החיפוש הייחודי של Gרר

[pix37]

מסעדת נלסון (אביבים) תל אביב

נלסון - מרכז אופנהיימר תל אביב (צפון)
לפעמים כיף להגיע למסעדה בלי לדעת עליה כלום ובלי ציפיות ולהיות מופתע לטובה.
האמת שלא חשבתי שמסעדות כאלה קיימות בכלל בתל אביב.
במקור הגענו דווקא למסעדה השכנה (טורי) כי הילדים ביקשו אסייתי, אבל היא סבלה מתקלת מחשבים שלא אפשרה לקבל הזמנות והילדים לא ממש מצאו את עצמם בתפריט אז עברנו לשכנים ליד מסעדת נלסון עליה לא ידענו דבר.
ולמרבית ההפתעה גילינו מסעדה נחמדה, נעימה מאוד, מכוונת משפחות, עם תפריט ידידותי במחירים סבירים.
מיד כשהתיישבנו הילדים קיבלו ברד על חשבון הבית על מנת להקל על ההמתנה ואחרי עיון בתפריט הזמנו -
ספגטי ברוטב שמנת ופטריות - מנה בסיסית, נדיבה וטעימה שהוכנה כמו שהיא צריכה להיות, פשוטה בלי ניצוצות אבל טעמים בסיסיים טובים ומנה נדיבה מאוד.
ניוקי ברוטב ערמונים - שוב מנה שכבר הפכה בסיסית וסוג של אבן דרך במסעדות ישראל - ללא חידושים או הברקות אבל מנה טעימה נדיבה שהכילה את כל מה שצריך וקצת יותר.
אני הזמנתי טריו טפס לפתיחה - שכללה 3 קערות באחת טבעות צ'וריסו צלויות (בערך 2 נקניקיות להערכתי קנויות אבל לא זיהיתי את המקור), בשניה כרובית מטוגנת בטמפורה ברוטב צ'ילי מתוק ובשלישית פטריות עם ציפוי פרורי לחם. מנות פאב פשוטות וטעימות אשר בוצעו במקצועיות.
ביחד עם שליש סטלה (29 ש"ח) וסלט צד קטן (12) ש"ח החשבון הסתכם ב- 184 ש"ח.
השרות היה ידידותי ומשתדל - לא מאוד מקצועי אבל נחמד ונעים והאווירה במקום טובה.
והאוכל הגיע במהירות רבה
סה"כ חוויה טובה ומפתיעה.

 

[pix37]

חמסה - שער העמקים - מקום חדש ומבטיח

מה הייתם נותנים על מנת לאכול אצל חיים כהן בקיוסק ? עוד לפני שהוא התפרסם ? או אצל מאיר אדוני עוד בימים שכתית היתה בכפר רות ?

לפעמים צריך לדעת לתפוס את המקום הנכון בזמן הנכון - לפני שכולם מגלים אותו ועדיין להנות מהראשוניות ומהטעמים שעדיין לא הושרו במיץ טבלאות אקסל וחישוב תשואה למטר.

ונראה לי שמצאתי מקום כזה.

המקום נקראה "חמסה" והוא מצוי בקיבוץ שער העמקים - כ- 100 מ' שמאלה משער הכניסה (המסעדה השניה). מקום מאוד בראשיתי, שהיה פעם החשמליה של הקיבוץ אשר הוסב למטבח גדול ומרווח כאשר את האוכל מגישים בחוץ על שולחנות קק"ל בצל עצי אלה ענקיים. (קונספט חדשני - מרווח בין שולחן לשולחן).

המחירים ידידותיים מאוד למשפחות ובכלל המקום מקרין מן הרגשה של נעימות ושלווה שמתאימה מאוד למפגשי משפחות או סתם לארוחות עם החברה או הילדים שיש לכולם מספיק מרווח ולא צריכים להיות מקובעים לכסא.
. (קונספט חדשני - מרווח בין שולחן לשולחן).

במטבח בחורה צעירה - מיד אחרי צבא עם יד מעולה שמתנהלת בו בבטחון של מישהי שיודעת מה היא עושה. המנות חלקן בסיסיות שנועדו להשביע אנשים וילדים רעבים אבל תמיד יש מנות עם טוויסט מרתק כמו כבדי העוף, המעורב או האמפנדס
ושוב, זו ממש לא מסעדת גורמה (עדיין לא) אז תורידו ציפיות, אלא מסעדה של אוכל אמיתי שעדיין מרגישה כמו מקום שבא לארח אותך. מסעדה טובה עם אוכל נהדר,אווירה נעימה וטבחית צעירה שיודעת מה היא עושה.
ויהיה מרתק לראות לאן זה מתפתח. אם היא באמת תמריא כמו שאני מעריך תמיד תוכלו לספר שאכלתם במקום הראשון שלה.

