אנשי הידע החדש ואנשי הידע הישן
מבטים חטופים בפורום הזה שבו אנשים משתלחים ללא הרף ב"חשכת הדתות", בזמן שבעצמם הם מצדדים בתרבות של טומאה שהדרדרה לחייתיות, תרבות שפוגעת באנושות ובכדור הארץ, הרגשתי צורך לכתוב.
כל ידע ולימוד הם נכונים לזמן מסוים, עד שמגיע זמן חדש שמביא עמו צורך בידע חדש. אנחנו מעריצים אנשים כמו גליליאו גליליי וקופרניקוס, ובצדק, כיוון שהם היו פורצי דרך שהביאו חשיבה חדשה לעולם של זמנם, שהיה זקוק לכך. אנחנו מעריצים את מסירותם לאמת ולשליחות שחשו כי מוטלת עליהם, במיוחד לנוכח הבוז והרדיפות שמהם סבלו מצד אנשי העולם הישן: כל אותם אלו שהידע החדש ערער את הקרקע מתחת לרגלם ואיים להוציאם מאיזור הנוחות או אף לפגוע במעמדם – במקרה של אנשי דת בעמדות כוח.
והנה כעת שוב ניצבת האנושות בזמן כזה שבו נדרש ידע חדש, זמן שבו הידע הישן אינו מספק את התשובות לשאלות ואת הפתרונות לבעיות הרבות. כעת אותו מחזה שב ועולה על בימת ההיסטוריה, אותם תפקידים, אלא שרק השחקנים התחלפו. הגרעין הקשה של הממסד המדעי שהוא מטריאליסטי-אתיאיסטי, הוא שממלא כיום את תפקיד האינקוויזיציה של תקופת גליליאו; הוא עושה זאת במסווה של נאורות, הוא מכנה את עצמו "ספקן" כדי להתהדר במעטפת של כובד ראש ושל שיקול דעת מעמיק; אבל מבלי להרגיש, בתהליך הדרגתי הוא הפך בעצמו לדת, על כל הסממנים הישנים והמוכרים של דת רעה: עצימת עיניים, חוסר רצון להכיר במציאות ורדיפתם של אנשי הידע החדש המאיימים על מעמדו. אמנם המציאות המודרנית אינה מאפשרת לו להשתמש במרתפי העינויים שעמדו לרשות האינקוויזיציה, אך מה בכך? כאשר מדען מודע לכך שאזכורו של כוח עליון במחקריו ובשיחותיו עם עמיתיו יגרור כלפיו בוז ויעמיד את מעמדו המקצועי בסכנה – ודאי שהוא יימנע מכך. בדרך של תכנות חיצוני ומניפולציה על התודעה, השתלטו על המדע הכוחות המטריאליסטיים שכיום מעכבים את התפתחות האנושות. כל מי שיבחן לעומק את מקור הלעג המושמע בנוגע לרעיונות מטאפיזיים, יגלה שזהו לעג אוטומטי שמקורו בתכנות חברתי ושאין לו דבר עם מחקר מדעי אמיתי. למרבה האבסורד, אותם אלו הלועגים מוכנים להצהיר על אמונתם ברעיונות מגוחכים ביותר של בריאה-עצמית ומקרית, המנוגדים לכל היגיון ולמחקר מדעי רציני; רעיונות שאין להם מקום אצל אנשים בוגרים ובריאים בנפשם, ודאי שלא אצל אלו הנחשבים לאנשי מדע.
התאגידים הגדולים הם שעומדים מאחורי מעשה ההונאה הזה, הם האחראים לחשיכה התרבותית של זממנו. הם מודעים היטב לכך שרוחניות, מדיטציה, אמונה, קרבה לטבע ואורח חיים בריא – כל אלה מאיימים על שליטתם בציבור הפתי. הם השולטים באמצעי התקשורת וגם באקדמיה (מימון מחקרים) יודעים שאדם אתיאיסט סובל יותר מדיכאון, שרוי בפחד ונתון למניפולציות של שנאה ולאומנות, אדם המסומם ע"י תרופות, סמים ומזון ממכר – זהו בדיוק האדם מהסוג המפרנס אותם.
