החיפוש הייחודי של Gרר
- פותח הנושא החתולית
- פורסם בתאריך
nadavhacohen
New member
התחתנתי בגלריה...
שישי צהריים, התפריט היה צמחוני-דגים ואנשים עפו על האוכל בקטע אחר...אני כמובן לא ממש אכלתי
יוצא לי לאכול בחומוס הזה בזמר פעם ב.., שכחתי את שמו, אכן חומוס טעים ונעים שסוגר פינה-בד"כ אני אוכל שם בסביבות 8, 8 וחצי בבוקר כך שעדיין אין פלאפל ולא יכול לחוות דעה.
במרחק של כ10 דקות נסיעה, בבאקה אל גרבייה ליד היציאה לכביש 6, יש את "חומוס-פול נאסים". שם התיבול יותר אגרסיבי (הרבה שמן זית-לימון) אבל אני אוהב את זה.
שישי צהריים, התפריט היה צמחוני-דגים ואנשים עפו על האוכל בקטע אחר...אני כמובן לא ממש אכלתי
יוצא לי לאכול בחומוס הזה בזמר פעם ב.., שכחתי את שמו, אכן חומוס טעים ונעים שסוגר פינה-בד"כ אני אוכל שם בסביבות 8, 8 וחצי בבוקר כך שעדיין אין פלאפל ולא יכול לחוות דעה.
במרחק של כ10 דקות נסיעה, בבאקה אל גרבייה ליד היציאה לכביש 6, יש את "חומוס-פול נאסים". שם התיבול יותר אגרסיבי (הרבה שמן זית-לימון) אבל אני אוהב את זה.
בבזאר התורכי בעכו - "בית האוכל של מעדל'ה"
זה לא היה בסוף הדשבוע אלא במהלכו, מקווה שמותר (
).
הגעתי במקרה (יצאתי לצלם, היינו רעבים, עצרנו).
צלחת של סנייה - קציצות קבאב וביניהן פלחי עגבניות ותפוחי אדמה (שהיו החלק החלש). אם נתעלם מתפוחי האדמה - היה טוב+ גם אם לא מבריק.
מנה אחרונה - כנאפה. זו בהחלט מנה - מספיקה לשני אנשים. הכנאפה הכי טובה שאכלתי אי פעם. הבסיס הוא גבינה עיזים וקצת גבינה כחולה. *לא* מתוק מדי. *אין* צבע מיותר. מעולה !
לשתיה היתה לימונדה *תוצרת בית* נפלאה. (עדנאן הסביר שאם ארצה הוא יוסיף סוכר. לא רציתי).
לזכרוני שלמתי +-120 ש'ח שווים ביותר.
אבל עכשיו צריך להגיע במיוחד כדי לדגום יותר ברצינות.
זה לא היה בסוף הדשבוע אלא במהלכו, מקווה שמותר (
הגעתי במקרה (יצאתי לצלם, היינו רעבים, עצרנו).
צלחת של סנייה - קציצות קבאב וביניהן פלחי עגבניות ותפוחי אדמה (שהיו החלק החלש). אם נתעלם מתפוחי האדמה - היה טוב+ גם אם לא מבריק.
מנה אחרונה - כנאפה. זו בהחלט מנה - מספיקה לשני אנשים. הכנאפה הכי טובה שאכלתי אי פעם. הבסיס הוא גבינה עיזים וקצת גבינה כחולה. *לא* מתוק מדי. *אין* צבע מיותר. מעולה !
לשתיה היתה לימונדה *תוצרת בית* נפלאה. (עדנאן הסביר שאם ארצה הוא יוסיף סוכר. לא רציתי).
לזכרוני שלמתי +-120 ש'ח שווים ביותר.
אבל עכשיו צריך להגיע במיוחד כדי לדגום יותר ברצינות.
Maldini Girl
New member
בעייני פנינה נפלאה בעכו
הקדמה...
במחצית השניה של אוגוסט טילנו ביער השחור, במתכונת משפחתית. היער אולי שחור אבל הצבע השולט הוא ירוק, כשהשמש של מזג האוויר הנאה צובעת אותו במלוא גווניו. פשוט לא להאמין איך כל מקום ששולחים אליו את העין נראה כמו גלויה. היער מציע שפע של אטרקציות מגוונת, מה שהופך את החופשה למהנה מאד.
הגרמנים התגלו כמאד נחמדים. לעתים קצת נוקשים, אבל זה לא הרומנים עם הפרצוף העצבני כל פעם שאתה מדבר איתם אנגלית. הצעירים, שכנראה עדין זוכרים משהו מבית הספר, שולטים יותר טוב באנגלית מאשר המבוגרים. מי שפחות שולט באנגלית בדרך כלל יקרא למישהו צעיר יותר שיעזור לו, בין אם זה הבת או הקולגה. זה כמובן לא מנע ממישהו להכתיב לי מספר של הבת שלו כשהוא אומר את כל ספרות בגרמנית בלבד. מזל שאת המינימום גרמנית הזאת אני יודע.
יחד עם זאת, מפתיע שדווקא באתרי תיירות המדריכים המקומיים מרביצים טקסטים של הסבר בגרמנית ללא כל תרגום לאנגלית. זה משהו שדי לא יעלה על הדעת להכניס קבוצה עם מדריך לארמון ולתת למדריך לדקלם הסברים ארוכים בגרמנית מול קבוצה שחלק לא קטן ממנה לא דובר גרמנית. אבל למעט העניין הזה – מסתדרים שם לא היטב עם אנגלית.
עוד משמח לראות שעדין שעה בגרמניה היא שעה. אם מישהו אומר שמחר בשמונה הוא יגיע לבדוק לך משהו בחדר – אז בשמונה אפס אפס הוא יגיע. מקסימום שמונה בדקה אם מישהו עיכב אותו בדרך.
מבחינת תנועה כל הזמן הזהירו אותנו שמאד עמוס שם, אבל האמת שברוב הזמן לא נתקלנו בעומסים משמעותיים למעט כביש אחד שהוא די ראשי ובחלקו הופך לנתיב אחד, אבל רחוק מאד ממדי הזחילה של רומניה. גם הנהיגה אדיבה מאד. לחלוטין לא המשוגעים של רומניה שהופכים את הנסיעה שם לסכנת נפשות.
בכל הקשור לשבילי טיולים - ישראל עדין במקום הראשון, עם האבנים הצבועות לכל אורך הדרך. בגרמניה אתה יכול ללכת שעה בלי להתקל בשום סימון, וגם בהתפצלות לא פעם נותנים לך לנחש את ההמשך. יש לציין שהשבילים המוצעים בספרי המשפחה בדרך כלל מוטים, מבחינת בקושי, לטובת ילדים קטנים יותר, ומי שרגיל ללכת בשבילים המסולעים של הארץ ירגיש שהם נגמרים לו קל או מהר מדי. מצד שני באתרי ההייקינג המסלולים הם של עשרות קילומטרים, ולוקחים בחשבון לינה בטבע, כך שלא פשוט למצוא משהו "באמצע", וגם אז היעדר הסימונים הופך את המסלולים הארוכים יותר לבעיתיים.
בסך הכל - שבועיים מהנים ומגוונים מאד. בין לבין צריך כמובן לאכול ובשביל זה אנחנו כאן. כשחיפשנו בזמנו לא מצאנו יותר מדי דיווחים עדכניים, והיינו צריכים לעשות הרבה שיעורי בית. אני מקווה שהדיווחים האלה יעשו את העבודה של המטיילים הבאים קלה יותר.
במחצית השניה של אוגוסט טילנו ביער השחור, במתכונת משפחתית. היער אולי שחור אבל הצבע השולט הוא ירוק, כשהשמש של מזג האוויר הנאה צובעת אותו במלוא גווניו. פשוט לא להאמין איך כל מקום ששולחים אליו את העין נראה כמו גלויה. היער מציע שפע של אטרקציות מגוונת, מה שהופך את החופשה למהנה מאד.
הגרמנים התגלו כמאד נחמדים. לעתים קצת נוקשים, אבל זה לא הרומנים עם הפרצוף העצבני כל פעם שאתה מדבר איתם אנגלית. הצעירים, שכנראה עדין זוכרים משהו מבית הספר, שולטים יותר טוב באנגלית מאשר המבוגרים. מי שפחות שולט באנגלית בדרך כלל יקרא למישהו צעיר יותר שיעזור לו, בין אם זה הבת או הקולגה. זה כמובן לא מנע ממישהו להכתיב לי מספר של הבת שלו כשהוא אומר את כל ספרות בגרמנית בלבד. מזל שאת המינימום גרמנית הזאת אני יודע.
יחד עם זאת, מפתיע שדווקא באתרי תיירות המדריכים המקומיים מרביצים טקסטים של הסבר בגרמנית ללא כל תרגום לאנגלית. זה משהו שדי לא יעלה על הדעת להכניס קבוצה עם מדריך לארמון ולתת למדריך לדקלם הסברים ארוכים בגרמנית מול קבוצה שחלק לא קטן ממנה לא דובר גרמנית. אבל למעט העניין הזה – מסתדרים שם לא היטב עם אנגלית.
עוד משמח לראות שעדין שעה בגרמניה היא שעה. אם מישהו אומר שמחר בשמונה הוא יגיע לבדוק לך משהו בחדר – אז בשמונה אפס אפס הוא יגיע. מקסימום שמונה בדקה אם מישהו עיכב אותו בדרך.