קישור לדף הפייסבוק של המקום לתאום ציפיות

https://www.facebook.com/pg/חמסה-שער-העמקים-196594454465103/photos/?ref=page_internal

 

[superman1234]

המלצה על מסעדת ג'קו באזור התעשיה בנתניה.

הזמנו מקום ליום שישי בערב למרות שציפינו שהמסעדה לא תהיה מלאה [המשחק בין בלגיה לברזיל]. כשהגענו, בשעה 20:00 המסעדה היתה מלאה עד אפס מקום,ותור אנשים שמחכים לשולחן. נאלצנו להמתין כ 10 דקות עד שערכו את השולחן שלנו. מכאן והילך הכל זרם.
ג'קו היא בעיקרה מסעדת דגים.
היינו 6 ילדים בגילאי 8 - 14 ו 5 מבוגרים.
הארוחה כוללת מגוון סלטים - סלטי ירקות, דלעת, כרוב, חצילים, ביצים [מצוין], ועוד... ובנוסף צלוחיות דג מלוח [מצויין] לפי בקשה מיוחדת.
כל הסלטים - כוללים REFILL.
למנה העיקרית הוזמנו לילדים 4 מנות ילדים שניצל+ציפס. ו 2 מנות פיש & ציפס .
המבוגרים הזמינו 3 מנות לברק, מנת שרימפס ואני הזמנתי פורל ורוד בגריל.[היה מצויין]. לקינוח הוזמן הספשיל של המקום - 7 עוגות ביסקוויט [39 ש"ח ליחידה].
אין משהו מיוחד או איזה גימיק באוכל של המסעדה, אבל הוא טעים, המקום נעים, השרות מצויין.
סה"כ היה ערב מהנה, וטעים למרות שאת המחצית הראשונה של המשחק ראיתי בנייד בקטן.....

המחיר סה"כ 1230 ש"כ כולל שתיה [13 ש"ח ליחידה] לפני טיפ.
בהחלט נחזור לשם.

 

[big ass blue]

אני חושב שאתה מגזים ומתלהב יתר על המידה. אבל

אולי כולנו טועים.
הרי הטבחים הכי גדולים מתחילים מאיפשהו.
אני מאמין שהתפריט לא של הטבחית אלא של המקום בטח, מאמין שהיא לא הבעלים, אבל אולי אני טועה.

הכל יכול להיות, אבל לפעמים זה מוקדם מידי לגלות.
אני גם מתלהב לפעמים יותר מידי ממקומות כאלה וכאלה, ובסוף זה נגמר.
ורק לפעמים, זה רק מתחיל.

הם בהחלט קיבלו ממך אחלה ביקורת, את זה אני בהחלט יכול לראות. אולי בהזדמנות אקפוץ לשם.

 

[big ass blue]

אם הייתה לכם הזדמנות לפתוח מסעדה, איך הייתם קוראים לה?

https://www.ranker.com/list/restaurant-name-fails/ranker-food

 

[החתולית]

אריה, מקום שאוכל לשבת בו לבד בצהריים?

 

[סבתא רותרות]

שרקוטרי טוב, זה מה שחסר לי בארץ ולא מצליחה למצוא.

 

[yyyggg]

המלצה - מבואות ירושלים, אמצ"ש בצהרים

הי, אשמח להמלצה על מסעדה/בית קפה במבואות ירושלים (איפשהו במרחב בין בית שמש לעין כרם כולל):
- יום ראשון בצהריים
- מקום שנעים לשבת בו ביום קיץ לוהט
- לא כבד מדי (חומוס/קדירות וכו'... )
- לא סטנדרטי מדי
מג'דה בעין רפא סגורה ביום ראשון. לא הצלחתי להבין אם המטבח של רמה כבר פתוח.
תודה מראש!

 

[chewybar]

בופה בוקר כשר ושווה באיזור ת"א

המלצות למישהו? מחפשים מקום מעולה לגיבוש צוות בעבודה..

