מסתובבת ידיעה על כך שכריס קורנל הלך לעולמו

[tzvika321]

מסתובבת ידיעה על כך שכריס קורנל הלך לעולמו

ויקיפדיה כבר מעודכנת.

 

[DRORIKO8]

אכן אבידה קשה

אחד הסמלים הגדולים של דור הגראנג' של תחילת ה-90. למזלנו המוזיקה לא יכולה למות והיא שורדת את המוות של מי שיצר אותו(דבר שלצערי קורה באופן די תדיר)
&nbsp
https://www.youtube.com/watch?v=XmIqIVxUuKs

 

[ציףציף1000]

שלושה מתוך ארבעת הגדולים של סיאטל כבר אינם איתנו

קורנל, קוביין, סטיילי (ואפשר להוסיף גם את סקוט וויילנד, אם כי הוא לא היה מהסצינה בסיאטל).
&nbsp
פתאום גם נזכרתי שהיום ה-18.5 - יום השנה (ה-37) למותו של איאן קרטיס. ושניהם הלכו באותה דרך. לא מקרי, ככל הנראה.

 

[DRORIKO8]

את חושבת?

לא נראה לי שקורנל היה מעריץ גדול של קרטיס, זה לא ניכר במוזיקה שלו לפחות.
&nbsp
&nbsp

 

[ציףציף1000]

אין לי מושג בוודאות מה עבר עליו

אבל התזמון מעלה תהיות.

 

[DRORIKO8]

לדעתי זה סתם היה מקרי

אני גם לא חושב שכשבן אדם מגיע למצב נפשי שהוא מוכן להתאבד,מה שעובר לו בראש זה "אני אחכה עם זה לתאריך מסויים כדי שזה יפול על ההתאבדות של הגיבור שלי"

תשמעי יש כולה 365 ימים בשנה, בלא מעט מהם אנשים מפורסמים התאבדו,ובפרט מוזיקאים, סקטור שהוא יותר אובדני מהרגיל. לא כזה מופרך ששני מוזיקאים יתאבדו באותו יום.

 

[Dead Milk Manifest]

קורע לב.

זאת לא תקופה קלה לחיות בעולם הזה. אני ממש לא מדבר על הביביזם וטראמפיזם והקיצוניזם באופן כללי שפשט בכל. מגדלורי תרבות ענקיים קורסים אחד אחרי השני עלינו, ואין לנו מי שיחליפם. וזה חברים, השונה מכל תקופה אחרת שידעה האנושות.
התרבות שלנו היום היא תרבות פח אשפה. ריגוש מהיר. היא פה קצת להיום, ומחר כבר נפנה ונשכח ממנה. האומנים שצומחים פה, הם לא שוחרי תרבות, הם שוחרי כסף ואולי את התחת של בר רפאלי. תאגידים כלכליים שחולמים להיות נשיאי מדינה מושחתים יום אחד. לכן כל אבדה כזאת- מפילה קיר לבנים על הראש שלנו.

לאנשים שגדלו בניינטיז, קשה למצוא מוזיקאי גדול מקורנל. כן, הוא היה הסולן הגדול של זמנו, אבל יותר מזה- מוזיקאי אמיץ, אוהב מוזיקה על כל צדדיה, כולל סול ובלוז, פסייכ, מטאל pאנק fאנק ופרוג וג'אז ומה שלא תרצו, והכל נכנס לצליל של סאונדגארדן העצומה, ולמה כל כך אהבתי אותם. הם היו המגוונים האמיצים והבלתי צפויים מלהקות הניינטיז, ויש סיבה טובה לשמוע כל אחד מהאלבומים שלהם גם היום וגם בעתיד המאד רחוק (אם צפוי לנו אחד כזה בכלל).