מבחינת תנועה כל הזמן הזהירו אותנו שמאד עמוס שם, אבל האמת שברוב הזמן לא נתקלנו בעומסים משמעותיים למעט כביש אחד שהוא די ראשי ובחלקו הופך לנתיב אחד, אבל רחוק מאד ממדי הזחילה של רומניה. גם הנהיגה אדיבה מאד. לחלוטין לא המשוגעים של רומניה שהופכים את הנסיעה שם לסכנת נפשות.
בכל הקשור לשבילי טיולים - ישראל עדין במקום הראשון, עם האבנים הצבועות לכל אורך הדרך. בגרמניה אתה יכול ללכת שעה בלי להתקל בשום סימון, וגם בהתפצלות לא פעם נותנים לך לנחש את ההמשך. יש לציין שהשבילים המוצעים בספרי המשפחה בדרך כלל מוטים, מבחינת בקושי, לטובת ילדים קטנים יותר, ומי שרגיל ללכת בשבילים המסולעים של הארץ ירגיש שהם נגמרים לו קל או מהר מדי. מצד שני באתרי ההייקינג המסלולים הם של עשרות קילומטרים, ולוקחים בחשבון לינה בטבע, כך שלא פשוט למצוא משהו "באמצע", וגם אז היעדר הסימונים הופך את המסלולים הארוכים יותר לבעיתיים.
בסך הכל - שבועיים מהנים ומגוונים מאד. בין לבין צריך כמובן לאכול ובשביל זה אנחנו כאן. כשחיפשנו בזמנו לא מצאנו יותר מדי דיווחים עדכניים, והיינו צריכים לעשות הרבה שיעורי בית. אני מקווה שהדיווחים האלה יעשו את העבודה של המטיילים הבאים קלה יותר.
פארק אירופה
את שני הלילות הראשונים בילינו בפארק אירופה, שהוא ה-פארק לאנשים שכן מחפשים אקשן אבל לא בהגזמה כמו ב six flags או בפארק אבנטורה בספרד, שם מכניסים אותך למתקני עינויים שמזנקים מאפס למאתיים בחצי שניה. כאן, למעט כמה מתקני רצח שמהם נמנענו, רכבות ההרים נוסעות מהר ונותנות את כל הריגוש שצריך בלי לנתק לך את הלב מהגוף. האפליקציה של הפארק מעולה, עם נתוני זמן אמת על מצב התורים ונתונים מפורטים על כל מתקן.
הפארק מחולק לארצות. הוא מקסים ויזואלית. זה לא לונה פארק תל אביב עם אסופת מתקנים שזרוקה בלי קשר. בכל "ארץ" הושקעה המון מחשבה בפרטים הקטנים והמתקנים משתלבים בנופים ובאטרקציות המקומיות באופן מושלם.
לשמחתנו, הצלחנו להשיג מחיר סביר לאחד המלונות שנמצאים ממש בפארק, ובדרך כלל הם מאד יקרים. בדיעבד זה היה ממש מוצלח. מעבר לחצי שעת "פור" שמאפשרת לך להנות מחלק מהמתקנים חצי שעה לפני כולם (אמנם לא כל המתקנים פתוחים בחצי שעה הזו אבל עוד לפני שהאורח הראשון נכנס כבר הספקנו שלוש רכבות הרים) יש גם מופעים שמתקיימים בשעות הערב באיזור של המלונות וכמובן גם בריכות שחיה וכל הפינוקים הרגילים.
המלון שלנו (castilo alcazar) מעוצב בסיגנון טירה מימי הביניים, מהכניסה ועד לאחרון הפרטים של החדר, וממה שהתרשמתי – הוא הכי מיוחד שם.
הארוחות במסעדות של מלונות הפארק היו הפתעה לטובה. בערב הראשון אכלנו במסעדה של המלון שלנו, שמשלבת בופה ענק עם "בשר רץ". מבין הנתחים שהמלצר הביא, הבאמת שווים היו רק תאנים מצופות בבייקון (מוטיב חוזר בארוחות שלנו ביער, ראו הוזהרתם) וכבש לא רע. כל היתר היו בינוניים ולא הוזמנו שוב. אבל המזנון סיפק שפע של סלטים ותוספות כך שלא יצאנו רעבים.
בערב השני אכלנו ב Harborside, אחת המסעדות של מלון בל-רוק, שהוא בסיגנון אמריקאי דווקא, ושם במזנון יש הרבה עמדות שמכינים או חותכים לך מנות על המקום. בלב המסעדה פלנצ’ה ענקית שעליה טבח מכין פירות ים שאתה בוחר בעצמך. באופן טבעי שיטת הכנה כזאת של "פס יצור", שבה פירות ים מסוגים שונים מקבלים את אותו זמן צליה, לא מביא אותם למצב צבירה מושלם. חלק מהם יצאו בגבולות הסביר, אחרים פחות, עדין לארוחת ערב של מלון זה נרשם כגימיק נחמד מאד.
חוץ מזה צלעות כבש, ורוסט ביף ובופה שחלק ממנו הפתיע לטובה, כולל עוגת שוקולד בננה שהיתה ממש להיט.
ארוחת הבוקר מאד עשירה במונחים אירופאים. בלט במיוחד רושטי נפלא, מהלביבות היותר טובות שיצא לי לאכול. כמובן גם המון נקניקים וגבינות. בייקון על הבוקר – יאממי. פירות יבשים. דגים. מאפים. מה לא? ירקות כמובן. עגבניה ומלפפון בלבד.
עם תכנון יעיל (מומלץ ממש לעבור מראש על כל המתקנים בעזרת האפליקציה ו/או האתר ולהכין wish list מסודר, אחרת אפשר די בקלות ללכת לאיבוד שם) אפשר למצות את הפארק ביום אינטנסיבי אחד. המלון – מומלץ בחום, אנחנו ממש הרגשנו שהוא שידרג לנו את החוייה של הביקור שם.
את שני הלילות הראשונים בילינו בפארק אירופה, שהוא ה-פארק לאנשים שכן מחפשים אקשן אבל לא בהגזמה כמו ב six flags או בפארק אבנטורה בספרד, שם מכניסים אותך למתקני עינויים שמזנקים מאפס למאתיים בחצי שניה. כאן, למעט כמה מתקני רצח שמהם נמנענו, רכבות ההרים נוסעות מהר ונותנות את כל הריגוש שצריך בלי לנתק לך את הלב מהגוף. האפליקציה של הפארק מעולה, עם נתוני זמן אמת על מצב התורים ונתונים מפורטים על כל מתקן.
הפארק מחולק לארצות. הוא מקסים ויזואלית. זה לא לונה פארק תל אביב עם אסופת מתקנים שזרוקה בלי קשר. בכל "ארץ" הושקעה המון מחשבה בפרטים הקטנים והמתקנים משתלבים בנופים ובאטרקציות המקומיות באופן מושלם.
לשמחתנו, הצלחנו להשיג מחיר סביר לאחד המלונות שנמצאים ממש בפארק, ובדרך כלל הם מאד יקרים. בדיעבד זה היה ממש מוצלח. מעבר לחצי שעת "פור" שמאפשרת לך להנות מחלק מהמתקנים חצי שעה לפני כולם (אמנם לא כל המתקנים פתוחים בחצי שעה הזו אבל עוד לפני שהאורח הראשון נכנס כבר הספקנו שלוש רכבות הרים) יש גם מופעים שמתקיימים בשעות הערב באיזור של המלונות וכמובן גם בריכות שחיה וכל הפינוקים הרגילים.
המלון שלנו (castilo alcazar) מעוצב בסיגנון טירה מימי הביניים, מהכניסה ועד לאחרון הפרטים של החדר, וממה שהתרשמתי – הוא הכי מיוחד שם.
הארוחות במסעדות של מלונות הפארק היו הפתעה לטובה. בערב הראשון אכלנו במסעדה של המלון שלנו, שמשלבת בופה ענק עם "בשר רץ". מבין הנתחים שהמלצר הביא, הבאמת שווים היו רק תאנים מצופות בבייקון (מוטיב חוזר בארוחות שלנו ביער, ראו הוזהרתם) וכבש לא רע. כל היתר היו בינוניים ולא הוזמנו שוב. אבל המזנון סיפק שפע של סלטים ותוספות כך שלא יצאנו רעבים.
בערב השני אכלנו ב Harborside, אחת המסעדות של מלון בל-רוק, שהוא בסיגנון אמריקאי דווקא, ושם במזנון יש הרבה עמדות שמכינים או חותכים לך מנות על המקום. בלב המסעדה פלנצ’ה ענקית שעליה טבח מכין פירות ים שאתה בוחר בעצמך. באופן טבעי שיטת הכנה כזאת של "פס יצור", שבה פירות ים מסוגים שונים מקבלים את אותו זמן צליה, לא מביא אותם למצב צבירה מושלם. חלק מהם יצאו בגבולות הסביר, אחרים פחות, עדין לארוחת ערב של מלון זה נרשם כגימיק נחמד מאד.
חוץ מזה צלעות כבש, ורוסט ביף ובופה שחלק ממנו הפתיע לטובה, כולל עוגת שוקולד בננה שהיתה ממש להיט.
ארוחת הבוקר מאד עשירה במונחים אירופאים. בלט במיוחד רושטי נפלא, מהלביבות היותר טובות שיצא לי לאכול. כמובן גם המון נקניקים וגבינות. בייקון על הבוקר – יאממי. פירות יבשים. דגים. מאפים. מה לא? ירקות כמובן. עגבניה ומלפפון בלבד.