 

[החתולית]

השירשור השבועי

השירשור השבועי על פתיחות, סגירות, מבצעים, מנות מיוחדות, אירועים, תפריטים מיוחדים וכו'.

השירשור אינו מיועד ליח"צנים, מסעדנים ומפרסמים, אשר מוזמנים לשלוח הודעות לכתובת האי-מייל:[email protected].

נא להימנע מתגובות וניהול דיונים בשירשור השבועי, בעודו נעוץ.

סוף שבוע נעים וטעים,
החתולית

 

[Gרר]

אם לא היה צריך טבעוני

הייתי אומר בסטה, אבל לא זוכר אם יש משהו בכיוון הצמחוני שם.
האוירה כמובן שונה לגמרי מהאוזריה אבל זה מה שעלה לי אסוציאטיבית.

 

[amirline]

איזור הפשפשים ייתן מענה

מרגוזה/פועה/ראיסה/ועוד

 

[oreldi]

גבעתיים די גרועה בהמבורגר

הייתי בכמה מקומות של המבורגר בגבעתיים. כמעט בכל המקומות המסקנות הן עגומות:
- ביסטרו ענתי- הכי גרוע- המבורגר נחות ביותר על גבול הבלתי אכיל
- סוסו אנד סאנס- גרוע. מזכיר את מקדונלדס
- נלסון 33- המבורגר די אנמי, יש לו קצת טעם אבל הייתי מדרג אותו מתחת לבינוני
המקום היחיד שאני מכיר בגבעתיים עם המבורגר טוב זה קפה טאטי. למרות שמשום מה הם מגישים אתו עם רוטב הולנדייז שהוא תוקפני מדי לטעמי. אני באופן אישי מעדיף לאכול פעם ב המבורגר טוב במסעדה טובה על פני המבורגר סתמי בדוכן פאסט פוד

 

[אי שפיות בצדו2]

תודה לכולם

הבסטה אכן לא מתאימה לטבעונים, וממילא המחירים יקרים למדי (מעדיפה לבזבז את תקציב המסעדות שלי ביפן לכשאסע מאשר בארץ).

מאחר והחום חיבל ברעב ולא הספקנו להזמין מקום באופציות עליהן חשבנו (האנוי או בית תאילנדי למשל), הלכנו בסוף סתם על ישיבה בבית קפה סטנדרטי עם אופציוץת טבעוניות לאוכל קל, ואז עברנו לדבר האמיתי - גלידה בסיציליאנית

 

[Gרר]

חלק א

יש אירועים שגוזרים עליך התלבטות קשה לאיזו מסעדה ללכת. ביום ההולדת שלי היה ברור לנו כבר הרבה זמן שאנחנו חייבים להגיע פעם נוספת ל-OCD, אחרי שעבר די זמן מאז הפעם היחידה שביקרנו בה.

אז אהבנו מאד. מאז היו דיווחים אוהדים לצד ביקורות פחות נלהבות על מנות שהיומרה בהן לא באה לידי ביטוי במלואה בצלחת. קצת אחרי שהזמנו, המסעדה קיבלה את החותמת של גו-מיו. הבחירה בטח תגדיל את רשימת ההזמנות למסעדה, במיוחד בקרב תיירים. אנחנו עשינו את ההזמנה עוד קודם ובנוסף גם קיבלנו מקום בשורה הראשונה באמצע, כשממש מתחת לאף שלנו הורכבו חלק לא קטן מהמנות, כיף בפני עצמו.

את השף, רז רהב, שהמנות שלו התפרסמו באינסטגרם הרבה לפני שהיתה לו מסעדה משל עצמו, כבר לא צריך להציג. הקונספט של המסעדה זקף הרבה גבות כשהיא נפתחה. תפריט פיקס שמוגש בשני סרביסים של 18 סועדים כל אחד נראה כמו התאבדות בטוחה בתקופה שגם מסעדות שהולכות על הרבה יותר בטוח נסגרות בקצב מדאיג.

בראיון שהתפרסם איתו לא מזמן קראתי אותו אומר שהוא מרגיש היום יותר בוגר, מה שגורם לו פחות להתאבד על כל צלחת מתוך רצון להוכיח את עצמו. עדין כל המנות שהוגשו בארוחה היו סופר מושקעות, עם השקעה ברמת פינצטית על כל אלמנט שמונח על הצלחת.

