קלאסיקות רוק revisited

oren29at

New member
טיסה קצרה לשנות התשעים

בקריקטורה שהתפרסמה פעם ב Mad Magazine נראו חברי הרכב הרוק-גראנג' הסיאטלי Stone Temple Pilots שוטפים רכבים לפרנסתם כשההסבר היה "זה מה שחברי סטון טמפל פיילוטס היו עושים בחיים אם פרל ג'אם לא הייתה קיימת". אומת הגראנג', בסופו של דבר, הנפיקה להקות שדי נראו ונשמעו אותו דבר (לפחות על פני השטח), והדמיון בין הקול של סקוט וויילנד, סולן הפיילוטס, לזה של אדי ודר הוא בלתי ניתן להכחשה. נקודת הפתיחה של הפיילוטס, אם כך, נמוכה יותר באופן מודגש, מה שאילץ אותם (אולי) להתאמץ יותר כדי להמריא עם המוזיקה שלהם.

האלבום השני שלהם יצא ב 1994. אין לו ממש שם, לפעמים קוראים לו Purple, לפעמים 12 Gracious Melodies כי זה מה שכתוב על העטיפה האחורית של התקליטור, ולפעמים קוראים לו סתם Stone Temple Pilots. האלבום נורא הצליח בזמנו- גם במצעדים וגם בביקורות. בגלל זה קניתי אותו ואהבתי את הרוק היחסית כבד והישיר שלהם. עשרים ומשהו שנים אחרי, החלטתי לבדוק אם האלבום עדיין טוב כמו שאני ואחרים חשבו כשיצא.

כדאי להתחיל עם הפיל בחדר: כן, סקוט וויילנד נשמע כמו אדי ודר. אבל לא הוגן יהיה לדהור על הנקודה הזאת, משום ששכפול פנימי בתוך ז'אנרים הוא דבר די נפוץ: המון להקות מטאל נשמעות כמו העתקים של אותו הדבר (הררי גיטרות, סולן נוהם, סולואים מתישים), ברוס ספרינגסטין הגדול עשה מאמצים גדולים להישמע כמו בוב דילן בתחילת הדרך, ועוד ועוד דוגמאות. אז הגראנג' יצר שכפולי פרל ג'אם, ואחד מהם ניצב לפנינו. ביג דיל. השאלה היא: איזו מוזיקה הלהקה עושה?

התשובה היא: היא עושה אחלה רוק, ומצליחה אפילו לגוון אותו עם קצת אקוסטיקה בקטנה. בראש ניצבים הלהיטים מתוך האלבום, שנשמעים מצוין גם היום: "Vasoline" מהפנט, "Big Empty" עוסק אמנם בפופיק של ויילנד ("Driver faster in my car", "Smoke a cigarette" וכו' וכו'), אבל הלחן שלו חזק המנוני וסוחף. מעל כולם ניצב לו בגאון ה-שיר של האלבום, "Interstate Love Song", שזכה לקליפ מצויין לא פחות מהשיר. 3 מתוך 3, לגמרי קלאסיקות רוק, טריות כמו ביום הקלטתן.

השנה היא אמנם 1994, התקליטור כבר מזמן החליף את התקליט, והוא מאפשר 70 דקות של מוזיקה לכל אלבום שהוא, אבל פה מגיעה נקודת הזכות הגדולה של האלבום: הפיילוטס עומדים בפיתוי וכמעט ולא גורמים לאף שיר לגלוש יתר על המידה. האלבום כאלבום מהודק מאד, רוב השירים מצליחים לעמוד ב 3-4 דקות תזמון כולל סולואי גיטרות, ואם "Lounge Fly" חורג מהתזמון הזה, אז הוא עושה את זה בצדק בזכותו סולו גיטרה משובח של פול לירי, גיטריסט הבאטהול סרפרז.

מוזיקלית, הפיילוטס מתמקדים בלעשות טוב את מה שהם יודעים: רוק גיטרות כבד ראש. האחים דין ורוברט דהליאו (גיטרה ובס בהתאמה) אחראים ללחנים ועושים עבודה שנעה בין טובה מאד למצויינת. כאמור, אין תעוקת אוזן כמעט באף שלב.

המנעד הצר של הלהקה מופר פעמיים: הבלדה האקוסטית היפה "Pretty Penny", ו "Kitchenware & Candybars" המסיים, שמשלב יפה אקוסטיקה ופזמון המנוני. הפיילוטים שתלו בסוף האלבום פרודיה משעשעת במיוחד על אופנת ה"קטעים הנסתרים" של התקופה: השיר ה 12 הוא לא שארית מהקלטות האלבום, כמצופה, אלא שיר הלל לאלבום כולו, שמבוצע בסגנון מיושן במיוחד ע"י אחד, ריצ'רד פטרסון.