הידע שהאנושות זקוקה לו תמיד נגזר מרמת ההתפתחות שלה. בעבר, כשרוב בני האדם נמצאו בדרגת ההתפתחות המכונה באנתרופוסופיה "נפש התחושה" (הנפש הבהמית בקבלה), הדתות סיפקו מענה הולם לצרכיהם ושמרו עליהם במסגרת השואפת למוסריות. חלפה תקופה, ובאזור הזמן של סוף המאה ה-15 האנושות עלתה שלב אל "הנפש השכלית" וצרכיה השתנו בהתאם, הדתות כבר לא יכלו לספק אותם ומאותו זמן הן הפכו מגורם מועיל לכזה המעכב את התפתחות האנושות (כמובן מדובר באופן כללי בלבד, אפילו כיום הדתות מהוות כוח הבולם את כוחות הטומאה השולטים במערב. אין להתייחס לדת כמקשה אחת אלא כמכלול של כוחות חיובים ושליליים).
הנפש השכלית מייצגת את השלב שבו האדם נדרש להתבונן בעולם, לפתח את מודעתו ואת אישיותו, ואת זה הוא עושה באמצעות השכל. זה היה הרקע לעליית המדע המטריאליסטי, הוא היה זה שגאל את האנושות בסוף ימי הביניים והאיר את דרכה מאפלת הדתות הישנות.
כיום כאמור האנושות שוב נמצאת בשלב מעבר: מהנפש השכלית אל "נפש התודעה". כאן השכל כבר לא מספיק, האדם מונחה לנהל את חייו באופן מוסרי, עליו להיות חדור במוסר ולפתח בקרבו חוש למוסר, ואת זה ניתן לעשות רק באמצעות התפתחות רוחנית. את זה משיג האדם באמצעות חיזוק הקשר שלו אל האלוהים שבתוכו.
בתקופה כזאת, אותו מדע שהועיל בעבר כעת שקע עמוק לתוך המטריאליזם והפך לגורם המעכב את התפתחות האנושות.
הצורך מביא איתו גם את המורים המתאימים לסייע לאנושות וכפי שבעבר הופיעו המדענים המהוללים המוזכרים לעיל, גם כיום ישנם מורים חדשים. וגם כיום הם זוכים לבוז מצד אנשי הידע הישן. אנשי המדע הכושל, במקום להכיר במוגבלותם הם משתמשים בה כנגד הידע החדש המאיים עליהם: הם מנסים להשתמש בשכל כדי לשלול כל דבר שאינם מסוגלים לתפוס בחושיהם, בזמן שבו הם נדרשים לפתח כלים חדשים המתאימים לצרכים החדשים. מדובר באותם טיפוסים שבעבר לעגו לרעיונות תיאורטיים, שמאוחר יותר אומתו וכיום אין עליהם עוררין כגון אטומים, קרינה אלקטרומגנטית וכו'. כמו קודמיהם האינקוויזיטורים גם הם מנצלים לרעה את הכוח והסמכות שהופקדו בידם, את שליטתם בתודעתו של הציבור. הם מסוגלים לפלוט את הבליהם הגמורים אודות בריאה מקרית, אך מהיותם פועלים בשירות התאגידים ולכן חולשים על האקדמיה – הציבור ממשיך להאמין להם ומתעכב בתהליך התפכחותו מהתרמית. כמו המאמין רפה השכל של סוף ימי-הביניים, שהרגיע את ספקותיו אצל הכומר שלו במקום לחפש את האמת במקום שבו היא נמצאה, כך גם חלקים גדולים מהציבור של ימינו מסרבים לעזוב את הידע המיושן. הם תקועים איתו ועם שלל בעיותיהם הנפשיות.
לאן ללכת, ומיהם המורים האמיתיים?
רבים חשים ובצדק, שהעולם החדש רווי בשרלטנות ובטפל, וכך חלקם ממהרים להשליך את התינוק ביחד עם העריסה ולוותר על ההתפתחות. עולם העוסק במה שאינו נתפס בחושים מהווה קרקע נוחה לבלבול ולרמאות. אדרבא, זהו בעצמו אחד האתגרים שהעולם החדש מציב בפני האדם.
העידן החדש דורש מהאדם להיפטר מגלגלי העזר, לפרוש כנפיים ולעוף; לעזוב את המעבדות, את כלי המדידה ואת התודעה הקולקטיבית ולהיכנס אל התחום הלא-מוכר, אל הלב ואל הנשמה- החלק האלוהי שבאדם, כפי שנרמז בתורה: "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" –האדם נדרש כעת יותר מתמיד לקדש את גופו ולעשותו משכן לאלוהים; הוא נדרש לחשוב בצורה עצמאית ולהקשיב ללבו, עליו להשכיל לקבל התשובות מתוכו ולסנן את הקולות האחרים המתחזים לקולו הפנימי במטרה להכשילו: קולותיו של האגו הנמוך ושל הכוחות המתנגדים.