השינוי היחיד בקונספט מאז הביקור הקודם היה שבפעם הקודמת רז הסביר על כל אחת מהמות לכלל האורחים. הפעם כל אורח קיבל הסבר אישי. על מנות הפתיחה ממתן, אחד הטבחים. על העיקריות והקינוחים – מרז עצמו. האישה בהתחלה חששה שזה אולי יאבד חלק מהחן שהיתה בהצגה הקולקטיבית של המנות לסועדים, אבל בדיעבד אני חושב שהשיטה הנוכחית טובה יותר, היות והיא מאפשרת שיח אישי בין הסועדים לבין הצוות. אפשר לשאול שאלות. להבין יותר. וכמעט להרגיש אורחים אישיים של השף.

יתרון נוסף בצורת ההגשה האישית הוא שהמסעדה יכולה להיות יותר טולרנטית לזמן ההגעה של האנשים. מן הסתם מי שיגיע ב-20 דקות איחור יצטרך לוותר על מנה. אבל כמה דקות לכאן ולכאן כבר פחות משפיעות שכן ממילא לא כולם מקבלים את הצלחת באותה השניה.

 

[Gרר]

חלק ב

הארוחה נפתחה בקערית קטנה ובה גרניטה של ג’ין וטוניק, ריבה של גזר לבן, קציפה של יוגורט וצנוברים קלויים מלמטה (לא צולם). הורגש גם מלפפון, בקטנה. רק מהתיאור של המנה אפשר להבין שזו מנה שמנגנת על כל האוקטבות של הטעמים, הטמפרטורות והמרקמים. היה בזה קצת מכל דבר. קצת קפוא. קצת חם. קצת מתוק. קצת חריף. קצת חמצמץ. ובעיקר זה העיר לחלוטין את כל הפה, במיוחד עם השוק הראשוני הקפוא שאחריו הגיעו כל היתר. פתיחה מצויינת.

הפתיח השני, שתי מנות של פינגר פוד, שהוגשו על שתי קוביות עץ. על הימנית - בריוש שמן זית עם משחקים של מלון וזיתים. על השמאלית – פאף אורז עם מרקמים שונים של בצלי שאלוט ומקרל כבוש ושרוף. מבין שתיהן הימנית היתה ה"מעניינת" והשמאלית היתה המוצלחת: ביס קטן של אושר, בזכות הקרם עם המליחות המאד מובהקת של הבצל (לי יש שריטה ללחמי בצל אז זה ממש עשה לי את זה) והעישון של המקרל שהצליח למצוא את האיזון שלו היטב גם ברקע הדומיננטי של טעמי הבצל.

האישה פחות אהבה את הטעם של הדג, לדעתי זה מאד הוסיף רבגוניות לטעם של המנה, ומבחינתי גם הגרניטה וגם הפאף הן לחלוטין מנות של וואו.

אחרי שני הפתיחים הגיעה צלחת ובה פורל במרינדה של סויה ולימון. מעליו מקלוני תפוח עץ דקים ושורש כלשהו. הדג שחה ברוטב, שעל פי ההסבר היה ציר מהעצמות של הדגים, והזכיר לי את הויטנאמיות מהעונה האחרונה של MKR שעשו שימוש בכל חלק אפשרי של כל חומר גלם, ומה שלא נכנס לתבשיל – נכנס לציר (מקליפות של אננס ועד עצמות וחלקי פנים). התפוח מלמעלה נתן, לטעמי, בעיקר אלמנט קישוטי, ופחות בלט בטעם. הכוכבים העיקריים היו הדג (שעתיים וחצי במרינדה עושים את שלהם) והרוטב שנתנו שילוב ממש מושלם.

למנה הבאה הוגשו שתי קערות גדולות. בשמאלית ארבע לחמניות פרקר האוס שעוד קודם לכן יצאו בבת אחת מהתנור ומילאו את כל חלל המסעדה בריח שכמעט התעלפתי ממנו. הלחמניות הוגשו כשהן כמעט לוהטות ולא אכזבו גם בטעם, עם מעט קצח. בקערה השניה קרם עגבניות, שמסיבה כלשהי זכה לשם בווריה של עגבניות, קצף אצות ורוזמרין. לא יודע אם הכוונה היתה לאכול את זה ביחד, אבל הבדל הטמפרטורות היה גדול מדי ואיכשהו העדפתי לאכול כל אחד בנפרד. מנה נחמדה. לא של וואו, אבל נחמדה.