לפחות חצי מהשירים של קורנל היו אפלים בטירוף; עמוסי מוות, דכאון קליני, סמים, לולאות יפות לתלייה, רובים לחיסול עצמך, אהובתך ופיצוץ העולם כולו. הדברים האלה תמיד רחפו באוויר, החל מהמוות המוקדם של חברו הטוב אנדרו ווד, הראשון לגראנג'יסטים לחסל עצמו, ועד האלבום האיחוד האחרון של סאונדגארדן. ייתכן שכמו ליין סטיילי, וסקוט ויילנד זה היה רק עניין של זמן. לפחות ככה הרגשתי תמיד לגביו. אם כי, היו רגעים שהרגשתי שהוא דווקא הצליח להתגבר על הסמים והקללה שרובצת עליו ועל דורו (היי, לפחות אדי וודר אני בטוח שהתגבר), הדור שגדל להיות האנטי-בייבי-בום. הסוייסייד בום של אמריקה, זה כנראה התיאור המדוייק. שברון החלום האמריקאי התנפץ עליהם ישירות, והם שימשו כשובר הגלים של הדורות שבאו אחריהם, שלמזלם (או שלא?) כבר לא מרגישים באותה עוצמה את המוות האיטי שעובר על אמריקה, בעיקר כי הם כבר לא מרגישים דבר...

לזכרו של גיבור ילדות, ואומן ענק, הנה שיר מאלבום השני או השלישי הטוב ביותר שלהם, אם כי, בימים מסויימים, כמו זה, הוא ללא ספק הטוב, המחניק והאפל ביותר. .

 

[arieltr]

כתבת יפה מאוד

אין הרבה מה לומר, אני מסכים איתך לא מעט. זה הולך ונהיה יותר יותר עצוב.
אני מזדהה עם התחושה הבלתי נראית משהו אבל מאוד מורגשת של מוות איטי וזוחל, ושקיימת בלא מעט נושאים בתקופת החיים הנוכחית והכיוון הכללי.
אינני יודע אם זה באמת כך או אולי אנחנו מרגישים את מה שאנחנו מרגישים (ושהטבת לתאר בהודעתך) כיוון שתרבות שלמה שהיתה חלק חשוב מאיתנו הולכת ונעלמת מול עיננו ללא שום אלטרנטיבה ברורה נטולה ציניות או אופורטוניזם שאפשר לראות בכל מקום כיום. בכל מקרה העצב קיים בהחלט.

אני מכיר רק שלושה מתוך ששת האלבומים של סאונדגארדן, והם בהחלט יצקו המון דברים לתוך המערבולות המוסיקליות האנרגטיות המצויינות שלהם.
אני מאוד מאוד גם אוהב את TEMPLE OF THE DOG שיצא בול על תקופת התיכון שלי וחרשתי עליו המון. אולי האלבום הכי גראנג'י מבחינתי ותמיד שאני חוזר אליו אני מיד מתמלא בנוסטלגיה לתקופה של תחילת הניינטיז וכל החברים מהתיכון.
איזה כיף היה פעם וכמה הכל כל כך השתנה בחלוף השנים.
המון שירים נפלאים באלבום הזה REACH DOWN, SAY HELLO TO HEAVEN, TIMES OF TROUBLE, FOUR WALL WOURLD, ALL NIGHT THING, HUNGER STRIKE

והנה עוד אחד נפלא:

 

[Dead Milk Manifest]

מהרגעים היותר עדינים של קורנל

ה Temple. פרוייקט שנועד להנצחת זכרו של ידידו הטוב אנדרו ווד, אחד ממקימי הסצנה הסיאטלית שנפטר מאוברדוז של הרואין (חלק מהשירים כתובים לזכרו). מעניין שהוא הגיע שנה בערך אחרי הרגע הכי רועש של סאונדגארדן- האלבום louder than love , אבל אולי זה רק מסביר את הגדולה והורסטליות והחיפוש התמידי של האומן והלהקה הזאת.

לסאונדגארדן יש שלושה אלבומי מופת. מי שלא מחזיק אותם בבית, לא מחזיק שלושה מאלבומי הרוק הגדולים ביותר שיצא לי להכיר:

הראשון Badmotorfinger מ91. אלבום המופת הראשון של סצנה הסיאטלית (עלה במוחי הרעיון שסאונדגארדן אולי היו לגראנג' מה שהדאמנד היו לסצנת הפאנק הבריטיים- תמיד ראשונים, תמיד מעניינים ומתוחכמים מהאחרים, תמיד מחוברים יותר לשטח ונקיים ממניירות ,ועדיין תמיד האחרונים לקבל את כבודם ותהילתם מהעולם הגדול). זה אלבום שרירי, אפל וקטלני, וחשוב מזה- קפיצה קוונטית לעומת קודמו מבחינת כתיבה מלודית. עם כמה קטעים שכיכבו ב MTV, ואחד שלא (למיטב הבנתי) אבל הוא הטוב מכולם - mind riot. למה הוא לא מוכר כמו Outshined וראסטי קייג' (הענקים גם הם כמובן) ? . אין לי מושג, לחצו על הלינק והסבירו לי בבקשה . אגב, עושה לי טוב המחשבה על הבנאדם שיקשיב לראשונה לשיר הזה, ויגלה עכשיו את אחד השירים הכי טובים של הניינטיז...
דבר נוסף שחשוב לציין הוא סגנון השירה של קורנל, שגם היה צריך לעבור איזושהי אבולוציה, ואני חושב שרק בזכות ה temple הוא גילה את הרג'יסטר הנמוך שלו. בבדמוטורפינגר הוא הפך כבר לאשף ווקלי שכמעט אין שני לו.