עם תכנון יעיל (מומלץ ממש לעבור מראש על כל המתקנים בעזרת האפליקציה ו/או האתר ולהכין wish list מסודר, אחרת אפשר די בקלות ללכת לאיבוד שם) אפשר למצות את הפארק ביום אינטנסיבי אחד. המלון – מומלץ בחום, אנחנו ממש הרגשנו שהוא שידרג לנו את החוייה של הביקור שם.
הייתי שם בילדות עם המשפחה, היה חמוד
זכורה לי המונורייל
הסגולה של "מילקה" אבל רוב המתקנים היו די פשוטים ולילדים, לא היו אז כמעט רכבות הרים, למיטב זיכרוני. גם כשהייתי עם המשפחה בארה"ב הלכנו לדיסני וכיו"ב... ולימים כשנודע לי על 6 flags חשתי מרומה, למה בזבזתי את הזמן על רכבת או שתיים לפארק כשיש פארק שלם לרכבות הרים?!
ואז ביקרתי בו והיה נפלא. לפני שנה ביקרתי שוב; ללב שלום, לצערי הגב כבר לא מה שהיה... אבל היה שווה. תזמנתי הגעה ליום חלש, עשיתי רכבת הרים לבד, מתקנים ברצף בלי לקום מהכיסא... היה מעולה. לא אכלתי, כי בפארק כזה אי אפשר לאכול...
הסגולה של "מילקה" אבל רוב המתקנים היו די פשוטים ולילדים, לא היו אז כמעט רכבות הרים, למיטב זיכרוני. גם כשהייתי עם המשפחה בארה"ב הלכנו לדיסני וכיו"ב... ולימים כשנודע לי על 6 flags חשתי מרומה, למה בזבזתי את הזמן על רכבת או שתיים לפארק כשיש פארק שלם לרכבות הרים?!
Alemannenhof, אגם טיטי
אחר שסיימנו עם פארק אירופה נסענו לחווה מדוגמת בעיירה Oberreied (המלצה למי שמעוניין – בנפרד) והמקום הראשון שנסענו אליו היה אגם Titisee, אגם קטן ומקסים שההמלצה הקולינארית העיקרית ביחס אליו היא להמנע לחלוטין ממלכודות התיירים שנמצאות בסמוך אליו.
במקום זה הרחקנו למסעדה שנמצאת על האגם (הישיבה במרפסת ממש על המים) בערך חמש דקות לכיוון מזרח. מסעדה בבית מלון שנקרא Alemanen Hof. הדבר היחיד שיכלנו לבקש הוא שהאוכל יהיה לא פחות טוב מהנוף שהיה באמת מושלם.
לפתיחה האישה הזמינה מרק תפוחי אדמה ואני הזמנתי מרק דגים מעושנים. שניהם היו מצויינים, עם יתרון קל בנקודות למרק תפוחי אדמה שהיה באמת מאד עדין ומיוחד.
לקטנה הזמנו Kasespatzle, שפצלה בגירסה מוקרמת שם שבבי בצל מלמעלה. הוא התגלה כמושחת במיוחד ופינטזנו עליו כל הטיול. נאלצנו לחלוק אותו והצטערנו שלא הזמנו מנה גדולה יותר. מדובר בגירסה מאד נפוצה של שפצלה שפוגשים בלא מעט מסעדות באיזור. זה מאד כבד. זה מאד גרמני. אבל זה מאד מאד מושחת וכיפי.
לעיקרית לא מצאתי משהו שיותר מדי קסם לי אז הימרתי על Meat Balls שהתגלו כשתי קציצות ענק, שילוב של עוף וחזיר, כמובן רוטב פטריות כי זה גרמניה והם חייבים להשמין כל דבר, אבל הקציצות עצמן היו ממש ממש טעימות. לא יודע מה הכניסו שם ואיך תיבלו אותם אבל אם ציפיתי למשהו די סתמי – על הביס הראשון חטפתי הפתעה של נבוט על הראש. חבל רק שהנודלס שהוגשו עם המנה היו סתם גלגלת אטריות בסגנון הכי משמים שיש, ודי זנחתי אותה. אבל הקציצות – פגז.
המנה של האישה היתה החלשה בארוחה. פילה פורל, שהיה בסדר, אבל די אנמי. קרם אפונה שהוגש בנפרד והיה אמור לתת לו את הקונטרסט היה גס מאד וסמיך מדי. והפחמימה, תפודים קטנים שהוגשו גם הם בנפרד, לא הלהיבו גם כן. בקיצור מנת דג די מיותרת.
לקטנה הזמנו שניצל וצ’יפס. הכי בנאלי אבל בכל זאת פעם אחת בגרמניה צריך גם להתרשם משניצל. הוא היה סבבה לגמרי, אבל בכל זאת… כולה שניצל וצ’יפס.
השירות היה נחמד מאד, כולל דפי ציור לקטנה (וזו היתה המסעדה היחידה שבה היא קיבלה התייחסות ספציפית כלשהי), הנוף מהמם והאוכל כמעט כולו צלף במיוחד המנה המושחתת של השפצלה שנכנסה עמוק לזיכרון.
מסעדה מאד מומלצת למי שמגיע לאגם בשעות הצהרים. מומלץ להזמין מקום אפילו באותו יום, כי היא די פופולרית בימים היפים של ה"עונה". המחירים די סבירים (לנו יצא 85 יורו כולל שתיה ל-3 אנשים). אם היו לנו עוד כמה ימים באיזור היינו חוזרים אליה בשמחה.
אחר שסיימנו עם פארק אירופה נסענו לחווה מדוגמת בעיירה Oberreied (המלצה למי שמעוניין – בנפרד) והמקום הראשון שנסענו אליו היה אגם Titisee, אגם קטן ומקסים שההמלצה הקולינארית העיקרית ביחס אליו היא להמנע לחלוטין ממלכודות התיירים שנמצאות בסמוך אליו.
במקום זה הרחקנו למסעדה שנמצאת על האגם (הישיבה במרפסת ממש על המים) בערך חמש דקות לכיוון מזרח. מסעדה בבית מלון שנקרא Alemanen Hof. הדבר היחיד שיכלנו לבקש הוא שהאוכל יהיה לא פחות טוב מהנוף שהיה באמת מושלם.
לפתיחה האישה הזמינה מרק תפוחי אדמה ואני הזמנתי מרק דגים מעושנים. שניהם היו מצויינים, עם יתרון קל בנקודות למרק תפוחי אדמה שהיה באמת מאד עדין ומיוחד.
לקטנה הזמנו Kasespatzle, שפצלה בגירסה מוקרמת שם שבבי בצל מלמעלה. הוא התגלה כמושחת במיוחד ופינטזנו עליו כל הטיול. נאלצנו לחלוק אותו והצטערנו שלא הזמנו מנה גדולה יותר. מדובר בגירסה מאד נפוצה של שפצלה שפוגשים בלא מעט מסעדות באיזור. זה מאד כבד. זה מאד גרמני. אבל זה מאד מאד מושחת וכיפי.
לעיקרית לא מצאתי משהו שיותר מדי קסם לי אז הימרתי על Meat Balls שהתגלו כשתי קציצות ענק, שילוב של עוף וחזיר, כמובן רוטב פטריות כי זה גרמניה והם חייבים להשמין כל דבר, אבל הקציצות עצמן היו ממש ממש טעימות. לא יודע מה הכניסו שם ואיך תיבלו אותם אבל אם ציפיתי למשהו די סתמי – על הביס הראשון חטפתי הפתעה של נבוט על הראש. חבל רק שהנודלס שהוגשו עם המנה היו סתם גלגלת אטריות בסגנון הכי משמים שיש, ודי זנחתי אותה. אבל הקציצות – פגז.
המנה של האישה היתה החלשה בארוחה. פילה פורל, שהיה בסדר, אבל די אנמי. קרם אפונה שהוגש בנפרד והיה אמור לתת לו את הקונטרסט היה גס מאד וסמיך מדי. והפחמימה, תפודים קטנים שהוגשו גם הם בנפרד, לא הלהיבו גם כן. בקיצור מנת דג די מיותרת.
לקטנה הזמנו שניצל וצ’יפס. הכי בנאלי אבל בכל זאת פעם אחת בגרמניה צריך גם להתרשם משניצל. הוא היה סבבה לגמרי, אבל בכל זאת… כולה שניצל וצ’יפס.
השירות היה נחמד מאד, כולל דפי ציור לקטנה (וזו היתה המסעדה היחידה שבה היא קיבלה התייחסות ספציפית כלשהי), הנוף מהמם והאוכל כמעט כולו צלף במיוחד המנה המושחתת של השפצלה שנכנסה עמוק לזיכרון.
מסעדה מאד מומלצת למי שמגיע לאגם בשעות הצהרים. מומלץ להזמין מקום אפילו באותו יום, כי היא די פופולרית בימים היפים של ה"עונה". המחירים די סבירים (לנו יצא 85 יורו כולל שתיה ל-3 אנשים). אם היו לנו עוד כמה ימים באיזור היינו חוזרים אליה בשמחה.
Adler Guesthaus, גלוטרל
בימים שבהם טיילנו בטבע טבע העדפנו לקחת כריכים לצהרים, היות וההיצע המסעדות באיזורים כאלה בדרך כלל מגוחך עד עלוב. בימים כאלה ניצלנו את המיקום המעולה של החווה שלנו לטובת מסעדות קצת יותר מוצלחות בערב.
אדלר שנמצאת בעיירה Glotteral היא אחת ממומלצות הפורום. יש עליה שני דיווחים מטיפי ריר די עתיקים (מלפני למעלה מ-5 שנים) אבל בגרמניה, שלא כמו בתל אביב, מסעדות טובות אמורות להחזיק מעמד לנצח אז החלטנו לתת לה את הצ'אנס.
