The Truth Why Modern Music Is Awful

[arieltr]

The Truth Why Modern Music Is Awful

בחור חביב מגיש בצורה קליטה ומשעשעת מה הבעיות עם המוסיקה של היום, ולמה היא כל כך גרועה בהשוואה לעשורים שלפני שנות המילניאום.
הוא מכוון בעיקר למוסיקת פופ ולא לרוקנרול אבל יש לו כמה נקודות מעניינות ששוות האזנה קלילה וחביבה.

 

[Dead Milk Manifest]

מה שקרה לפופ זה נסיגה דרווינסיטית

dumbing down של הכשרון המוזיקלי שנוכח בעולם הזה.

בוא נסתכל על השתלשלות האירועים, shall we -

פעם, בשנות החמישים, היו מעט מאוד ז'אנרים, והחשיפה הייתה כמעט בלעדית דרך הרדיו, לכן הכל היה סוג של פופ. הגיוון בעיקר היה כלוא במצב של סגרגציה , נניח כמו הבלוז והסול עבור הקהל השחור. כלומר, תכל'ס לא היתה אפשרות חברתית/טכנולוגית ועוד כל מני סיבות, לגיוון גדול מדי.

אבל, ברגע שהחברה עברה אבולוציה, זה ניכר יפה גם בפופ, כי אחוז הגאונים הכישרוניים ,קטן ככל שיהיה, עדיין בלט לעומת השאר. לא היה אנדרגראונד. עדיין לא היה מקובל לזרוק את השונים מתחת לגלגלי הרכבת. וזאת הסיבה שבסיקסטיז למשל, המפץ החברתי/פוליטי/טכנולוגי הגדול ביותר, אפשר היה למצוא מספיק גיוון מוזיקלי גם בפופ. אם מישהו בעולם הפופ הושפע ממשהו קצת יותר מתוחכם- זה היה מגיע ישר לרדיו, ולפעמים מוביל לטרנד חדש ,שבתורו מוביל לטרנד חדש, כלומר מערכת גיוון גלגלית שמזינה את עצמה, כל עוד יש לאן להתקדם.

ככל שהשנים עברו, והחברה הפסיקה להתקדם בצורה קיצונית אלא עברה אט אט למיתון (לטעמי אנחנו בחתיכת פלאטו כבר 20 שנה, ואם ראית את הסרט הגאוני idocracy אתה יודע שהעתיד הוא מדרון תלול למטה), כך גם המוזיקה הפסיקה להתקדם ככה. זה אומר, מערכת ההזנה פסקה, וגם- מי שנשמע קצת מוזר, נזרק לכל מני חורים שמהם קשה להשפיע על קהל גדול, או שברח על דעת עצמו. או במילים אחרות- נכחד. בינתיים, המוזיקה המטומטמת ממשיכה להגיע לקהל היעד שלה, וקהל היעד הוא זה שיהיה מוזיקאי הפופ של העתיד so...

זה אומר, שהטימטום מתרבה. לכן המוזיקה של 2018 נשמעת בדיוק כמו המוזיקה של 2008 רק קצת יותר מנוונת, כי הגאונים של הסיקסטיז, הם החכמים של האייטיז, והם הסתם ממוצעים כשרונית של ה 2000 וכן הלאה... ואם אני צריך להמר על זה, אז מוזיקת הפופ של 2048 כנראה תהיה מאוד בסיסית לעומת מה שילדים בני 3 שומעים היום, ייתכן אפילו שזה ייחשב סוג של פרוגרסיב, מי יודע..

 

[רוק קלאסי]

מוזיקת פופ ברובה היא רגעית.

כמה מייקל ג'קסון ואבבא יש?
רוב שירי הפופ לא שורדים את מבחן הזמן.
מי יקשיב לטיילור סוייפט ושות' עוד
10 20 30 40 50 שנה?!

במוזיקה old is gold.
המוזיקה באמת הייתה יותר טובה פעם,
אבל גם לנוסטלגיה יש תפקיד.
למרות שאני פתוחה לשמוע מוזיקה עכשווית חדשה ומתרגשת ממנה כשהיא טובה, יש ימים/תקופות שכל מה שבא לי זה לשמוע את השירים הטובים, המוכרים והאהובים מפעם.

בגלל שמוזיקת רוק היא כבר לא המיינסטרים
צריך לפעמים לבוא למוזיקה במקום
שהיא תבוא אלינו.
כלומר קצת להתאמץ ולחפש דברים חדשים
במקום פשוט לשמוע ברדיו
כמו פעם.

 

[רוק קלאסי]

גם ב- 2018 יש דברים טובים.