אבל זה לא סיפק אותם. כי עם Superunknown מ 94, הם הצליחו לעלות אפילו שלב אחד נוסף בסולם ההעזה, והגיוון, והכל בעצם. בעיני, אין עוד להקה סיאטלית שהגיעה להשיג הזה, של שיפור תמידי ועקבי ביכולות שלהם עם כל הוצאה. סופר-אן-נוון, הוא פשוט סופר. עזבו את הלהיטים המוכרים, מדובר באוקיינוס מוזיקלי שלם של 70 דקות. מי שניכנס אליו עד לעומק, יהפוך למעריץ הלהקה לנצח. הוא מתנהל כמו כל האלבומים הגדולים של הסבנטיז שהמציאו יקום משלהם, אבל עושה את זה בסטייל משלו. תמיד חשבתי שהאקסטרא-גדולה של הלהקה הזאת טמון בשורשי הסול של קורנל. וזה לא משנה על מה הוא היה שר. המחוייבות שלו לקטע שהוא מבצע היא מחוייבות קדושה, בערך כמו שאוטיס רדינג מתיך את הנשמה, עם שיר פרידה פשוט. עכשיו עם נוסיף לזה את הדכאון הקיומי של הבחור, והריפים הסבאת'יים של קים טאיל בקצב של קינג קרימזון, אנחנו עולים על סופרנובה שמאיימת להתפוצץ עליך כל פעם שאתה שומע את האלבום הזה מחדש (והנה קטע סופר לא מוכר מספיק ממנו).

אבל הפיצוץ האמיתי קורה רק במופת השלישי. Down on the updise מ 96. האחרון לפי הפירוק. אלבום שתוכנן להערכתי כפצצה מתקתקת. הורסטליות של האלבום הזה לחוצה על כפתור המקסימום (מבלי להזניח את המלודיה כמובן, ראו את noose הלהיט הגדול ביותר שנכתב על לולאת חבל תלייה..). עם נתקלנו בהשפעות פסייכ הודיות באלבום הקודם, פה אנחנו מקבלים בנוסף לזה בלדות דת'-סאות'רן רוק, קאנטרי והארדקור-ט'ראש-פאנק מעוכים אחד לתוך השני באותה השיר (ty cobb- קטע ענק), וזה רק טעימה קטנה. הכתיבה נהייתה אפלה עוד יותר. סאונגדארגדן שכאמור הייתה קשורה בטבורה לסצנה ממנה הגיעה, כנראה בשלב זה התאבלה על משהו גדול יותר ממותו של קוביין. אני רק יודע שאם היו סוגרים את השאלטר על הדבר הזה שנקרא רוקנרול ב 1996, זה היה האלבום לסגור איתו. Applebite המערבולת הכמעט-אינסטרומטלית ששואבת את הרצון לחיות, tighter & tighter שסוגר וסוגר עליך, ועם Boot Camp לסיום סיומת, העליה מושלמת ומזככת על המדרגות להתחלה החדשה שם למעלה (אחרי הטירונות 05 המהנה של החיים כמובן).

מי שצריך עוד- יכול לנסות את אלבום האיחוד (מעולה, גם אם פחות מהשלושה הנ"ל) ואלבומי הסולו של קורנל. אבל עם זהירות מסויימת, כיוון שקורנל ניסה תמיד להיות יותר פופי באלבומי הסולו שלו. אני חושב שרק באופוריה מורנינג , הראשון שלו, הוא הגיע לאיזון הנכון, וגם זה , לא בכל אחד מהשירים. בשיאו, בכל אופן, הוא אלבום רגיש, מלודי ומשובח בהחלט.

