לבבות פיונים
האלבום הרביעי של Van Der Graaf Generator, יצא ב-1971, נקרא Pawn Hearts וסימן את הקפיצה הגדולה של הלהקה.
מדובר באלבום חדשני ופורץ דרך, אלבום לדורות שהשפיע על המון מוזיקאים, ולא רק בתחום הפרוג.
גם להקות רוק ומטאל גותי, כגון הסמיתס, הקיור, דה מישן, קטטוניה...הושפעו מהאלבום הזה ותיכף תבינו למה.
קודם כל, מדובר בחבורת מוזיקאים מאוד מוכשרים.
יו בנטון, על באס וקלידים שונים ומשונים.
דייויד ג'קסון הנשפן.
גאי אוונס, מתופף ולעיתים פסנתרן.
ואיך אפשר בלי האיש והאגדה, פיטר האמיל ?
האמיל גם מפליא בקולו, שהוא אחד ה-קולות בעולם המוזיקה, וגם מנגן על פסנתר וגיטרה.
באלבום הזה, הגיטרה היא בעיקר אקוסטית ובקושי נשמעת. הכלים האחרים הם אלו שנותנים פה את הטון, ומובילים את האלבום למחוזות לא שגרתיים וקשים לעיכול.
אל דאגה, תקשיבו לאלבום כמה פעמים שצריך. שכר רב מובטח למתמידים.
עכשיו, למה אמרתי שאמני רוק\מטאל גותי הושפעו מהאלבום ?
גם כי המוזיקה פה מאוד אפלה, וגם כי יש כאן ליריקה שממש מתחשק לחתוך ורידים כששומעים אותה.
זה האלבום לחתוך איתו ורידים.
מתחילים עם Lemmings, בו האמיל מספר על יום בו עמד על צוק הכי גבוה שיש וראה שם את כל אלה שהיה שמח לחלוק איתם התרסקות אל תוך הים, ושואל שאלות קיומיות כמו "אם השמיים זרועים מוות, מה הטעם בלקחת נשימה ?", כמו גם "איזו מטרה נשארה מלבד למות, ועוד בחיפוש אחר משהו שאנו לא לגמרי בטוחים בו ?" או "הסופף שלנו עשוי להיות קרוב, אך למה אתם הופכים אותו לקרוב יותר ?".
בהמשך השיר, כבר עוברים למשהו שנשמע כמו משהו שמתאים ללהקות מטאל כמו סלייר : "שיניים קורעים עצמות" ו"מוחות וגופות צעירים משופדים על עמודי פלדה".
השיר הבא, Man-Erg, הוא כבר יותר קצר אך לא פחות דיכאוני ומעורר תהיות קיומיות.
השיר האהוב עליי באלבום, רק כי אני הכי מזדהה עם המילים שבו, ובמיוחד עם "הרוצח חי בתוכי, אני יכול להרגיש אותו זז" ו"וגם אני חי בתוך עצמי, ולעיתים קרובות מאוד לא יודע מי אני".
בהמשך השיר, מגיעות שאלות קיומיות כמו "איך אוכל להיות חופשי ? איך אוכל לקבל עזרה ? האם אני זה אני, או מישהו אחר ?".
הקטע הבא והאחרון, הוא הארוך והאפל באלבום.
A Plague Of Lighthouse Keepers שמו.
רק משמיעת החלק הראשון של הקטע, ללא כל התייחסות למילים, אפשר לחוש באווירה הקודרת, ולדמיין איש בודד שנכנס לתוך תא טלפון בערב של יום גשום וסוער, ומספר על כל החרא שהוא עובר.
הציטוטים הבולטים לטעמי בקטע זה, הם :
"עדיין מחכה למושיע שלי, סופות קורעות ממני איבר אחר איבר, אצבעותיי מרגישות כמו אצות".
"אני מנבא אסון, וכשאני סופר את העלות אני זורח, אבל זורח גוסס, ויודע שאני כמעט אבוד".
"לבד לבד, הרוחות קוראות, מכוונות אולי במדויק לאור, החיים היחידים שאני מרגיש בכלל, הם הנוכחות של האור".
"אני לא רוצה לשנוא, אני רק רוצה לצמוח. למה אני לא יכול לתת לעצמי לחיות ולהיות חופשי ? אבל אני מת לאט לאט לבד".
"זה לא מרגיש כ"כ רע עכשיו, אני חושב שהסוף הוא ההתחלה, מתחיל להרגיש מאוד שמח כעת, כל הדברים הם נפרדים".
ועכשיו תגידו לי אתם, לא בא לכם לחתוך ורידים אחרי דבר כזה ?