גם המסעדה הזו היא חלק ממלון, כמו רוב המסעדות שסעדנו בהן במהלך הטיול. המסעדה משדרת גרמניה הקלאסית במיטבה. הן בעיצוב. הן בתלבושות (ובגיל...) של המלצריות.
התפריט כמובן בגרמנית בלבד (תפריטים באנגלית זה מצרך די נדיר באיזור, וכנראה שתפריט באנגלית הוא ה-אינדיקציה למלכודת תיירים). מזל שיש גוגל טרנסלייט אז יכלנו להגיע מוכנים וגם לשים לב שחלק מהמנות שהוזכרו בפורום כבר לא מוגש במסעדה.
שמאלץ למשל כבר לא מוגש שם לצד הלחם. במקום קיבלנו שני ממרחי גבינה: אחד עם פסטו (דומה מאד למה שאני מכין לקטנה לבית ספר) השני עם פפריקה. נחמד, אבל השמאלץ סיקרן אותי יותר. הוגשו שני סוגי לחמים. בהיר שהיה קצת יבש, וכהה מעולה ופריך מבחוץ ממש כמו שצריך.
גם האסקרגו כבר לא מוגש שם יותר כמנה ראשונה, אז במקומו הזמנו טרין כבד אווז, יותר צרפתי מגרמני, אבל בכל זאת אלזס נמצאת במרחק שעה נסיעה משם אז ההשפעה הצרפתית בלתי נמנעת. הוא היה עשוי לעילא, כשלצידו הוגשו מגוון תוספות שהפיגו היטב את המונוטוניות של הטרין ואפשר לראות אותם בצילום. היו שם, בין היתר, ענבים, וצנוברים ומין עוגיית שכבות נחמדה. מנה מצוינת ללא רבב.
למנה עיקרית לקחנו מנה זוגית של כתף צבי (באחד הימים בחווה ראינו מישהו יוצא לציד ולשאלתנו הוא אמר שהוא יוצא לצוד צבאים, אז גם אם הוא לא הצייד הרשמי של המסעדה די ברור שמדובר בבשר מקומי). המנה לא זולה, במיוחד שיש להזמין אותה לשני אנשים (32 לאדם). המלצרית פורסת את הבשר ליד השולחן ועושה את זה ברצינות של מדען טילים. המנה מוגשת עם שפצל'ה בסגנון ההונגרי, הלא מטוגן. השיחוק של המנה היו חמוציות שהוגשו בצלוחית נפרדת ונתנו קיק חמצמץ מרענן ל"כבדות" של הבשר.
לקטנה הזמנו לחי עגל. וואו על הבשר וואו על הרוטב. לשמחתי היא השאירה מהבשר אז יכלתי להנות גם מהמנה הזאת. הוגש עם פירה שלא טעמתי.
כולל יין שילמנו על הכל 140 יורו. לא זול בכלל, אבל הרגשנו שקיבלנו את מלוא התמורה לכסף. לקראת סוף הארוחה השף יצא להגיד שלום לסועדים. בסך הכל הוא עשה עבודה מאד טובה, והמסעדה נרשמת עם פלוס גדול גם בביקור שלנו בקיץ 2018. זה לא המקום לקבל בו יצירתיות או חדשנות אלא יותר את הקלאסיקות של האיזור, ובגבולות האלה היא מוצלחת מאד.
בימים שבהם טיילנו בטבע טבע העדפנו לקחת כריכים לצהרים, היות וההיצע המסעדות באיזורים כאלה בדרך כלל מגוחך עד עלוב. בימים כאלה ניצלנו את המיקום המעולה של החווה שלנו לטובת מסעדות קצת יותר מוצלחות בערב.
אדלר שנמצאת בעיירה Glotteral היא אחת ממומלצות הפורום. יש עליה שני דיווחים מטיפי ריר די עתיקים (מלפני למעלה מ-5 שנים) אבל בגרמניה, שלא כמו בתל אביב, מסעדות טובות אמורות להחזיק מעמד לנצח אז החלטנו לתת לה את הצ'אנס.
גם המסעדה הזו היא חלק ממלון, כמו רוב המסעדות שסעדנו בהן במהלך הטיול. המסעדה משדרת גרמניה הקלאסית במיטבה. הן בעיצוב. הן בתלבושות (ובגיל...) של המלצריות.
התפריט כמובן בגרמנית בלבד (תפריטים באנגלית זה מצרך די נדיר באיזור, וכנראה שתפריט באנגלית הוא ה-אינדיקציה למלכודת תיירים). מזל שיש גוגל טרנסלייט אז יכלנו להגיע מוכנים וגם לשים לב שחלק מהמנות שהוזכרו בפורום כבר לא מוגש במסעדה.
שמאלץ למשל כבר לא מוגש שם לצד הלחם. במקום קיבלנו שני ממרחי גבינה: אחד עם פסטו (דומה מאד למה שאני מכין לקטנה לבית ספר) השני עם פפריקה. נחמד, אבל השמאלץ סיקרן אותי יותר. הוגשו שני סוגי לחמים. בהיר שהיה קצת יבש, וכהה מעולה ופריך מבחוץ ממש כמו שצריך.
גם האסקרגו כבר לא מוגש שם יותר כמנה ראשונה, אז במקומו הזמנו טרין כבד אווז, יותר צרפתי מגרמני, אבל בכל זאת אלזס נמצאת במרחק שעה נסיעה משם אז ההשפעה הצרפתית בלתי נמנעת. הוא היה עשוי לעילא, כשלצידו הוגשו מגוון תוספות שהפיגו היטב את המונוטוניות של הטרין ואפשר לראות אותם בצילום. היו שם, בין היתר, ענבים, וצנוברים ומין עוגיית שכבות נחמדה. מנה מצוינת ללא רבב.
למנה עיקרית לקחנו מנה זוגית של כתף צבי (באחד הימים בחווה ראינו מישהו יוצא לציד ולשאלתנו הוא אמר שהוא יוצא לצוד צבאים, אז גם אם הוא לא הצייד הרשמי של המסעדה די ברור שמדובר בבשר מקומי). המנה לא זולה, במיוחד שיש להזמין אותה לשני אנשים (32 לאדם). המלצרית פורסת את הבשר ליד השולחן ועושה את זה ברצינות של מדען טילים. המנה מוגשת עם שפצל'ה בסגנון ההונגרי, הלא מטוגן. השיחוק של המנה היו חמוציות שהוגשו בצלוחית נפרדת ונתנו קיק חמצמץ מרענן ל"כבדות" של הבשר.
לקטנה הזמנו לחי עגל. וואו על הבשר וואו על הרוטב. לשמחתי היא השאירה מהבשר אז יכלתי להנות גם מהמנה הזאת. הוגש עם פירה שלא טעמתי.
כולל יין שילמנו על הכל 140 יורו. לא זול בכלל, אבל הרגשנו שקיבלנו את מלוא התמורה לכסף. לקראת סוף הארוחה השף יצא להגיד שלום לסועדים. בסך הכל הוא עשה עבודה מאד טובה, והמסעדה נרשמת עם פלוס גדול גם בביקור שלנו בקיץ 2018. זה לא המקום לקבל בו יצירתיות או חדשנות אלא יותר את הקלאסיקות של האיזור, ובגבולות האלה היא מוצלחת מאד.
סבתא רותרות
New member
נעים להיזכר! הדיווח הראשון על המסעדה הזו בפורום היה שלי וזה
היה לפני כ-12 שנה או יותר. הגענו אליה לגמרי במקרה...ונשבינו בקסמה.מאז שלחתי לשם הרבה חברים וכולם נהנו מאד. שמחה שגם אתם נהניתם ושהרמה לא ירדה. כמו שאמרת, באירופה, ובעיקר בכפרים, יש מוסדות משפחתיים שפועלים לאורך שנים, עוברים מדור לדור ומגישים אוכל מקומי מצוין. אי אפשר ליפול.
תודה על הדיווח.
היה לפני כ-12 שנה או יותר. הגענו אליה לגמרי במקרה...ונשבינו בקסמה.מאז שלחתי לשם הרבה חברים וכולם נהנו מאד. שמחה שגם אתם נהניתם ושהרמה לא ירדה. כמו שאמרת, באירופה, ובעיקר בכפרים, יש מוסדות משפחתיים שפועלים לאורך שנים, עוברים מדור לדור ומגישים אוכל מקומי מצוין. אי אפשר ליפול.
תודה על הדיווח.
למי שרוצה את החוייה הקלאסית של היער השחור - זה בהחלט המקום
אני גם מאמין שהמלצריות לא התחלפו מאז הדיווח שלך. השף כנראה שכן, הוא נראה צעיר יותר וכנראה שהוא גם אחראי לשינויים הקלים בתפריט. אבל למרות השינויים פה ושם אפשר להגיד ש"בגדול" הארוחה שאכלנו שם בהחלט עומדת בקו אחד עם הדיווחים העתיקים שנכתבו בפורום על המסעדה. תודה על ההמלצה!
אני גם מאמין שהמלצריות לא התחלפו מאז הדיווח שלך. השף כנראה שכן, הוא נראה צעיר יותר וכנראה שהוא גם אחראי לשינויים הקלים בתפריט. אבל למרות השינויים פה ושם אפשר להגיד ש"בגדול" הארוחה שאכלנו שם בהחלט עומדת בקו אחד עם הדיווחים העתיקים שנכתבו בפורום על המסעדה. תודה על ההמלצה!