למי שמעוניין להכין את הלחמניות בבית... הנה הלינק

הביס הבא (לא צולם) שוב מנת מעבר של ביס. סורבה של תירס, קוויאר ואבקה של פופקורן מקורמל. בדיוק ראינו השבוע את המשימה ממשחקי השף שהיה צריך לעשות מנה מלוחה ומנה מתוקה בשילוב תירס, וגם שם היה מי שהלך על משהו דומה של שילוב תירס ופופקורן. הקרם תירס היה מאד כיפי. הפופקורן הורגש גם בטעם וגם בריח. את הקויאר לא ממש איתרתי במנה, אבל גם בלי זה אהבתי את התוצאה.

 

[Gרר]

חלק ג

עוד מנה שלא צולמה – נתחי בס ים מאודה, ברוטב חמאה לבנה עם קרם חציל וכרישה. עוד מנה טעימה. מאד מאד עדינה. דווקא כאן הקרם היה מאד חשוב, כי בלעדיו היא יכלה להיגרר למחוזות קצת אנמיים, והקרם הוא זה שנתן את הערך המוסף, כשהוא מוסיף למנה טאץ’ מעושן קצת. מנה מוצלחת מאד לאוהבי העידון.

אחרי שתי מנות שלא צילמתי חזרתי שוב לצלם את העיקריות. הראשונה שבהן, סינטה של טלה, צלויה על הגריל, ובצידה קציפה של תפוחי אדמה. זה נראה כמו פירה אבל במפתיע הטעם שלה לא הזכיר בכלל פירה, ודווקא אהבתי את הדיסונאנס הזה. הוא יצר איזה סקרנות להבין מה הסיפור של העננה הזו, ותכלס גם ככה אני פחות מחובבי הפירה.

התאנים היו שחקני משנה, מבחינתי, ולא הוסיפו אלמנט מיוחד של טעם. המנה יכלה להסתדר היטב גם בלעדיהן. הסינטה היתה די קשה ללעיסה, ועל כן מראש התבקשנו לאכול את זה בביסים קטנים. היה לזה מרקם קצת מוזר של שומן מוקשה. לא יודע אם במתכוון או לא. אבל לפחות בטעם, הבשר והקציפה היו מאד טעימים.

בעיקרית הבאה רזי הגיש ברווזי. סוג של אוטוביוגרפיה כנראה. את המנה עצמה לא צילמתי, אבל כן צילמתי את צמד הברווזים שהונחו עוד קודם לכן לשולחן העבודה לצורך החיתוך. הברווז יושן במסעדה והוגש עם תירס לבן, קישואים ותלולית של עלעלים. גם כאן התלולית הזאת של הקישואים והעלים היתה השיחוק של המנה.

המנה שסיימה את המנות המלוחות היתה של אספרגוס על הגריל, קרם בצלים ואורז בר. הוגש על ציר בשר ומלמעלה גורדה גבינה שיושנה במסעדה למשך חמישה חודשים. מכל המנות - זו היתה המנה שהתחברה לי הכי פחות. המרק והקרם והגבינה… לא יודע. לא הצליחו להשלים אחד את השני למשהו מגובש בעיניי.

 

[Gרר]

חלק ד

שני הקינוחים שהוגשו היו הצלע הפחות חזקה מבחינתי בארוחה.

הראשון היה פרפה של דבש פאפאיה וג’ינג’ר. הפרפה עצמו – נראה כמו קוביית קלקר וסך הכל היה לו טעם מעניין מהדבש. הייתי מסתפק בו ומוותר על כל מיני גרגרים שהיו בתחתית המנה וקצת הפריעו לי להנות מהפרפה עצמו. אם כבר להוסיף משהו אז רק משהו קציפתי/משחתי ולא גרגירי. לא בכל מנה צריכים קונטרסט של מרקמים.

הקינוח השני הפיל לנו את הלב רק למשמע המילה כוסמת. כששואלים אותנו על רגישויות או העדפות הדבר היחיד שאנחנו רושמים זו אשכולית שיש לי איתה התנגשות עם סטטינים. אם הייתי מעלה על דעתי שישתמשו שם בכוסמת הייתי רושם את זה גם. ואולי מעכשיו אנחנו צריכים ללכת על בטוח ולהגיד אשכולית וכוסמת. מדובר על אחד מהביג no no גם שלי וגם של האישה. שנינו לא מתחברים ליצור המוזר הזה עם ריח של כלב שיצא ממכונת כביסה.

