטוריאליים ולוותה על ידי ספינות הצי עד חיפה, שם עגנה מחוץ לנמל ב – 9 לפני הצהריים. אחרי יום היא נלקחה למזח המרכזי מול משרד מנהלת הנמל וירידת הנוסעים החלה ב - 7 בבוקר. מספר רב של קציני וחיילי הבריגדה השמינית נושאי תתי מקלעים 'ברן' המתינו בצד. הירידה שתואמה באופן מפורט לפני הגעת האוניה במספר ישיבות בין קצינים בכירים במחוז של הצי, הצבא והמשטרה, עברה חלק, בעזרת פקידי מחלקת העלייה, הסוכנות היהודית וסקציית הנמל של ארגון העבודה היהודי. הדגל הציוני עדיין התנופף על התורן כאשר הנוסע הראשון ירד מכבש האוניה נושא עמו דגל יהודי אחר, מעודד מהפליטים על הסיפון שפרצו בשירה ספונטנית של 'התקווה'. עייפים ובלבוש לא מסודר ירדו הנוסעים מכבש האוניה היישר לצי אוטובוסים שהמתינו תחת שמירה כבדה. אבל למרות הכל האווירה הייתה ידידותית הודות לשיתוף הפעולה של כל הרשויות המעורבות. משאיות של הצי המלכותי עזרו לפנות חפצים של הפליטים מהאוניה למחנה והשיירה מלווה בשמירה כבדה יצאה מנמל חיפה לעתלית. התנועה בכביש זיכרון – חיפה הוסטה לכבישים אחרים עד אחרי הצהריים. ארגזי תפוזים מוכנים ליצוא נפתחו והוצעו לבאים על ידי עובדי נמל חיפה שהחליפו עמם מלות ברכה. השפה המשותפת הייתה עברית למרות שהם באו מארצות אירופה השונות, כולל איטליה, פולין, ליטא, צ'כוסלובקיה, הונגריה, גרמניה. רבים מהם נמלטו מהמוות במחנות הריכוז הנאציים וביניהם גם 300 פרטיזנים שלחמו ברוסיה ובפולין. הם נסעו בכל רחבי אירופה כדי להגיע לפלסטינה. הם נמלטו לאחרונה ממחנות העקורים בחלקים שונים של אטליה ומדינות אירופאיות נוספות. הירידה הושלמה קצת אחרי 10 והספינה הושמה תחת משמר המשטרה. המכשירים והניירות הוחרמו. זה נראה יוצא מן הכלל ש – 900 אנשים יכלו לבוא בספינה הקטנה שיש בה שני חללים ובהם דרגשים בחמש שכבות שהשטח בהם בקושי מספיק לאדם לזחול פנימה ולשכב בצורה שבה אין כמעט אוויר לנשימה. בהעדר אמצעים סניטריים התנאים היו קשים. על הסיפון היו חביות של מים, דלק ומזון, רוב הנוסעים היו למטה רוב הזמן." לאחר מכן היו ידיעות נוספות על רישום העולים, מועד שחרורם ומשפטם של אנשי הצוות האיטלקים. ביום ה', 24.1 הודיע עיתון הארץ כי נסתיים רישום העולים והרשימות נשלחו לכל מערכות העיתונים וכן הופיעה רשימה מפורטת ב"לקרוב ולרחוק". סבורים כי במשך השבוע הבא יוחל בשחרורם של העולים קבוצות-קבוצות. עוד מדווחים כי 80% מהעולים מוכנים לצאת מיד לעבודה בקיבוצים. מצ"ב הידיעה שפורסמה בעיתון "הארץ" מיום 20.1.1946.