Frieling Brewarie, פרייבורג
פרייבורג נחשבת בירת היער השחור. עיר תוססת. חמודה. בתים מושקעים. פסיפסים בכל מקום. שערי העיר מוסיפים פאסון. למי שמחפש לקנות משהו זה המקום לשוטט בו. תעלות קטנות שעוברות לאורך הרחוב היו יבשות. מצד אחד חבל כי זה נראה לי מוסיף המון חן כשהן מלאות במים. מצד שני בהתחשב בעובדה שהצלחתי ליפול לאחת מהן חמש דקות אחרי שהזהרתי מהן... אולי עדיף בלי מים.
את הביקור בעיר פתחנו עם עוגת גבינה ומשמשים בשוק העיקרים שבככר הראשית. עוגה מצויינת, עם גבינה מאד רכה אבל עדין “גבינתית” מאד בטעם.
בצהרים הייתי חייב לסמן וי על עוד יעד קולינארי בטיול: ארוחה בבירגארטן. בחרנו בפריילינג, מקום ענק עם המון שולחנות. הגארדן צמוד למבשלת בירה שבשעות הערב מגישה גם תפריט יותר רציני בתוך המסעדה שלה. התפריט בגינה מורכב, מן הסתם, בעיקר מבירה ונקניקיות.
אני בדרך כלל מעדיף בירות מחוספסות (טובורג וכו’) אבל הייתי חייב לטעום את הבירה המקומית שהיא דווקא בהירה וחלקה יותר. לסיגנון הזה היתה ממש ממש טעימה לי.
הזמנו שני סוגים של נקניקיות. נקניקיות חזיר אדמדמות שהוגשו עם חרדל. ונקניקיות חזיר לבנות שהוגשו בקערה עם מים רותחים, לחמניית פרעצל וחרדל-דבש. הלבנות היו לי קצת מוזרות, מרקם קצת אחר בגלל צורת ההכנה וההגשה.
לאדומות היה שפע של טעם, הלבנות בהחלט נזקקו לרוטב החרדל-דבש שהוגש איתן. האישה אהבה יותר. אני מעדיף בכל זאת את ה”רגילות”.
לארוחה של בירה-נקניקיות זה בהחלט עשה עבורי את העבודה. המחיר מגוחך, 6 נקניקיות לנו, פסטה לקטנה, שתי בירות ושתיה הסתכמו בפחות מ-50 יורו.
פרייבורג נחשבת בירת היער השחור. עיר תוססת. חמודה. בתים מושקעים. פסיפסים בכל מקום. שערי העיר מוסיפים פאסון. למי שמחפש לקנות משהו זה המקום לשוטט בו. תעלות קטנות שעוברות לאורך הרחוב היו יבשות. מצד אחד חבל כי זה נראה לי מוסיף המון חן כשהן מלאות במים. מצד שני בהתחשב בעובדה שהצלחתי ליפול לאחת מהן חמש דקות אחרי שהזהרתי מהן... אולי עדיף בלי מים.
את הביקור בעיר פתחנו עם עוגת גבינה ומשמשים בשוק העיקרים שבככר הראשית. עוגה מצויינת, עם גבינה מאד רכה אבל עדין “גבינתית” מאד בטעם.
בצהרים הייתי חייב לסמן וי על עוד יעד קולינארי בטיול: ארוחה בבירגארטן. בחרנו בפריילינג, מקום ענק עם המון שולחנות. הגארדן צמוד למבשלת בירה שבשעות הערב מגישה גם תפריט יותר רציני בתוך המסעדה שלה. התפריט בגינה מורכב, מן הסתם, בעיקר מבירה ונקניקיות.
אני בדרך כלל מעדיף בירות מחוספסות (טובורג וכו’) אבל הייתי חייב לטעום את הבירה המקומית שהיא דווקא בהירה וחלקה יותר. לסיגנון הזה היתה ממש ממש טעימה לי.
הזמנו שני סוגים של נקניקיות. נקניקיות חזיר אדמדמות שהוגשו עם חרדל. ונקניקיות חזיר לבנות שהוגשו בקערה עם מים רותחים, לחמניית פרעצל וחרדל-דבש. הלבנות היו לי קצת מוזרות, מרקם קצת אחר בגלל צורת ההכנה וההגשה.
לאדומות היה שפע של טעם, הלבנות בהחלט נזקקו לרוטב החרדל-דבש שהוגש איתן. האישה אהבה יותר. אני מעדיף בכל זאת את ה”רגילות”.
לארוחה של בירה-נקניקיות זה בהחלט עשה עבורי את העבודה. המחיר מגוחך, 6 נקניקיות לנו, פסטה לקטנה, שתי בירות ושתיה הסתכמו בפחות מ-50 יורו.
קרויצבלום חלק א' - כי יש "חוויות" שאי אפשר למצות בפוסט אחד
עוד יום שבו בילינו במקומות חשוכי מסעדות הביא אותנו בערב למסעדה בתוך פרייבורג, מסעדה בשם קרויצבלום שהזמנו אליה הרבה זמן מראש כי היה כתוב שהיא מאד פופולארית.
המסעדה מופיעה בהמלצות של מישליין, אבל ללא כוכבים. עד כמה שאני יודע מישליין מתחשבים הרבה בשירות. במספר אנשי הצוות. במניירות הקטנות.
כשאנחנו הגענו כל חמשת השולחנות בחוץ היו תפוסים. בפנים - חום בלהות, למרות שהיו פתחי יניקה של מזגן, רק שהוא לא פעל. ודיר בלאק על מי ששואל בתגובות למה לא ביקשנו להדליק. אותי לימדו שאם מזגן לא עובד בכלל אז כנראה יש לזה סיבה.
בפנים היה רק שולחן מאוייש אחד. שולחן ערוך נוסף היה מיועד בשבילנו, עם מאוורר בצידו שהיה אמור להציל אותנו. בדיעבד הסתבר שהשולחן השני הוא סוג של שולחן משפחה של הצוות. זה היה היום הראשון שהמסעדה נפתחה אחרי חופשת קיץ שלקחו לעצמם וכנראה החליטו לפנק את המשפחה בארוחה לסיום החופשה, רגע לפני שהצוות נעלם להם לסרביסים אל תוך הלילה.
בשולחן היו ארבעה ילדים בגילאים די קטנים (משהו כמו שנתיים עד שש) שהלכו והתחרפנו ככל שהתקדם הערב. זה כלל גם לכבות לנו, האורחים, את המאוורר. כל השבוע הראשון שלנו בגרמניה אנחנו עובדים קשה כדי להסביר לרוני שבמסעדה באירופה צריך להתנהג עוד יותר בנימוס ובשקט מאשר אנחנו רגילים בארץ, עד כדי דקויות של לא לשחק עם הכלי שולחן לפני שהאוכל מגיע, ולך תסביר לה שזה שהילדים מתגלגלים שם על הריצפה, קופצים על הספות, מכבים לנו את המאוורר ויוצאים ונכנסים פעם אחר פעם זה בגלל שהם ילדים של הצוות וגם ככה הם מרגישים שם כמו בבית.
האמת? אם מי מההורים שלהם הם בעלי המסעדה אז
(א) לחלוטין לא ברור לי למה למקם את הסועדים היחידים שאינם צוות ונמצאים בתוך המסעדה במרחק של חצי מטר מהילדים המחורפנים שלכם במקום לתת רווח של לפחות שלושה ארבעה שולחנות ממוקד האסון
(ב) אם כבר הושבתם אותנו במרחק נגיעה ממכם, ממש לא ברורה האדישות שלכם למראה הסועדים היחידים שיושבים בתוך המסעדה שלכם, ולא צריך הרבה הבנה בשפת גוף כדי להבין שככל שמתקדם הערב אנחנו מאד לא מרוצים אצלכם.
זה התחיל בזמן ההמתנה. את המנה הראשונה קיבלנו אחרי למעלה משעה שבה הוגשה לנו רק שתיה ופתיח.
הפתיח עצמו – וואו. מאפה קטן מעלה אחד של פילו שברירי ממולא בגבינת עיזים. קצת דבש וטימין. המתקתקות ממש ברמיזה, מה שנרשם לטובה. היה ממש טעים אבל בכל זאת, עם כל הכבוד, ביס אחד, שאחריו יושבים ומחכים ומחכים למי למי למי? למלצר הבודד שהיה עסוק רוב הזמן בשירות השולחנות בחוץ.
היה לו גם מסדרון מסתורי כזה שאיפשר לו גישה מבחוץ היישר לקצה הרחוק של המסעדה, ממש כמו פקמן שיוצא מצד שמאל של המסך והופ הוא מופיע בצד השני. גם זה הטריף אותנו שדקות ארוכות אנחנו מחפשים את המלצר, רגע שומעים אותו בחוץ ואז הופ הנה דמותו צצה פתאום בקצה הרחוק של המסעדה, עם הפנים למטבח, מפספס לחלוטין את הניפנופים שלנו, שהפכו יותר ויותר עצבניים.
כשבסוף כבר השגנו אותו ושאלנו למה המנות מתעכבות הוא השיב: טוב, נו, ביטה, המסעדה מאד עמוסה. סליחה?!?!?!? חמישה שולחנות בחוץ, 15 בפנים שמתוכם רק אנחנו והמישפוחה שלך. זה נקרא אצלך עמוס?!! אמרנו לו שזה לא נראה לנו ושבכל זאת יש לנו ילדה שעד כה אכלה ביס וחצי ושיתחיל להתניע. גם ככה כבר היינו מעוצבנים לא רק על העיכוב אלא על כך שאף אחד לא ממש מדבר איתנו. מצד אחד שולחן המשפחה שלא אכפת להם מהחיים שלהם ומצד שני המלצר שכמו בזיק ויויו מופיע ונעלם כל הזמן בלי לעבור דרכנו. מזמן לא הייתי כל כך מעוצבן על שירות.