אנשי הידע הישן פוחדים מן המהלך הזה, הם נאחזים בקרנות המזבח של עולמם המנוון רק כדי שלא ייאלצו לחשוב בעצמם; כשהם נדרשים לחשיבה עצמאית ויצירתית, ליציאה אל מרחבי החופש והלא-נודע, הם חשים חוסר נוחות עד לכדי בעתה.
בתחילה כדאי להיעזר במורים, אנשים קדושים שהביאו לאנושות את הידע המתאים לתקופה החדשה. אותו חוש אינטואיטיבי שהאדם נדרש לפתח בקרבו הוא גם שינחה אותו בבחירת מוריו. אדם המתקשה בכך יכול לזהות מורה ראוי על פי התחושה שהמורה משרה עליו (במיוחד במקרה של מורה חי), זוהי האינדיקציה החשובה ביותר. מורה ראוי משרה אהבה, חופש, רוגע וסבלנות; מורה כזה מעודד את תלמידיו למחקר מעמיק ושואף להקטין את תלותם בו; הוא שואף להביאם עד למצב שבו לא יזדקקו לו עוד, שלב שבו כבר יוכלו למצוא בתוכם את התשובות לכל. אומרים אף שמורה אמיתי במהות הגבוהה של המושג, הוא מורה השואף לכך שתלמידו יתעלה עליו. כמובן שמורה אמיתי אינו יכול להיות תעב בצע, הוא אינו שותה, אינו מעשן או מזיק לעצמו בשום צורה.
הידע החדש למעשה היה כבר ברשות האנושות מזה אלפי שנים, אבל מכיוון שהאדם הרגיל טרם השיג את דרגת ההתפתחות המתאימה, הידע הזה נשמר אצל מתקדשים בחוגים אזוטריים. במהלך המאה ה-19 הוא שוחרר לרשות הרבים וכיום נגיש לכל דורש.
מבטים חטופים בפורום הזה שבו אנשים משתלחים ללא הרף ב"חשכת הדתות", בזמן שבעצמם הם מצדדים בתרבות של טומאה שהדרדרה לחייתיות, תרבות שפוגעת באנושות ובכדור הארץ, הרגשתי צורך לכתוב.
כל ידע ולימוד הם נכונים לזמן מסוים, עד שמגיע זמן חדש שמביא עמו צורך בידע חדש. אנחנו מעריצים אנשים כמו גליליאו גליליי וקופרניקוס, ובצדק, כיוון שהם היו פורצי דרך שהביאו חשיבה חדשה לעולם של זמנם, שהיה זקוק לכך. אנחנו מעריצים את מסירותם לאמת ולשליחות שחשו כי מוטלת עליהם, במיוחד לנוכח הבוז והרדיפות שמהם סבלו מצד אנשי העולם הישן: כל אותם אלו שהידע החדש ערער את הקרקע מתחת לרגלם ואיים להוציאם מאיזור הנוחות או אף לפגוע במעמדם – במקרה של אנשי דת בעמדות כוח.