אבל אין טוב בלי קצת רע: נקודת התורפה של האלבום הוא פער מורגש בין שני חלקיו. נכון שקשה לחלק תקליטור לשניים, אבל רצף השירים באלבום הזה הופך את זה לקל במיוחד: השיר השישי, "Pretty Penny" האקוסטי, מסיים את חלקו הראשון והמושלם, ומפנה את הדרך לחמשת השירים האחרונים באלבום. אני, אישית, שונא לנתח אלבומים לפי סדר השירים שלהם, אבל פה אין לי ברירה: השיר השביעי, שפותח את "צד ב'" של האלבום, הוא הגרוע ביותר באלבום. "Silvergun Superman" (זה שמו) נשמע כמו קלישאה של כל מה שגרוע בז'אנר הרוק כבד הראש: קלישאה של הלחנה וביצוע, עם סולו מחורבן On top. עוד שני שירים בחלק ב' נופלים מהרמה הגבוהה של רוב האלבום: "Unglued" הוא הכי קרוב ל feel good שהפיילוטס יכולים לעשות, והוא לפחות קצר (2:30 דקות). "Army Ants" סתם לא מבריק במיוחד, וחבל.

אם לסכם: האלבום איננו מושלם, אבל המגרעות שלו הם לא מהסוג ש"מפיל אלבומים", ואפשר להכיל אותן די בקלות. Stone Temple Pilots נשמעים טריים ומלאי אנרגיה באלבום הזה. הם מנגנים מצויין, סקוט ויילנד מביא איזו נשמה לחלק מהשירים שמחלצת אותו בהצלחה מהדמיון הבסיסי לאדי וודר. היה כיף לחזור לאלבום הזה, ו-וואללה: בהחלט קלאסיקת ניינטיז, ואלבום מומלץ לחובבי רוק עכשווי ו/או סבנטיזי שמשום מה לא מכירים את האלבום.

*****************************************

All lyrics written by Scott Weiland.

1. "Meatplow" Robert DeLeo, Dean DeLeo 3:37
2. "Vasoline" R. DeLeo, D. DeLeo, Weiland, Eric Kretz 2:56
3. "Lounge Fly" R. DeLeo 5:18
4. "Interstate Love Song" R. DeLeo 3:14
5. "Still Remains" R. DeLeo, D. DeLeo 3:33
6. "Pretty Penny" D. DeLeo 3:42
7. "Silvergun Superman" R. DeLeo, D. DeLeo 5:16
8. "Big Empty" D. DeLeo 4:54
9. "Unglued" Weiland, R. DeLeo 2:34
10. "Army Ants" D. DeLeo 3:46
11. "Kitchenware & Candybars" + (hidden track "12 Gracious Melodies") R. DeLeo 8:06

Total length: 46:59

Personnel

Scott Weiland – lead vocals
Dean DeLeo – guitar
Robert DeLeo – bass, backing vocals
Eric Kretz – drums
Paul Leary – ending guitar solo on "Lounge Fly"

Brendan O'Brien – producer, recording, mixing
Nick DiDia – engineer

John Heiden – design
Dale Sizer – illustrations

1994







 

oren29at

New member
לא מכיר את הלהקה הזאת בכלל


הייתי בצבא בתחילת שנות התשעים, וזה די שיבש את המעקב המוזיקלי שלי. יש כמה מוזיקאים והרכבים שהם ממש שמועה בשבילי, והאמת היא שהתפזרתי לכיוונים אחרים, כך שאת החור הזה אני כבר לא אסגור ככל הנראה.
 

RIDE TO LIVE

New member
ומכיוון אחר ביצוע פנומנלי ל 'Sound and Vision' הפעם של הגאון

Beck


חובה לעשות שימוש באוזניות בעת האזנה

 

oren29at

New member
יאללה, תת שרשור רימייקים!

לרגל הוצאת "מהדורת 30 השנים" ל Black and White Night- קונצרט המחווה/קאמבק של רוי אורביסון- הנה "Oh, Pretty Woman" הקלאסי, שבו נתמך אורביסון על ידי אלביס קוסטלו, ג'יי. די סאות'ר וג'קסון בראון בקולות רקע, טום ווייטס בפסנתר, וג'יימס ברטון וברוס ספרינגסטין בדואט גיטרות נפלא במיוחד. קלאסיקה של קלאסיקה.