אולי כדי להוכיח לנו שבאמת עמוס במסעדה הפציע לפתע משום מקום זוג שנכנס למסעדה. המסכנים בנו כנראה על דייט רומנטי וקיבלו שולחן אמנם במרחק שלושה שולחנות מהמעוז המשפחתי, אבל בשלב שהילדים כבר כבשו את כל השטח. כדי שהמסעדה לא תקרוס סופית מהעומס קם פתאום מישהו משולחן המשפחה וניגש לעזור להם. אם לנו לא, אז לפחות להם. בניגוד אלינו – הרבה זמן הם לא שרדו בפנים. תוך זמן מה העבירו אותם החוצה. מקווה שאת הדייט זה הציל להם.
המשך...
עוד יום שבו בילינו במקומות חשוכי מסעדות הביא אותנו בערב למסעדה בתוך פרייבורג, מסעדה בשם קרויצבלום שהזמנו אליה הרבה זמן מראש כי היה כתוב שהיא מאד פופולארית.
המסעדה מופיעה בהמלצות של מישליין, אבל ללא כוכבים. עד כמה שאני יודע מישליין מתחשבים הרבה בשירות. במספר אנשי הצוות. במניירות הקטנות.
כשאנחנו הגענו כל חמשת השולחנות בחוץ היו תפוסים. בפנים - חום בלהות, למרות שהיו פתחי יניקה של מזגן, רק שהוא לא פעל. ודיר בלאק על מי ששואל בתגובות למה לא ביקשנו להדליק. אותי לימדו שאם מזגן לא עובד בכלל אז כנראה יש לזה סיבה.
בפנים היה רק שולחן מאוייש אחד. שולחן ערוך נוסף היה מיועד בשבילנו, עם מאוורר בצידו שהיה אמור להציל אותנו. בדיעבד הסתבר שהשולחן השני הוא סוג של שולחן משפחה של הצוות. זה היה היום הראשון שהמסעדה נפתחה אחרי חופשת קיץ שלקחו לעצמם וכנראה החליטו לפנק את המשפחה בארוחה לסיום החופשה, רגע לפני שהצוות נעלם להם לסרביסים אל תוך הלילה.
בשולחן היו ארבעה ילדים בגילאים די קטנים (משהו כמו שנתיים עד שש) שהלכו והתחרפנו ככל שהתקדם הערב. זה כלל גם לכבות לנו, האורחים, את המאוורר. כל השבוע הראשון שלנו בגרמניה אנחנו עובדים קשה כדי להסביר לרוני שבמסעדה באירופה צריך להתנהג עוד יותר בנימוס ובשקט מאשר אנחנו רגילים בארץ, עד כדי דקויות של לא לשחק עם הכלי שולחן לפני שהאוכל מגיע, ולך תסביר לה שזה שהילדים מתגלגלים שם על הריצפה, קופצים על הספות, מכבים לנו את המאוורר ויוצאים ונכנסים פעם אחר פעם זה בגלל שהם ילדים של הצוות וגם ככה הם מרגישים שם כמו בבית.
האמת? אם מי מההורים שלהם הם בעלי המסעדה אז
(א) לחלוטין לא ברור לי למה למקם את הסועדים היחידים שאינם צוות ונמצאים בתוך המסעדה במרחק של חצי מטר מהילדים המחורפנים שלכם במקום לתת רווח של לפחות שלושה ארבעה שולחנות ממוקד האסון
(ב) אם כבר הושבתם אותנו במרחק נגיעה ממכם, ממש לא ברורה האדישות שלכם למראה הסועדים היחידים שיושבים בתוך המסעדה שלכם, ולא צריך הרבה הבנה בשפת גוף כדי להבין שככל שמתקדם הערב אנחנו מאד לא מרוצים אצלכם.
זה התחיל בזמן ההמתנה. את המנה הראשונה קיבלנו אחרי למעלה משעה שבה הוגשה לנו רק שתיה ופתיח.
הפתיח עצמו – וואו. מאפה קטן מעלה אחד של פילו שברירי ממולא בגבינת עיזים. קצת דבש וטימין. המתקתקות ממש ברמיזה, מה שנרשם לטובה. היה ממש טעים אבל בכל זאת, עם כל הכבוד, ביס אחד, שאחריו יושבים ומחכים ומחכים למי למי למי? למלצר הבודד שהיה עסוק רוב הזמן בשירות השולחנות בחוץ.
היה לו גם מסדרון מסתורי כזה שאיפשר לו גישה מבחוץ היישר לקצה הרחוק של המסעדה, ממש כמו פקמן שיוצא מצד שמאל של המסך והופ הוא מופיע בצד השני. גם זה הטריף אותנו שדקות ארוכות אנחנו מחפשים את המלצר, רגע שומעים אותו בחוץ ואז הופ הנה דמותו צצה פתאום בקצה הרחוק של המסעדה, עם הפנים למטבח, מפספס לחלוטין את הניפנופים שלנו, שהפכו יותר ויותר עצבניים.
כשבסוף כבר השגנו אותו ושאלנו למה המנות מתעכבות הוא השיב: טוב, נו, ביטה, המסעדה מאד עמוסה. סליחה?!?!?!? חמישה שולחנות בחוץ, 15 בפנים שמתוכם רק אנחנו והמישפוחה שלך. זה נקרא אצלך עמוס?!! אמרנו לו שזה לא נראה לנו ושבכל זאת יש לנו ילדה שעד כה אכלה ביס וחצי ושיתחיל להתניע. גם ככה כבר היינו מעוצבנים לא רק על העיכוב אלא על כך שאף אחד לא ממש מדבר איתנו. מצד אחד שולחן המשפחה שלא אכפת להם מהחיים שלהם ומצד שני המלצר שכמו בזיק ויויו מופיע ונעלם כל הזמן בלי לעבור דרכנו. מזמן לא הייתי כל כך מעוצבן על שירות.
אולי כדי להוכיח לנו שבאמת עמוס במסעדה הפציע לפתע משום מקום זוג שנכנס למסעדה. המסכנים בנו כנראה על דייט רומנטי וקיבלו שולחן אמנם במרחק שלושה שולחנות מהמעוז המשפחתי, אבל בשלב שהילדים כבר כבשו את כל השטח. כדי שהמסעדה לא תקרוס סופית מהעומס קם פתאום מישהו משולחן המשפחה וניגש לעזור להם. אם לנו לא, אז לפחות להם. בניגוד אלינו – הרבה זמן הם לא שרדו בפנים. תוך זמן מה העבירו אותם החוצה. מקווה שאת הדייט זה הציל להם.
המשך...
קרויצבלום - חלק ב - העלילה מסתבכת
לאחר קצת יותר משעה(!) הגיעו סוף סוף הראשונות. את ההזמנה עשינו כך שלקטנה לקחנו תפריט פיקס של שלוש מנות, כי זה הוסיף לה ראשונה וקינוח, ולנו בחרנו מנות מהתפריט הרגיל.
הראשונה של הקטנה, Tramezzini גבינת עיזים. כתבתי במיוחד איך שזה מופיע בתפריט, כי לא ברורה לי עד הסוף המנה. הטרמזיני אם הבנתי נכון אמור להיות סוג של כריך מלחם. כאן זה היה שוב סוג של מאפה, ממולא בגבינת עיזים. משהו מגולגל כזה. כנראה לא אצליח לתאר את זה עד הסוף – אבל זה היה ממש טעים, והמנה הראשונה המוצלחת מבין השלוש.
השתים שלנו: גספצ’ו, שהיה מבוצע נכון, אבל שום דבר מעבר לזה. דווקא בגספצ’ו אני אוהב שיש בו איזה ערך מוסך כל שהוא. איזה אקסטרה טעם שיקח אותו למקום קצת יותר מעניין. במיוחד למסעדה שמוגדרת כמסעדת שף. כאן הוה היה די blend. כאמור סביר, אבל ציפיתי למשהו מעבר ולא קיבלתי.
הסקאלופס, גם כאן, חומר הגלם – סבבה. התוספות – "ראגו" (כך ממש בתפריט) של מנגו-אננס-וניל - בסדר. לא משהו שבשבילו ארוץ להתלונן לחתולית אבל גם לא משהו שבשבילו אשלח מישהו למסעדה. עובר בלבד, או כמו הציון הקבוע שלי בחינוך גופני במהלך כל היסודי - “השתתף". מה שנקרא הגיע לשיעור. לא מעבר.
לעיקריות החלטנו שאנחנו מקציבים 20 דקות להגיע, אחרת אנחנו מודיעים להם שיכבו את האש או שיעבירו את השאריות לשולחן המשפחה שלהם. הם אכן הגיעו בול בתשע, עשרים דקות אחרי הראשונות.
העיקרית של הקטנה – בשר צבי, בהשראת אדלר, אבל two ways. הגיעו אכן שני סוגים של נתחים. אחד בהיר היה מעט יבש ופחות אהבתי. השני, הכהה, נתח שמנוני יותר, מוצלח הרבה יותר. וסליחה על הבורות בכל הקשור לנתחי צבי – בטיול הזה היתה הפעם ראשונה שיוצא לנו להתנסות עם בשר כזה.
העיקרית הראשונה שלנו – פילה בקר ברוטב מצומצם. הגיע נתח עגלגל שמנמן. היה מצויין, גם הנתח וגם הרוטב. אישית אני אוהב רטבים יותר מתקתקים עם פילה אבל זו בחירה של המסעדה וככזו אין לי שום תלונה. מנה שבהחלט מקבלת וי. הסטייק הוגש בליווי כמות ממש נדיבה של ירקות.
