כי אגנוסטיות זה במישור התאורטי. במישור המעשי, אני לא מאמינה
באלוהות או בישות נעלה כזאת או אחרת (למעט סר פול מקרטני, כמובן. אבל הוא כבר מת
הכפיל עושה עבודה מצוינת).
זה ההסבר התאוראטי... כלומר, אני חושבת שאני לא אגנוסטית, אבל זה לא באמת משנה. מעשית לא כ"כ אכפת לי מהגדרות מדויקות או מתוויות. "אתאיסט" היא מילה נוחה וברורה, מוכרת לציבור, ולא צריך להתחיל להסביר ולחפור על עניינים פילוסופיים. אני חילונית שלא מאמינה באלוהים (לעומת חילונים שדווקא כן, פשוט לא בהכרח עושים עם זה משהו. למעט אולי ברית מילה
).
באשר לשאלתך, אני בטוחה שתמצאי בנקל שלל מחקרים אנתרופולוגיים ופסיכולוגיים על דתות, מאמרים אקדמיים, ספרים... לא טרחתי לחפש, אבל אין לי ספק שהנושא נבדק ונחקר בלי סוף.
לתחושתי הלא מלומדת, דתות (או באופן כללי אמונה בישויות עליונות כל יכולות וכיו"ב) הן תופעה אנושית רווחת כי הן מספקות מענה לצרכים אנושיים שונים (חלקם חופפים, כמובן):
- דטרמיניזם, סיבתיות, הקושי לקבל אקראיות (בעיקר במקרה של אסונות)
- מטרה, תכלית, שליחות, למה אני כאן, מה תפקידי בעולם וכו'
- "ידע", הבנת העולם – סיפוק הסברים לדברים שאין להם הסבר (לפחות נכון לעכשיו)
- רוחניות, נשגבות, משהו גדול מהחיים, מעבר למציאות, "חייב" להיות יותר משעין רואה והחושים קולטים
- השגחה עליונה, אני לא לבד בעולם, מישהו שומר עליי, כלי להתגבר על פחדים
- חיים אחרי המוות – יכולת להתמודד עם מוות, הקושי בכך שאחריו אין "כלום"
- תקווה – מישהו להתפלל אליו, תחושת עשייה במצב של חוסר אונים
- קוד מוסרי כלשהו, כללים חברתיים
- מסגרת חברתית, קהילתית, השתייכות ל"מועדון"
- אתוס מכונן משותף, טקסיות, מסורת שעוברת מדור לדור
- ייחודיות, בדלנות, נעלות על אחרים (ביהדות אנחנו מכירים "עם סגולה", "כי בנו בחרת מכל העמים", אבל אנחנו ממש לא לבד; לאחרונה צפיתי בפרקים על סיינטולוגיה, זה מרתק.) החל מטפיחה עצמית על השכם ועד אחדות העם (ע"ע יאשיהו), דיכוי ושליטה.
- הצדקה להתנהגויות והתעקשויות שחלקן אולי תמוהות או אפילו בלתי מוסריות (או סותרות קודים מוסריים של חמלה, איסור רצח וכו'), כמו השמדת עם אחר ("אלוהים ציווה") או תביעת בעלות על שטח ("אלוהים נתן לי"), הצדקה ליציאה למלחמה, הצדקה להתייחס לאחרים כאל נחותים ממך וכו'.
ועוד...