והנה כעת שוב ניצבת האנושות בזמן כזה שבו נדרש ידע חדש, זמן שבו הידע הישן אינו מספק את התשובות לשאלות ואת הפתרונות לבעיות הרבות. כעת אותו מחזה שב ועולה על בימת ההיסטוריה, אותם תפקידים, אלא שרק השחקנים התחלפו. הגרעין הקשה של הממסד המדעי שהוא מטריאליסטי-אתיאיסטי, הוא שממלא כיום את תפקיד האינקוויזיציה של תקופת גליליאו; הוא עושה זאת במסווה של נאורות, הוא מכנה את עצמו "ספקן" כדי להתהדר במעטפת של כובד ראש ושל שיקול דעת מעמיק; אבל מבלי להרגיש, בתהליך הדרגתי הוא הפך בעצמו לדת, על כל הסממנים הישנים והמוכרים של דת רעה: עצימת עיניים, חוסר רצון להכיר במציאות ורדיפתם של אנשי הידע החדש המאיימים על מעמדו. אמנם המציאות המודרנית אינה מאפשרת לו להשתמש במרתפי העינויים שעמדו לרשות האינקוויזיציה, אך מה בכך? כאשר מדען מודע לכך שאזכורו של כוח עליון במחקריו ובשיחותיו עם עמיתיו יגרור כלפיו בוז ויעמיד את מעמדו המקצועי בסכנה – ודאי שהוא יימנע מכך. בדרך של תכנות חיצוני ומניפולציה על התודעה, השתלטו על המדע הכוחות המטריאליסטיים שכיום מעכבים את התפתחות האנושות. כל מי שיבחן לעומק את מקור הלעג המושמע בנוגע לרעיונות מטאפיזיים, יגלה שזהו לעג אוטומטי שמקורו בתכנות חברתי ושאין לו דבר עם מחקר מדעי אמיתי. למרבה האבסורד, אותם אלו הלועגים מוכנים להצהיר על אמונתם ברעיונות מגוחכים ביותר של בריאה-עצמית ומקרית, המנוגדים לכל היגיון ולמחקר מדעי רציני; רעיונות שאין להם מקום אצל אנשים בוגרים ובריאים בנפשם, ודאי שלא אצל אלו הנחשבים לאנשי מדע.
התאגידים הגדולים הם שעומדים מאחורי מעשה ההונאה הזה, הם האחראים לחשיכה התרבותית של זממנו. הם מודעים היטב לכך שרוחניות, מדיטציה, אמונה, קרבה לטבע ואורח חיים בריא – כל אלה מאיימים על שליטתם בציבור הפתי. הם השולטים באמצעי התקשורת וגם באקדמיה (מימון מחקרים) יודעים שאדם אתיאיסט סובל יותר מדיכאון, שרוי בפחד ונתון למניפולציות של שנאה ולאומנות, אדם המסומם ע"י תרופות, סמים ומזון ממכר – זהו בדיוק האדם מהסוג המפרנס אותם.
הידע שהאנושות זקוקה לו תמיד נגזר מרמת ההתפתחות שלה. בעבר, כשרוב בני האדם נמצאו בדרגת ההתפתחות המכונה באנתרופוסופיה "נפש התחושה" (הנפש הבהמית בקבלה), הדתות סיפקו מענה הולם לצרכיהם ושמרו עליהם במסגרת השואפת למוסריות. חלפה תקופה, ובאזור הזמן של סוף המאה ה-15 האנושות עלתה שלב אל "הנפש השכלית" וצרכיה השתנו בהתאם, הדתות כבר לא יכלו לספק אותם ומאותו זמן הן הפכו מגורם מועיל לכזה המעכב את התפתחות האנושות (כמובן מדובר באופן כללי בלבד, אפילו כיום הדתות מהוות כוח הבולם את כוחות הטומאה השולטים במערב. אין להתייחס לדת כמקשה אחת אלא כמכלול של כוחות חיובים ושליליים).
הנפש השכלית מייצגת את השלב שבו האדם נדרש להתבונן בעולם, לפתח את מודעתו ואת אישיותו, ואת זה הוא עושה באמצעות השכל. זה היה הרקע לעליית המדע המטריאליסטי, הוא היה זה שגאל את האנושות בסוף ימי הביניים והאיר את דרכה מאפלת הדתות הישנות.
כיום כאמור האנושות שוב נמצאת בשלב מעבר: מהנפש השכלית אל "נפש התודעה". כאן השכל כבר לא מספיק, האדם מונחה לנהל את חייו באופן מוסרי, עליו להיות חדור במוסר ולפתח בקרבו חוש למוסר, ואת זה ניתן לעשות רק באמצעות התפתחות רוחנית. את זה משיג האדם באמצעות חיזוק הקשר שלו אל האלוהים שבתוכו.
בתקופה כזאת, אותו מדע שהועיל בעבר כעת שקע עמוק לתוך המטריאליזם והפך לגורם המעכב את התפתחות האנושות.