לעיקרית השניה חיכינו בכיליון עיניים. גם ככה לא היו הרבה אופציות בתפריט. סוג אחד של בשר (רק הפילה, כי הצבי, כאמור, הוא מהתפריט היומי). סוג אחד של פסטה. סוג אחד של דג. מי שלא רוצה פסטה או דג נאלץ די בהכרח לבחור את האופציה האחרונה שמופיעה שם תחת הכותרת Vegeterian Creation.
שאלנו בהתחלה את המלצר מה זה המנה הזו והוא אמר בחיוך – הפתעה. מה שנקרא מנה לא קבועה. השף נכנס לאיזה מוזה יצירתית ויוצר לך יצירת פרי סטייל מגניבה שאין איש יודע מה יהיה טיבה. כיוון שהפתעות אנחנו מאד אוהבים אמרנו יאללא. שיפתיע אותנו.
בשעה שהמנות התבוששו היה לנו הרבה זמן לדמיין מה זה יכול להיות. אולי מאפה כלשהו. אולי תבשיל קדירה. יש הרבה קריאיישן שאפשר לעשות עם ירקות. הגיעה המנה. אכן הרבה ירקות היו בה, בדומה לירקות שהיו עם הפילה. ובאמצע. גוש גדול שאמור להיות הקריאיישן. רגע… בוא נבדוק מה זה… לא. אין מצב. דווקא יש. זה פאקינג, אבל ממש ממש פאקינג – חביתה!!!
לרגע לא ידענו אם לצחוק או לבכות. אחרי שבועיים חופש של השף שהוא אמור להגיע עם המצברים הכי מלאים והמוזה הכי בועטת וזה הקריאיישן שהוא מוציא תחת ידיו? חביתה? בין הדברים היחידים שאני מסוגל להכין? או שזה הילדים של הצוות שבדיוק התגלגלו במסעדה והזכירו לו את ארוחת הבוקר שהוא צריך להכין להם מחר?
כשהמלצר הגיע לקחת את המנה אמרנו לו שהתאכזבנו לקבל חביתה בתור ההפתעה הצמחונית. המלצר שכמו סוכן מכירות מיומן יש לו כנראה תשובה לכל דבר אמר בפדגוגיות: אבל דווקא מאד מקובל להגיש חביתה בתור מנה עיקרית אצלנו באיזור.
אז רבאק, אם זה מאד מקובל – מה ההפתעה הגדולה בזה? ואם לשף אין כח או מוזה לאלתר – שימחק את המנה מהתפריט של אותו ערב. לקבל את הבייסיק של הבייסיק של ארוחת הבוקר של הארץ, החביתה החבוטה שצריך לחפש בנרות בארץ בית קפה או צימר שלא מציע אותה לארוחת הבוקר, בתור איזה יצירה נעלה – הרגיש לי שאם ראש ממשלת יפן באמת נעלב מהנעל של שגב – זו כנראה היתה התחושה שלו.
היינו מסיימים כבר באותו רגע, מה גם שבאמת כבר היה מאוחר, אבל רגע רגע. טמנו לעצמנו מוקש: הזמנו לקטנה תפריט פיקס שכולל גם קינוח. להסתכן שהוא יגיע בעוד חמש שעות או לקחת? החלטנו להסתכן. מקסימום תמיד אפשר לבקש חשבון וללכת. הבחירה היתה בין פלטת גבינות לקרם ברולה. הקטנה מאד אוהבת גבינות מיושנות אבל לא בתור קינוח, כך שהאופציה היחידה הוא הברולה.
הקטנה לא זכרה מה זה ברולה. אנחנו מנסים להזכיר לה שהיא כבר אכלה את זה והנה מגיעה המנה. אני מראה לה איך שוברים את הסוכר. לוקח ביס – והלב צונח. אויה. מרקם נוזלי. חמים. עם טעם גבינתי חמצמץ. אני אומר לה אל תאכלי את זה. זה גם לא קרם ברולה וגם לא טעים. עם ילדים חייבים להזהר. אתה נותן לה לאכול דבר כזה ולעד יתקבע לה המיצג הזה בתור קרם ברולה והיא לא תסכים לנסות שוב. אחרי משא ומתן קשוח והבטחות לפיצוי ביום שלמחרת היא הסכימה לוותר.
שאלנו את המלצר תגיד, ככה זה אמור להיות? נוזלי וחם. התשובה של החוכמולוג – כן, ככה אנחנו מכינים את זה. לא להאמין. שעה נסיעה מצרפת - וככה הם עושים את זה. צר לי לצטט את מנו פיידל, אבל ברולה זה ברולה. וזה – לא ברולה. אפשר לקחת ברולה ולהוסיף לו טעם. אפשר להזליף משהו מלמעלה. אפשר בקטנה לעשות קריאיישן. עם המרקם – אי אפשר לשחק, כי זה הופך את זה למרק, לא לברולה. והאמת שדי עצבן שאחרי כל הערב ההזוי הזה כבוד המלצר לא יכל להגיד ואללא, לא הצליח לנו. אני כבר לא מדבר על זיכוי. אבל לפחות להתייחס בכבוד לסועדים שכבר אכלנו ברולה או שנים בחיים שלהם.
זו היתה ללא ספק הארוחה המאכזבת ביותר שאכלתי כבר הרבה זמן, למרות שחלק מהמנות הוכיח חד משמעית שהם יכולים להוציא תחת ידיהם ארוחה מעולה. הפתיח. הראשונה של הקטנה. הפילה בקר. שלושתם היו מופתיים. גם הירקות שהוגשו עם העיקריות היו סבבה. אפילו הגספצ’ו והסקאלופס היו עוברים. במקרה הרגיל הייתי גם סולח על ברולה שנדפק.
מה שבעיקר פסל את הארוחה הזו מבחינתי היה הזלזול הבלתי נתפס בסועדים, שאפילו לא הגיעו אליכם סתם מהרחוב אלא הזמינו במיוחד מקום במסעדה שלכם. זלזול שהתבטא הן באוירה בתוך המסעדה, שעם כל הכבוד לארוחת משפחה שלכם – או שתעשו אותה לפני שבאים אורחים או שתדאגו שהאורחים שלכם לא יסבלו ממנה, או לפחות – מילה של התייחסות מצידכם. והיינו הרבה מעבר לסבלניים.
זה ממשיך בהתעלמות מוחלטת בזמן שמנות מתעכבות למשך זמן לא סביר לחלוטין מבלי לתת כל הסבר או התנצלות. וכשכבר המלצר כן נותן התייחסות למשהו – הוא מוציא מהפה בעיקר התחכמויות לא ברורות שמתאימות למסעדה סוג ז’ באיזה חור בגליל ולא למסעדה שנחשבת לאחת הטובות בפרייבורג. ועל חביתה כסוג של קריאיישן זה באמת אחת הבדיחות היותר עצובות שנתקלתי בהם אי פעם.
אם להיות חסיד אומות מישליין – אז אולי החזרה מהחופש גרמה לכך שהם עדין לא הספיקו להתארגן. יכול גם להיות שהחופשה לא היתה באמת חופשה אלא החלפת בעלים של המסעדה, ואם כן אז ממש חבל. אין לי מושג. אני גם לא מבקר מסעדות מקצועי והייתי שם רק פעם אחת. אני יכול רק לכתוב את החוויה שהיתה לנו, ולסכם בכך שעל סמך מה שחוויתי, בנוסף לעובדה שהמסעדה לא זולה (140 עלה לנו כולל יין), אם יזדמן לי לבקר עוד פעם בפרייבורג אני לחלוטין לא מתכוון לתת להם צ’אנס נוסף.
מכאן והלאה שכל אחד יעשה את החושבים שלו. אני לא היחיד שכתב על המסעדה ברשת. בטריפ אדבייזר (מקום 5 מתוך 400) כתבו עליה למעלה מ-200 איש. אז שכל אחד יבחר למה להתייחס או לא. מבחינתי – הספיקה פעם בלתי נסבלת אחת.
לאחר קצת יותר משעה(!) הגיעו סוף סוף הראשונות. את ההזמנה עשינו כך שלקטנה לקחנו תפריט פיקס של שלוש מנות, כי זה הוסיף לה ראשונה וקינוח, ולנו בחרנו מנות מהתפריט הרגיל.
הראשונה של הקטנה, Tramezzini גבינת עיזים. כתבתי במיוחד איך שזה מופיע בתפריט, כי לא ברורה לי עד הסוף המנה. הטרמזיני אם הבנתי נכון אמור להיות סוג של כריך מלחם. כאן זה היה שוב סוג של מאפה, ממולא בגבינת עיזים. משהו מגולגל כזה. כנראה לא אצליח לתאר את זה עד הסוף – אבל זה היה ממש טעים, והמנה הראשונה המוצלחת מבין השלוש.
השתים שלנו: גספצ’ו, שהיה מבוצע נכון, אבל שום דבר מעבר לזה. דווקא בגספצ’ו אני אוהב שיש בו איזה ערך מוסך כל שהוא. איזה אקסטרה טעם שיקח אותו למקום קצת יותר מעניין. במיוחד למסעדה שמוגדרת כמסעדת שף. כאן הוה היה די blend. כאמור סביר, אבל ציפיתי למשהו מעבר ולא קיבלתי.