 

[arieltr]

הוספת לי אלבום

השלושה שאני מחזיק אי שם בחדר בבית של ההורים הם
SUPERUNKNOWN
BADMOTORFINGER
LOUDER THAN LOVE

לא שמעתי אותם במלואם המון המון זמן, ומבין שלושת אלה את SUPER אני ממקם במקום השלישי. BMF הוא כנראה האלבום שבו סאונדגארדן שידרגה את עצמה, כמו שכתבת, והפכה להיות... סאונדגארדן. BMF אלבום משובח ואני ממקם אותו במקצת מעל ל-SUPER.
מה שמוביל אותי לאלבום LTL. לא מעט אנשים לא אוהבים את האלבום הזה, אבל אני מת על האלבום הזה. זה קילר של אלבום שמאוד עושה לי את זה.
האלבום הזה אשכרה מרגיש כאילו אפשר למקם אותו בדיוק בין MASTER OF REALITY ל-VOLUME 4 בדיסקוגרפיה של בלאק סאבאת'. כן, זה הכבוד האדיר שאני מחזיק ל-LOUDER THAN LOVE. הסאונד הסלדג'-דיסטורשני הזוחל הזה של קים והיללות והזעם של כריס - זה לא הטראש או הספיד של המטאל של ה-80s - זו המתכתיות של איומי ואוסבורן ומהנתח הכי משובח של התקופה הכי אדירה של סאבאת' (ששת הראשונים מן הסתם).
כן, המלווינס אולי לקחו את הסלדג' הסאבאת'י לכוון קצת יותר משוייף מסוייט ועשו אותו יותר 'שלהם', אבל LTL של סאונדגארדן הוא רגע יחודי לא פחות מבחינתי.

אגב מאוד מעניין שמסתכלים על הגראנג' וסיאטל תמיד מיקמו את סטיילי וקוביין בצד אחד ואת אדי וודר וכריס קורנל בצד השני הפחות דיכאוני ומסוייט. כנראה בגלל ששני הראשונים חתכו מוקדם ושני האחרונים שרדו יפה את הניינטיז. אבל נירוונה הייתה כל כך שונה מ ALICE IN CHAINS שכל כך שונים מפרל ג'אם (שהיו הראשונים שהפסקתי להתעניין בהם) שכל כך שונים מסאונדגארדן.
הקיצור הניינטיז היו אולי הגרזן האחרון של הרוקנרול, ומוסיקלית הרגשת האבדון והסיום בהחלט מורגשת בהמון אלבומים שם, בנוסף להתרחשויות במציאות.

 

[Dead Milk Manifest]

דווקא אם אהבת את LTL

נראה לי שיהיה יותר דחוף עבורך לשמוע את הראשון שלהם Ultramega OK. אני בגדול מסכים מאוד אם מה שאמרת על Louder, רק שיש לי בעיה אחת איתו וזה האוקטבה הגבוהה שקורנל "נתקע" עליה לאורך האלבום. משהו שצורם לי באוזן יותר מדי (אני מניח שלמי שיש קצת יותר נסיון במטאל ממני כנראה לא יפריע כמו שלי זה מפריע). לכן את האיזון בין ההשפעות המטאליות המוקדמות של סאונדגארדן עם ההתלהבות המדליקה הזאת של ההתחלה, אני מקבל הכי חזק מהאולטרה מגה.
נכון שהוא בוסרי מוזיקלית לעומת LTL, אבל הוא גם תופס משהו בזמן ובמקום (נבכי סצנת המועודנים המעופשים של סיאטל בסוף האייטיז) שמעט אלבומים תפסו. אולי רק מדהאני עשתה את זה כל כך טוב באותו זמן . קורנל מחרחר נמרצות בערך כמו מייק ארם בחלק מהשירים ,ובחלק אחר הסאונד מזכיר אפילו את מה שעתידים לעשות נירוונה בבליץ' (בכל זאת שני ה Ep's הראשונים של סאונדגארדן יצאו גם בלייבל האגדי sub pop, כך שאפילו שקוביין נהג להכחיש את הקונקשן לסאונדגארדן והסצנה בסיאטל, הרי שיש לא מעט). וגם יש שם קאבר מרענן למדי לסמוקסטק לייטנינג. כדאי מאוד לנסות,
ואחרי זה גם לחזור ל EP's הראשונים שלהם אם אהבת (ורצוי שאני בעצמי אחזור לשמוע אותם שוב כי עבר הרבה זמן מאז הפעם האחרונה..).