מסכימה אתך, אם כי הסוף ממש ביאס אותי
גם אני מאד אהבתי שהעלילה ממוקמת בשנות ה- 90, בערך בתקופה בה גם אני הייתי מתבגרת שמנמנה דחוייה-בחולצות פלנל משובצות-מקשיבה לאואזיס ובלייר..
הפרקים היו כתובים היטב, משוחקים היטב, מעניינים וסוחפים. אני מסכימה אתך שהיו כמה דברים תלושים מהמציאות, אבל העדפתי להתעלם מהם כדי ליהנות.
החלק האהוב עלי היה ללא כל ספק הסצינות של ריי עם הפסיכולוג שלה, ולא רק כי יש לי חולשה לאיאן הארט המהמם מאז Backbeat, אלא כי הן היו הדרמטיות והיפות ביותר בסידרה.
למרות שאפשר לקבל את הסוף היחסית קיטשי של הסידרה, התקשתי לאהוב אותו והוא קצת הרס לי, האמת... הרי הסידרה חתרה, פחות או יותר, לתאר בצורה ריאליסטית את ריי והבעיות שלה, את ההתמודדות שלה ואת זה שלא הכל מושלם בחיים. ואז בא הסוף שלמעשה היה מושלם, כל בעיותיה נפתרו - היא השלימה עם אימה ובן זוגה, היא ניתקה קשרים עם אנשים בעיתיים, והיא ופין חיו להם באושר ועושר. משהו שם לגמרי הרגיש לא אמין, מעין פתרון כל יכול של ספר למתבגרים, וחבל.
אבל שורה תחתונה: אחת הסדרות הטובות שנעשו באנגליה בשנים האחרונות, וללא ספק עוד נשמע משרון רוני המופלאה.