אמנם במנה הזו מדובר רק בדף של כוסמת, ולכן איכשהו זה "עבר", אבל אפילו במצב הצבירה הזה אי אפשר היה להתחמק מטעם הלואי המבאס של הכוסמת.

מתחת לדף היתה אסופת ממתקים. זכור לנו שזיפים וזכור לנו קרמל. אבל כבר היינו עייפים מלרשום ואתם מוזמנים לנחש מהצילום את היתר. גם אם אני מוריד את דף הכוסמת מהשקלול של המנה, זה לא היה קינוח מהחלומות. בקוואטרו אכלנו קינוח מעדת ה"ערב רב" שהיה מוצלח פי כמה.

הארוחה ב-OCD היא אירוע רב קסם. גם הצפיה בתהליך ההכנה של המנות. גם הדו שיח עם השף והצוות. וגם הקסם שבאכילה משותפת, כשמצד אחד יש משהו מיוחד בזה שכל מי שמסביבך חולק את אותה הארוחה ממש (למעט שינויים קלים) ומצד שני כל אחד לוקח משם חוויה קצת אחרת, כי בכל זאת מדובר באוכל ובטעמים שזה עניין מאד סובייקטיבי.

לחלק לא קטן בחוויה תרם רז עצמו, שהיה מקסים. גם בביקור הקודם וגם הפעם הוא המשיך להקרין הרבה ענווה וקסם אישי שקט. למרות שהוא היה צריך להגיע לכולם בכל מנה, כל שאלה נענתה באריכות רבה ובהסברים מפורטים כאילו רק אתה שם.

מבחינת הטעם – אפשר לחלק את הארוחה לשלוש. הפתיחים והמעברים שברובם היו מנות של וואו. המנות עצמן, שלמעט האחרונה שברצף, היו טובות עד טובות מאד. והקינוחים, שהיו החוליה החלשה, ולדעתי המנות היחידות שנפלו קורבן לתיחכום יתר. אחרי ארוחה ארוכה וכבדה הייתי שמח לקבל קינוח פרשי, מרענן, קליל פשוט בלי יותר מדי התחכמויות ואולי עוד איזה קינוח קצת יותר קלאסי.

עם זאת, המאזן הכללי של הארוחה חיובי ביותר. לא כל אלמנט שהיה מונח על הצלחת צלף בול, ואני יודע שלחלק מהמבקרים המקצועיים זה מפריע יותר מאשר לי. כסועד רגיל. ובכלל, בארוחה כל כך ארוכה ומורכבת יש כל כך הרבה בורות ליפול בהם שמי שממש מחפש בזכוכית מגדלת ימצא את הפיספוסים הטכניים. אני פחות מסתכל על הדברים האלה וחשוב לי רק הטעם, ובארוחה הזאת היה לי טעים מאד.

נכון שהיו מנות שהיו בהן אלמנטים שפחות תרמו לטעם, ויותר שימשו כקישוט, ומצד שני היו מנות שדווקא שחקני המשנה נתנו את השוס של המנה, אבל אי אפשר לקחת מהמסעדה את ההשקעה הבאמת פסיכוטית בכל מנה, ואני חייב להגיד שאני אוהב את זה.

שניצל אנחנו עושים די טוב בבית, ובשביל שיפודים ובשר "על האש" יש מספיק מנפנפים בפארק. אני לא מגיע לארוחת ערב במסעדה כל יום, וכשאני כבר עושה את זה אני רוצה את השונה, המושקע והמיוחד. כן, דווקא זה הפינצטי. אני רוצה שיפתיעו אותי. שירגשו אותי. שיפעילו לי את כל החושים, כולל הויזואלי. וזה מה שאני אוהב בפיין דיינינג הזה ולא מרגיש שום צורך להתנצל על כך למרות שבארץ זה מקוטלג כ"פלצני" ומתקבל לא פעם בבוז.

ובגלל הסיבה הזו הביקור ב-OCD משאיר גם תחושה קצת עצובה, על כך שבארץ, עם כל תכניות השף והתחושה שכן יש פה סצנה של אוכל – OCD היא סוג של שמורת טבע. מצד אחד ממש נהנתי שם מכל רגע, ומצד שני אי אפשר להתחמק מהמחשבה שאם הם סוגרים מאיזו שהיא סיבה – אפשר להרים מצבה על הפיין דיינינג בארץ. עשה לי קצת עצוב המחשבה הזאת.