הצורך מביא איתו גם את המורים המתאימים לסייע לאנושות וכפי שבעבר הופיעו המדענים המהוללים המוזכרים לעיל, גם כיום ישנם מורים חדשים. וגם כיום הם זוכים לבוז מצד אנשי הידע הישן. אנשי המדע הכושל, במקום להכיר במוגבלותם הם משתמשים בה כנגד הידע החדש המאיים עליהם: הם מנסים להשתמש בשכל כדי לשלול כל דבר שאינם מסוגלים לתפוס בחושיהם, בזמן שבו הם נדרשים לפתח כלים חדשים המתאימים לצרכים החדשים. מדובר באותם טיפוסים שבעבר לעגו לרעיונות תיאורטיים, שמאוחר יותר אומתו וכיום אין עליהם עוררין כגון אטומים, קרינה אלקטרומגנטית וכו'. כמו קודמיהם האינקוויזיטורים גם הם מנצלים לרעה את הכוח והסמכות שהופקדו בידם, את שליטתם בתודעתו של הציבור. הם מסוגלים לפלוט את הבליהם הגמורים אודות בריאה מקרית, אך מהיותם פועלים בשירות התאגידים ולכן חולשים על האקדמיה – הציבור ממשיך להאמין להם ומתעכב בתהליך התפכחותו מהתרמית. כמו המאמין רפה השכל של סוף ימי-הביניים, שהרגיע את ספקותיו אצל הכומר שלו במקום לחפש את האמת במקום שבו היא נמצאה, כך גם חלקים גדולים מהציבור של ימינו מסרבים לעזוב את הידע המיושן. הם תקועים איתו ועם שלל בעיותיהם הנפשיות.
לאן ללכת, ומיהם המורים האמיתיים?
רבים חשים ובצדק, שהעולם החדש רווי בשרלטנות ובטפל, וכך חלקם ממהרים להשליך את התינוק ביחד עם העריסה ולוותר על ההתפתחות. עולם העוסק במה שאינו נתפס בחושים מהווה קרקע נוחה לבלבול ולרמאות. אדרבא, זהו בעצמו אחד האתגרים שהעולם החדש מציב בפני האדם.
העידן החדש דורש מהאדם להיפטר מגלגלי העזר, לפרוש כנפיים ולעוף; לעזוב את המעבדות, את כלי המדידה ואת התודעה הקולקטיבית ולהיכנס אל התחום הלא-מוכר, אל הלב ואל הנשמה- החלק האלוהי שבאדם, כפי שנרמז בתורה: "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" –האדם נדרש כעת יותר מתמיד לקדש את גופו ולעשותו משכן לאלוהים; הוא נדרש לחשוב בצורה עצמאית ולהקשיב ללבו, עליו להשכיל לקבל התשובות מתוכו ולסנן את הקולות האחרים המתחזים לקולו הפנימי במטרה להכשילו: קולותיו של האגו הנמוך ושל הכוחות המתנגדים.
אנשי הידע הישן פוחדים מן המהלך הזה, הם נאחזים בקרנות המזבח של עולמם המנוון רק כדי שלא ייאלצו לחשוב בעצמם; כשהם נדרשים לחשיבה עצמאית ויצירתית, ליציאה אל מרחבי החופש והלא-נודע, הם חשים חוסר נוחות עד לכדי בעתה.
בתחילה כדאי להיעזר במורים, אנשים קדושים שהביאו לאנושות את הידע המתאים לתקופה החדשה. אותו חוש אינטואיטיבי שהאדם נדרש לפתח בקרבו הוא גם שינחה אותו בבחירת מוריו. אדם המתקשה בכך יכול לזהות מורה ראוי על פי התחושה שהמורה משרה עליו (במיוחד במקרה של מורה חי), זוהי האינדיקציה החשובה ביותר. מורה ראוי משרה אהבה, חופש, רוגע וסבלנות; מורה כזה מעודד את תלמידיו למחקר מעמיק ושואף להקטין את תלותם בו; הוא שואף להביאם עד למצב שבו לא יזדקקו לו עוד, שלב שבו כבר יוכלו למצוא בתוכם את התשובות לכל. אומרים אף שמורה אמיתי במהות הגבוהה של המושג, הוא מורה השואף לכך שתלמידו יתעלה עליו. כמובן שמורה אמיתי אינו יכול להיות תעב בצע, הוא אינו שותה, אינו מעשן או מזיק לעצמו בשום צורה.
הידע החדש למעשה היה כבר ברשות האנושות מזה אלפי שנים, אבל מכיוון שהאדם הרגיל טרם השיג את דרגת ההתפתחות המתאימה, הידע הזה נשמר אצל מתקדשים בחוגים אזוטריים. במהלך המאה ה-19 הוא שוחרר לרשות הרבים וכיום נגיש לכל דורש.