האלבום הרביעי של Van Der Graaf Generator, יצא ב-1971, נקרא Pawn Hearts וסימן את הקפיצה הגדולה של הלהקה.
מדובר באלבום חדשני ופורץ דרך, אלבום לדורות שהשפיע על המון מוזיקאים, ולא רק בתחום הפרוג.
גם להקות רוק ומטאל גותי, כגון הסמיתס, הקיור, דה מישן, קטטוניה...הושפעו מהאלבום הזה ותיכף תבינו למה.
קודם כל, מדובר בחבורת מוזיקאים מאוד מוכשרים.
יו בנטון, על באס וקלידים שונים ומשונים.
דייויד ג'קסון הנשפן.
גאי אוונס, מתופף ולעיתים פסנתרן.
ואיך אפשר בלי האיש והאגדה, פיטר האמיל ?
האמיל גם מפליא בקולו, שהוא אחד ה-קולות בעולם המוזיקה, וגם מנגן על פסנתר וגיטרה.
באלבום הזה, הגיטרה היא בעיקר אקוסטית ובקושי נשמעת. הכלים האחרים הם אלו שנותנים פה את הטון, ומובילים את האלבום למחוזות לא שגרתיים וקשים לעיכול.
אל דאגה, תקשיבו לאלבום כמה פעמים שצריך. שכר רב מובטח למתמידים.
עכשיו, למה אמרתי שאמני רוק\מטאל גותי הושפעו מהאלבום ?
גם כי המוזיקה פה מאוד אפלה, וגם כי יש כאן ליריקה שממש מתחשק לחתוך ורידים כששומעים אותה.
זה האלבום לחתוך איתו ורידים.
מתחילים עם Lemmings, בו האמיל מספר על יום בו עמד על צוק הכי גבוה שיש וראה שם את כל אלה שהיה שמח לחלוק איתם התרסקות אל תוך הים, ושואל שאלות קיומיות כמו "אם השמיים זרועים מוות, מה הטעם בלקחת נשימה ?", כמו גם "איזו מטרה נשארה מלבד למות, ועוד בחיפוש אחר משהו שאנו לא לגמרי בטוחים בו ?" או "הסופף שלנו עשוי להיות קרוב, אך למה אתם הופכים אותו לקרוב יותר ?".
בהמשך השיר, כבר עוברים למשהו שנשמע כמו משהו שמתאים ללהקות מטאל כמו סלייר : "שיניים קורעים עצמות" ו"מוחות וגופות צעירים משופדים על עמודי פלדה".
השיר הבא, Man-Erg, הוא כבר יותר קצר אך לא פחות דיכאוני ומעורר תהיות קיומיות.
השיר האהוב עליי באלבום, רק כי אני הכי מזדהה עם המילים שבו, ובמיוחד עם "הרוצח חי בתוכי, אני יכול להרגיש אותו זז" ו"וגם אני חי בתוך עצמי, ולעיתים קרובות מאוד לא יודע מי אני".
בהמשך השיר, מגיעות שאלות קיומיות כמו "איך אוכל להיות חופשי ? איך אוכל לקבל עזרה ? האם אני זה אני, או מישהו אחר ?".
הקטע הבא והאחרון, הוא הארוך והאפל באלבום.
A Plague Of Lighthouse Keepers שמו.
רק משמיעת החלק הראשון של הקטע, ללא כל התייחסות למילים, אפשר לחוש באווירה הקודרת, ולדמיין איש בודד שנכנס לתוך תא טלפון בערב של יום גשום וסוער, ומספר על כל החרא שהוא עובר.
הציטוטים הבולטים לטעמי בקטע זה, הם :
"עדיין מחכה למושיע שלי, סופות קורעות ממני איבר אחר איבר, אצבעותיי מרגישות כמו אצות".
"אני מנבא אסון, וכשאני סופר את העלות אני זורח, אבל זורח גוסס, ויודע שאני כמעט אבוד".
"לבד לבד, הרוחות קוראות, מכוונות אולי במדויק לאור, החיים היחידים שאני מרגיש בכלל, הם הנוכחות של האור".
"אני לא רוצה לשנוא, אני רק רוצה לצמוח. למה אני לא יכול לתת לעצמי לחיות ולהיות חופשי ? אבל אני מת לאט לאט לבד".
"זה לא מרגיש כ"כ רע עכשיו, אני חושב שהסוף הוא ההתחלה, מתחיל להרגיש מאוד שמח כעת, כל הדברים הם נפרדים".
ועכשיו תגידו לי אתם, לא בא לכם לחתוך ורידים אחרי דבר כזה ?