הסקאלופס, גם כאן, חומר הגלם – סבבה. התוספות – "ראגו" (כך ממש בתפריט) של מנגו-אננס-וניל - בסדר. לא משהו שבשבילו ארוץ להתלונן לחתולית אבל גם לא משהו שבשבילו אשלח מישהו למסעדה. עובר בלבד, או כמו הציון הקבוע שלי בחינוך גופני במהלך כל היסודי - “השתתף". מה שנקרא הגיע לשיעור. לא מעבר.
לעיקריות החלטנו שאנחנו מקציבים 20 דקות להגיע, אחרת אנחנו מודיעים להם שיכבו את האש או שיעבירו את השאריות לשולחן המשפחה שלהם. הם אכן הגיעו בול בתשע, עשרים דקות אחרי הראשונות.
העיקרית של הקטנה – בשר צבי, בהשראת אדלר, אבל two ways. הגיעו אכן שני סוגים של נתחים. אחד בהיר היה מעט יבש ופחות אהבתי. השני, הכהה, נתח שמנוני יותר, מוצלח הרבה יותר. וסליחה על הבורות בכל הקשור לנתחי צבי – בטיול הזה היתה הפעם ראשונה שיוצא לנו להתנסות עם בשר כזה.
העיקרית הראשונה שלנו – פילה בקר ברוטב מצומצם. הגיע נתח עגלגל שמנמן. היה מצויין, גם הנתח וגם הרוטב. אישית אני אוהב רטבים יותר מתקתקים עם פילה אבל זו בחירה של המסעדה וככזו אין לי שום תלונה. מנה שבהחלט מקבלת וי. הסטייק הוגש בליווי כמות ממש נדיבה של ירקות.
לעיקרית השניה חיכינו בכיליון עיניים. גם ככה לא היו הרבה אופציות בתפריט. סוג אחד של בשר (רק הפילה, כי הצבי, כאמור, הוא מהתפריט היומי). סוג אחד של פסטה. סוג אחד של דג. מי שלא רוצה פסטה או דג נאלץ די בהכרח לבחור את האופציה האחרונה שמופיעה שם תחת הכותרת Vegeterian Creation.
שאלנו בהתחלה את המלצר מה זה המנה הזו והוא אמר בחיוך – הפתעה. מה שנקרא מנה לא קבועה. השף נכנס לאיזה מוזה יצירתית ויוצר לך יצירת פרי סטייל מגניבה שאין איש יודע מה יהיה טיבה. כיוון שהפתעות אנחנו מאד אוהבים אמרנו יאללא. שיפתיע אותנו.
בשעה שהמנות התבוששו היה לנו הרבה זמן לדמיין מה זה יכול להיות. אולי מאפה כלשהו. אולי תבשיל קדירה. יש הרבה קריאיישן שאפשר לעשות עם ירקות. הגיעה המנה. אכן הרבה ירקות היו בה, בדומה לירקות שהיו עם הפילה. ובאמצע. גוש גדול שאמור להיות הקריאיישן. רגע… בוא נבדוק מה זה… לא. אין מצב. דווקא יש. זה פאקינג, אבל ממש ממש פאקינג – חביתה!!!
לרגע לא ידענו אם לצחוק או לבכות. אחרי שבועיים חופש של השף שהוא אמור להגיע עם המצברים הכי מלאים והמוזה הכי בועטת וזה הקריאיישן שהוא מוציא תחת ידיו? חביתה? בין הדברים היחידים שאני מסוגל להכין? או שזה הילדים של הצוות שבדיוק התגלגלו במסעדה והזכירו לו את ארוחת הבוקר שהוא צריך להכין להם מחר?
כשהמלצר הגיע לקחת את המנה אמרנו לו שהתאכזבנו לקבל חביתה בתור ההפתעה הצמחונית. המלצר שכמו סוכן מכירות מיומן יש לו כנראה תשובה לכל דבר אמר בפדגוגיות: אבל דווקא מאד מקובל להגיש חביתה בתור מנה עיקרית אצלנו באיזור.
אז רבאק, אם זה מאד מקובל – מה ההפתעה הגדולה בזה? ואם לשף אין כח או מוזה לאלתר – שימחק את המנה מהתפריט של אותו ערב. לקבל את הבייסיק של הבייסיק של ארוחת הבוקר של הארץ, החביתה החבוטה שצריך לחפש בנרות בארץ בית קפה או צימר שלא מציע אותה לארוחת הבוקר, בתור איזה יצירה נעלה – הרגיש לי שאם ראש ממשלת יפן באמת נעלב מהנעל של שגב – זו כנראה היתה התחושה שלו.
היינו מסיימים כבר באותו רגע, מה גם שבאמת כבר היה מאוחר, אבל רגע רגע. טמנו לעצמנו מוקש: הזמנו לקטנה תפריט פיקס שכולל גם קינוח. להסתכן שהוא יגיע בעוד חמש שעות או לקחת? החלטנו להסתכן. מקסימום תמיד אפשר לבקש חשבון וללכת. הבחירה היתה בין פלטת גבינות לקרם ברולה. הקטנה מאד אוהבת גבינות מיושנות אבל לא בתור קינוח, כך שהאופציה היחידה הוא הברולה.
הקטנה לא זכרה מה זה ברולה. אנחנו מנסים להזכיר לה שהיא כבר אכלה את זה והנה מגיעה המנה. אני מראה לה איך שוברים את הסוכר. לוקח ביס – והלב צונח. אויה. מרקם נוזלי. חמים. עם טעם גבינתי חמצמץ. אני אומר לה אל תאכלי את זה. זה גם לא קרם ברולה וגם לא טעים. עם ילדים חייבים להזהר. אתה נותן לה לאכול דבר כזה ולעד יתקבע לה המיצג הזה בתור קרם ברולה והיא לא תסכים לנסות שוב. אחרי משא ומתן קשוח והבטחות לפיצוי ביום שלמחרת היא הסכימה לוותר.
שאלנו את המלצר תגיד, ככה זה אמור להיות? נוזלי וחם. התשובה של החוכמולוג – כן, ככה אנחנו מכינים את זה. לא להאמין. שעה נסיעה מצרפת - וככה הם עושים את זה. צר לי לצטט את מנו פיידל, אבל ברולה זה ברולה. וזה – לא ברולה. אפשר לקחת ברולה ולהוסיף לו טעם. אפשר להזליף משהו מלמעלה. אפשר בקטנה לעשות קריאיישן. עם המרקם – אי אפשר לשחק, כי זה הופך את זה למרק, לא לברולה. והאמת שדי עצבן שאחרי כל הערב ההזוי הזה כבוד המלצר לא יכל להגיד ואללא, לא הצליח לנו. אני כבר לא מדבר על זיכוי. אבל לפחות להתייחס בכבוד לסועדים שכבר אכלנו ברולה או שנים בחיים שלהם.
זו היתה ללא ספק הארוחה המאכזבת ביותר שאכלתי כבר הרבה זמן, למרות שחלק מהמנות הוכיח חד משמעית שהם יכולים להוציא תחת ידיהם ארוחה מעולה. הפתיח. הראשונה של הקטנה. הפילה בקר. שלושתם היו מופתיים. גם הירקות שהוגשו עם העיקריות היו סבבה. אפילו הגספצ’ו והסקאלופס היו עוברים. במקרה הרגיל הייתי גם סולח על ברולה שנדפק.
מה שבעיקר פסל את הארוחה הזו מבחינתי היה הזלזול הבלתי נתפס בסועדים, שאפילו לא הגיעו אליכם סתם מהרחוב אלא הזמינו במיוחד מקום במסעדה שלכם. זלזול שהתבטא הן באוירה בתוך המסעדה, שעם כל הכבוד לארוחת משפחה שלכם – או שתעשו אותה לפני שבאים אורחים או שתדאגו שהאורחים שלכם לא יסבלו ממנה, או לפחות – מילה של התייחסות מצידכם. והיינו הרבה מעבר לסבלניים.
זה ממשיך בהתעלמות מוחלטת בזמן שמנות מתעכבות למשך זמן לא סביר לחלוטין מבלי לתת כל הסבר או התנצלות. וכשכבר המלצר כן נותן התייחסות למשהו – הוא מוציא מהפה בעיקר התחכמויות לא ברורות שמתאימות למסעדה סוג ז’ באיזה חור בגליל ולא למסעדה שנחשבת לאחת הטובות בפרייבורג. ועל חביתה כסוג של קריאיישן זה באמת אחת הבדיחות היותר עצובות שנתקלתי בהם אי פעם.
אם להיות חסיד אומות מישליין – אז אולי החזרה מהחופש גרמה לכך שהם עדין לא הספיקו להתארגן. יכול גם להיות שהחופשה לא היתה באמת חופשה אלא החלפת בעלים של המסעדה, ואם כן אז ממש חבל. אין לי מושג. אני גם לא מבקר מסעדות מקצועי והייתי שם רק פעם אחת. אני יכול רק לכתוב את החוויה שהיתה לנו, ולסכם בכך שעל סמך מה שחוויתי, בנוסף לעובדה שהמסעדה לא זולה (140 עלה לנו כולל יין), אם יזדמן לי לבקר עוד פעם בפרייבורג אני לחלוטין לא מתכוון לתת להם צ’אנס נוסף.
מכאן והלאה שכל אחד יעשה את החושבים שלו. אני לא היחיד שכתב על המסעדה ברשת. בטריפ אדבייזר (מקום 5 מתוך 400) כתבו עליה למעלה מ-200 איש. אז שכל אחד יבחר למה להתייחס או לא. מבחינתי – הספיקה פעם בלתי נסבלת אחת.
Copyright©1996-2021,Tapuz Media Ltd. Forum software by XenForo® © 2010-2020 XenForo Ltd.