 

tzvika321

New member
קוסטלו, ספרינגסטין וחברים במחווה לג'ו סטראמר

אפילו מצליחים לשמור על רוח המקור

 

oren29at

New member
Phish עושים Genesis

מאירוע הכניסה של ג'נסיס ל Hall of Fame מ 2010. Phish אדירים בלי קשר, ופה הם מתחברים לחלק מהשורשים המוזיקליים שלהם, והולכים יפה על הקו הדק שבין הנאמנות למקור לבין ביצוע אוטונומי. טריי אנסטסיו עושה גם סטיב האקט וגם פיטר גבריאל בצורה מוצלחת מאד

 

oren29at

New member
מזכיר משפט מהסרט הקלאסי To Be Or Not to Be

שאומר הקולונל הגרמני בוורשה הכבושה על שחקן תיאטרון מקומי: " What he did to Shakespeare we are doing now to Poland".
 

arieltr

New member
אלבום אדיר לגמרי

הפיסגה הכי גבוהה שבילי קורגן הגיע אליה עם הפאמפקינגז.
בשנים הללו של סוף התיכון, האלבום הזה היה האלבום הכי טוב בעולם שלי. שני רק לנברמיינד. איזה סאונד, איזה הד לפנים הם נותנים שם, חד כתער. ואיזה מלודיות נפלאות בתוך כל החשמל הזה. בתי ספר צריכים ללמד את תוכן האלבום הזה לבגרות.

I'm all by myself, as I have always been
[URL]https://www.youtube.com/watch?v=60J6HlvfePM[/URL]

אוחח אני הולך לחרוש עליו הלילה
 

arieltr

New member
ניל יאנג - Harvest - 1972

אלבום מושלם, עכשיו תרגיעו אהה, כי אין סקירה.

מצד שני, תמיד אפשר להתנחם באחד ה-EPs הכי מדליקים שיצא לי לשמוע.
דמיינו את מרטין רב קם בבוקר נכנס לאוטו, אוסף את אלן ווגה ויחדיו הם טסים על האוטובאן ונכנסים חזיתית ב-NEU!
כיף לא נורמלי:
[URL]https://www.youtube.com/watch?v=epx2J_UZVf4[/URL]
[URL]https://www.youtube.com/watch?v=5ePoqccnjAA[/URL]
 

arieltr

New member
ניל יאנג - After the Gold Rush - 1970

שייאווו כמה זמן לא שמעתי את האלבום הענק הזה.
11 שירים, חלקם נהדרים, חלקם מקסימים, חלקם מלאים בעליצות.
ושלושה מהם נכנסים בקלות למקום הראשון ברשימת 'אלף השירים שנכנסים למקום הראשון ברשימת אלף השירים שנכנסים בקלות למקום הראשון'.
זו רשימה דמיונית לבינתיים אבל היא נשמעת אחלה רשימה never the less...

הנה אחד מהשלושה:
[URL]https://www.youtube.com/watch?v=l4ho1MN3NEM[/URL]
 

RIDE TO LIVE

New member
Live at massey hall 1971 old man - ההופעה שהפכה לאגדה

יאנג מנגן לראשונה את old man בהופעה שהפכה לאגדה - massey hall
שנים חיפשתי בטרוף את האלבום על תקליט... מאוד נדיר, איכות סאונד יוצאת דופן.
יש המגדירים אותו אלבום ההופעה הטוב, האיכותי ביותר.
בסוף הצלחתי להשיג לפני שנתיים, הופעה היסטורית והסאונד באמת יוצא דופן.

 

oren29at

New member
אלבום נפלא עם צליל "של פעם"

יש משהו מאד "חם" בצליל של האלבום- אולי בגלל שההופעה הוקלטה באולם לא גדול, אולי בגלל האופי האקוסטי שלה. בכל מקרה, את הצלילי קלטתי אני, במו אזני, מעל גבי התקליטור, כך שאם היית שואל אותי אולי הייתי חוסך לך את המרדף אחרי התקליט

&nbsp
ספציפית לעניין אלבומי הופעה- אני חושב שהוצאות "רשמיות" עושות עוול להופעה, כי הן משטיחות את אווירת ההופעה לטובת איכות השמעה סטרילית, "אולפנית". לפני כמה שנים גיליתי שבוטלגים, אפילו באיכות בינונית, נותנים תחושה יותר מלהיבה ומאירים את האמן/ים בזווית יותר טבעית ופחות מעובדת.
&nbsp
נזכרתי שכתבתי פעם על בוטלג כזה, של דייויד בואי. אם תקרא אולי תבין את ההרגשה שלי יותר בפירוט
&nbsp
http://www.tapuz.co.il/forums/articles/article/552/111901/מוזיקה/אגדות_רוק
&nbsp
 
למעלה