8. סוף הדבר
העולים התפזרו ברחבי הארץ ובנו כאן את ביתם ומשפחתם. הצוות האיטלקי שהתערבב בין הנוסעים שוחרר מעתלית והתארח פרק זמן מסוים בקיבוצים. לאחר כמה חודשים קצה נפשם בציונות היבשתית (כפי שנרשם באחד מתיקי ארכיון ההגנה) והם חזרו לאיטליה בדרך הים. הקפטן ג'יובאני מזאנו GIOVANNI MEZANNO והמהנדס אמריגו בונוניני AMERIGO BONONINIהובאו לפני שופט ב – 22.1. ב 5.2 בוטלה האשמה נגד המהנדס והוא גורש לאיטליה. לא המשכתי לעקוב אחרי שחרורו של הקפטן. מר פינטר, יהודי נאמן וציוני נלהב שהספינה נרשמה על שמו, תבע את הצי המלכותי הבריטי למשפט. איש לא היה יכול להכחיש כי היא נתפסה מחוץ למים הטריטוריאליים של פלסטינה והיה זה למעשה שוד ימי. המעפילים העידו שהם הובלו לחיפה תחת איומי אוניית מלחמה. האוניה הושבה לפינטר אחרי שנה וחצי. בפברואר 1948 היא הפליגה שוב הפעם מיוגוסלביה תחת השם "בונים ולוחמים" ונתפסה סמוך לחוף ניצנים כשעל סיפונה 1,002 מעפילים. נוסעיה הועברו לקפריסין וככל הידוע לי בא הקץ למסעותיה ההרפתקניים של "אנצו סירני".
העולים התפזרו ברחבי הארץ ובנו כאן את ביתם ומשפחתם. הצוות האיטלקי שהתערבב בין הנוסעים שוחרר מעתלית והתארח פרק זמן מסוים בקיבוצים. לאחר כמה חודשים קצה נפשם בציונות היבשתית (כפי שנרשם באחד מתיקי ארכיון ההגנה) והם חזרו לאיטליה בדרך הים. הקפטן ג'יובאני מזאנו GIOVANNI MEZANNO והמהנדס אמריגו בונוניני AMERIGO BONONINIהובאו לפני שופט ב – 22.1. ב 5.2 בוטלה האשמה נגד המהנדס והוא גורש לאיטליה. לא המשכתי לעקוב אחרי שחרורו של הקפטן. מר פינטר, יהודי נאמן וציוני נלהב שהספינה נרשמה על שמו, תבע את הצי המלכותי הבריטי למשפט. איש לא היה יכול להכחיש כי היא נתפסה מחוץ למים הטריטוריאליים של פלסטינה והיה זה למעשה שוד ימי. המעפילים העידו שהם הובלו לחיפה תחת איומי אוניית מלחמה. האוניה הושבה לפינטר אחרי שנה וחצי. בפברואר 1948 היא הפליגה שוב הפעם מיוגוסלביה תחת השם "בונים ולוחמים" ונתפסה סמוך לחוף ניצנים כשעל סיפונה 1,002 מעפילים. נוסעיה הועברו לקפריסין וככל הידוע לי בא הקץ למסעותיה ההרפתקניים של "אנצו סירני".
avrishacham
New member
סיפור ההעפלה
שלום עב! זהו סיפור מעניין, כתוב יפה ובעל ערך הסטורי רב. כפי שכבר אמרתי לך, מן הראוי היה שהוא ייכתב ויישמר בצורה יותר טובה מאשר בהודעות. בבלוג, באתר אינטרנט אחר, או אפילו בדפוס. חשוב שהיה נגיש לכל אדם שמתעניין בתולדות המדינה והעם היהודי. שבת שלום, אברי
שלום עב! זהו סיפור מעניין, כתוב יפה ובעל ערך הסטורי רב. כפי שכבר אמרתי לך, מן הראוי היה שהוא ייכתב ויישמר בצורה יותר טובה מאשר בהודעות. בבלוג, באתר אינטרנט אחר, או אפילו בדפוס. חשוב שהיה נגיש לכל אדם שמתעניין בתולדות המדינה והעם היהודי. שבת שלום, אברי
יהודית המיוחדת
New member
תודה ששתפת אותנו
בסיפור חייך היה מרתק בריאות לכולם
בסיפור חייך היה מרתק בריאות לכולם
יהודית המיוחדת
New member
בזכות אותם ניצולי שואה
קמה המדינה דבר שמצריך מחשבה
קמה המדינה דבר שמצריך מחשבה
Copyright©1996-2021,Tapuz Media Ltd. Forum software by XenForo® © 2010-2020 XenForo Ltd.