לסיכום: יחד עם יין וטיפ קשה לזוג שלא לסיים את הערב בסביבות ה-1000 שקלים לארוחה. זה מקטלג את המסעדה באופן מוחלט כמקלט לאירועים מיוחדים. אני בטוח שהסכום והקונספט של לחתום בלאנקו על תפריט סגור מרתיע אנשים. אני בכל זאת חושב שכל חובב אוכל בארץ חייב לשבור קופת חיסכון קטנה ולהגיע למסעדה לפחות פעם אחת ולהתרשם בעצמו.

אלמנט הסיכון בארוחה עם כל כך הרבה מנות מורכבות הוא גבוה. אני בטוח שיש ערבים שבהם התוצאה הסופית פחות מושלמת, ואז על אחת כמה וכמה עולה שאלת ה-VFM.

למזלנו, אנחנו נפלנו על ארוחה פגז, ולמרות הורדת נקודות על שני הקינוחים וגם בהתחשב בכך שלא לכל מנה יש גם וואו פקטור (דבר שהוא ממילא די בלתי אפשרי), והרגשנו שקיבלנו את מלוא התמורה.

 

[erezavn]

מזל טוב! לבושתי עוד לא הייתי. יקרה מתישהו.

מדיווח לדיווח על OCD נראה שיש תהליך של התפתחות והתבגרות. אם בהתחלה היו דיווחים שמתארים לא מעט מנות בינוניות, עכשיו רוב הדיווחים מתארים מנות טובות עד מעולות. OCD היא מסעדת הפיין דיינינג הכמעט יחידה כאן שמספקת חוויה של ארוחת טעימות סטייל מסעדות מישלן - יצירתית וחדשנית: במנות, בהכנה, בשירות, בהגשה ובעיקר בתשומת הלב לפרטים הכי קטנים. שאפו על כך.

 

[erezavn]

טאיזו - עסקית שבת צהריים - יכול להיות יותר טוב.

בגדול - VFM טוב בזכות עסקית השבת. ביותר גדול - אוכל טעים אבל בלי יותר מדי wow פקטור וריגושים, עם אי אילו תקלות.

היינו ארבעה סועדים. עסקית הצהריים עולה 155 ש"ח, כשחלק מהמנות דורש תוספות של בין 10 ל-30 ש"ח. מקבלים מנת פתיחה, מנה שנייה (קטנה) ומנה עיקרית במחיר הנ"ל. בסה"כ שילמנו, יחד עם שתיות כאלה ואחרות ו-3 קינוחים קצת יותר מ-950 ש"ח. לא נורא.

בין מנות הפתיחה אכלנו טרטר דגים, הר גאו שרימפס, סשימי סלמון.
המנות השניות: דאמפלינג שנחניזי, פוט סטיקרס מנגולד, מומו (כיסון במילוי ברווז).
עיקריות: וינדאלו, באטר צ'יקן, פילה לברק צרוב, שרימפס טנדורי.
אח"כ הוספנו 3 קינוחים: האננס הצלוי, כדור המנגו וקינוח השוקולד והקוקוס הטבעוני.

היו אי אילו תקלות, למשל: מנת המומו ברווז שאני אכלתי הייתה אמורה להיות לוהטת בפנים. המלצר שהגיש אותה הורה לחורר חור בבצק ולתת לאדים הלוהטים להתשחרר קצת. בפועל קיבלתי מנה פושרת עד קרה. היא הוחזרה וקיבלתי במקומה מנה חמימה. בכלל, זכרתי הקפדה יותר גדולה בהגשה ובטעמים. זה לא היה חד כמו בארוחות קודמות שלי, לרבות הקינוחים שזכרתי אותם כהכי טובים בארץ, ואלה אתמול היו טובים וטעימים אבל בטח לא ברמה שהייתה.
האם זו עייפות חומר, או סתם עסקית שבת פחות מוקפדת. לא יודע.

בעיניי טופולופומפו ואפילו צפרה מספקות חוויה קולינרית טובה יותר מטאיזו, נכון לארוחה הזו. הסופרלטיבים של המסעדה הכי טובה בת"א או המסעדה האסייתית הכי טובה בארץ לטעמי מוגזמים. נדמה לי שטאיזו זוכה לפרגון יתר וקצת ל-overrating.