קורט וייל הוציא אלבום חדש.

הוא אף פעם לא עשה לי את זה
עד ששמעתי את 2 השירים החדשים בקישור.
אני בהחלט אקשיב לאלבום וגם אחזור אחורה בזמן איתו.

 

[רוק קלאסי]

עוד 2018

הם עוד לא הוציאו אלבום.

 

[Dead Milk Manifest]

אחלה מזכירים לי את..

pavement
אבל תכל'ס הדיון לא היה אם יש עוד מוזיקה טובה בעולם, כי בהחלט יש והרבה (רק קשה למצוא, כי רעש הרקע שמסתיר אותם ,כמו בהרבה תחומים אחרים, גדל בהרבה עם השנים). אלא, על זה שמוזיקת פופ מתדרדרת עם השנים. אני מניח שזה המצב, לפי התיאוריה שלי, אבל לא מספיק אמיץ כדי לבדוק את זה

 

[רוק קלאסי]

ניזונתי מהכותרת של השרשור הזה

והיא די החלטית.

לעניין הפופ...
מוזיקת פופ היא לעכשיו
ללעוס ולירוק.
אם תקשיב לתחנות פופ אז רוב המוזיקה
המשודרת היא להיטים עכשווים של הרגע
כמעט ואין אולד סקול.

מתי היה פופ טוב?
פופ כז'אנר ולא כקיצור לפופולרי
כלומר לא חשוב כמה הרכב רוק כלשהו
הוא פופולרי הוא עדין יהיה הרכב רוק
ולא פופ.

אם שיר פופ הוא טוב
אז סביר להניח שהוא מתכתב לפחות קצת עם סגנון הרוק.
ככה אני רואה את הדברים...

 

[RIDE TO LIVE]

במציאות דיגיטלית מסונתזת לא נשאר הרבה מקום לדמיון

בודדים שומרים על הגחלת

 

[רוק קלאסי]

1. תנסה את קורט וייל מלמעלה

הוא היה לשעבר ב The war on drugs.

2. מנפלאות הדיגיטל...
גיליתי השנה את The Pineapple Thief.
הם פעילים מתחילת שנות ה 2000
ושמעתי עליהם רק כשהוציאו את האלבום האחרון שלהם.
Try as I might הוא השיר שהכיר לי אותם
והוא לא פנינה חד פעמית.

 

[RIDE TO LIVE]

אני בזמן האחרון יותר בכיוון של החברה האלה מפילדלפיה

האחרון שלהם - Volume 8 2018

 

[ציףציף1000]

הגלובליזציה הרגה את הפופ והרוק

כיום השוק איננו מקומי עוד, וגם לא "מערבי" בלבד. זהו שוק גלובלי, בו להקות מקוריאה יכולו להצליח יותר מלהקה מפילדלפיה, נניח. הפקת מוזיקה ושיווקה השתנו לכן לחלוטין: פחות השענות על מילים, ויותר על מלודיות וקצבים. ואם בכלל מילים - שיהיו מעטות, קליטות, אוניברסליות. לאמנות אין מקום בשוק כזה, שמוכתב נטו מסיבות כלכליות.
&nbsp
הרוק מת מאותן סיבות: הוא מורכב מדי, בשביל שוק גלובלי. מה שנותר ממנו, ירד למחתרת, פחות או יותר. מצד שלישי, בוב מולד מוציא אלבום חדש.

 

[nik19864]

כל העניין הוא בדגנרציה

בשנות ה-60 וה-70, עדיין היו מספיק כאלה שיצרו מוזיקה על רמה ( פרוג ), אבל כבר אז היה בעולם תהליך של דגנרציה.
הפופ והרוק אלה 2 סגנונות שהם דגנרטיים ברובם.
מוזיקה פשוטה, בלי רמה גבוהה של נגנים ועם ליריקה שפונה לקהל כמה שיותר רחב, ולרוב אין בה שום עומק ושום מסר אמיתי ומחכים.
החל משנות ה-80, התחיל גל של פופ עוד יותר ממוסחר, שממנו הגיעו סגנונות דגנרטיים עוד יותר כמו טכנו והיפ הופ.
לפני שנות ה-60 לעומת זאת, הייתה מוזיקה אינסטרומנטלית ברובה, עם רמה גבוהה של נגנים ושפנתה למכנה משותף שכולו היה הגבוה ביותר.
המדובר הוא על הג׳אז. כנ״ל לגבי המוזיקה הקלאסית.
ככל שהולכים אחורה בשנים, כך הייתה בעולם פחות ופחות דגנרציה, וכמה שיותר אנשים מהמכנה המשותף הגבוה ביותר.