נמצא המקום המוזר ביותר ברמת החייל: שאלוט
האמת שרצינו ללכת למזללה החדשה של מאיר אדוני (דוניא) בקצה רחוב הברזל, אבל טעינו והיא נפתחת רק בשבוע הבא. היות ולא כל יום אנחנו באיזור הזה של רמת החייל (עתידים זה הכי רחוק משם למעשה) אז אמרנו אם כבר הגענו עד לכאן - נחפש מקום אחר שטרם ביקרנו בו בסביבה. הרגליים משכו למקום שנקרא שאלוט. מקבלים תן ביס? כן. יש עסקיות? כן. נכנסנו.
אחרי שכבר היינו בפנים הבנו שדברים שרואים מכאן לא רואים משם, כלומר מבחוץ. קודם כל - המקום כשר. מה זה כשר - הכי כשר שהייתי כנראה בחמש השנים האחרונות. הגלאט של הגלאט, בהשגחת הרב מחפוד, אם זה אומר משהו למישהו. כתבו את זה מאד בגדול אז כנראה שכן.
דבר שני - לא מדובר בעוד מסעדת פועלים רגילה. מדובר על מסעדה מסעדה. עם בר די גדול. מפות על השולחן. כוסות יין בשלוף. עיצוב מושקע. לרגע כבר עלתה מחשבה לברוח משם אבל היות וכבר ישבנו והיינו סקרנים - זרמנו.
התפריט הגדיר את המסעדה כקווקזית. בפועל - הוא מתחלק באופן די ברור למנות מהמטבח הרוסי ולמנות מהמטבח הגרוזיני. חלק משמעותי מהמנות הן מנות רוסיות קלאסיות, כמו סלט האוליבייה שכיכב לא מזמן במירוץ למיליון כאחת מהמנות שעוררו חלחלה אצל המתמודדים (לא שהבנתי למה - כולה סלט תפוחי אדמה...) והשאר קצת מנות מהמטבח הגיאורגי (אבל זו לחלוטין לא מסעדה גיאורגית) וקצת מאפים, אבל לא מהסוג שפגשתי במסעדות הגרוזיניות (חצ'פורי וכאלה) אלא עם בצק פריך דווקא.
התחלנו עם מרק היום. איך לא - בורשט כמובן. אישית, כשאני שומע בורשט יש לי אסוציאציה של מרק חמצמץ. כאן מה שהוגש היתה גירסה אחרת לגמרי, אבל הצלע הרוסית של הצוות שלנו אישרה שיש חיה כזאת וגם אצלם חלק עושים את הבורשט מהגירסה החמוצה וחלק דווקא יותר קרוב למה שמוגש במסעדה, עם חריפות שמסגירה יד נדיבה על השום.
המרק עצמו היה טעים, למעט שני אלמנטים. שני נתחים של בשר ששטו במנה - נלקחו כנראה מהסנדלר המקומי. קשים וסיביים להחריד. גם לא היו לי קשורים בשום צורה למרק, אז פשוט המשכתי לאכול את המרק בלעדיהם.
החלק השני - השמנת. או ליתר דיוק השמנת שהיתה אמורה להיות שם, אבל כיוון שהרב מחפוד משגיח (פיזיקלי נמצא במסעדה כל הזמן, לפי האתר!) אז אי אפשר להגיש את המרק עם שמנת, ובשביל לעשות "כאילו" הגישו אותו עם צלוחית מיונז בצד, שייראה כאילו זה שמנת.
הבעיה היא שמיונז לא יכול להחליף את תפקיד השמנת במרק כזה. זה לא שאם תבקש יפה ממיונז להתמסמס לך לתוך המרק הוא יגיד לך טוב, נו, בשביל הכשרות אני אתמוסס. הוא נופל למרק. אומר מה זה פה. מרק?1?! שמו אותי במרק???!! ואז הוא מתכווץ מרוב פחד ושוחה מסביב למרק כדי לנסות לברוח משם. לא, באמת. נו. הבורשט שלכם לא רע בלי הבשר וגם בלי השמנת. נכון ששמנת היתה מוסיפה קרימיות נחמדה אבל גם ככה זה בסדר. אתם כשרים, אז תחיו עם זה. אל תעשו ישראבלוף. עזבו. בלי שמנת. בלי מיונז. בורשט נטו. הכל טוב.
הלאה. סלט ירקות גרוזיני. מדובר ברטטוי קר. טעים למדי. גם כן קצת חריף, כי שום זה בריא. לא יודע מה גרוזיני בזה, האמת. ציפיתי לאגוזים טחונים בפנים או משהו שיעשה את זה לגרוזיני. היה יכול להיות גם נחמד לקבל עם זה איזו חתיכת בצק לאיזון המרקם. לחם או משהו כזה, אבל לחם הבית נחשב כראשונה נפרדת בעיסקית ולא רצינו "לבזבז" עליו מנה. סך הכל כסלט, למעט ההסתייגויות הנ"ל, הוא היה טעים.
החלק הכי מפתה בתפריט היו המאפים. חלק עם בשר. חלק עם ירקות. הבעיה היא שהם נחשבים כמנה ראשונה ולא ניתן לקבל אותם כעיקרית. כמנה ראשונה - הם דורשים תוספת של 18 שקל לעיסקית, וזה היה קצת מוגזם בהתחשב במחיר היקר של העסקית גם ככה (85 שקלים - כמחיר המנה העיקרית שתכף נגיע אליה).
אמרתי למלצר שאני מוכן לוותר על העיקרית ולקבל את המאפה במקום מנה עיקרית. מן הסתם הם לא אמורים להפסיד מזה, אפילו לצאת ברווח אם אני לוקח ראשונה נוספת במקום עיקרית. אבל קומבינות כאלה דורשים יותר מדי יצירתיות בשביל קווקאזים, אז הם התעקשו שלא אפשרי ואני נאלצתי לוותר.
לעיקרית הזמנתי תבשיל בשר שנקרא "חליה" ומוגש עם פולנטה. אחרי זמן לא קצר יצאה המנה. סיר מכוסה ובתוכו ארבעה נתחי בשר ענקיים ברוטב, ובצד - קערית ענקית של פולנטה שעל פי ההמלצה של המלצר אמורים לצקת את הבשר עליה.
ההיילייט של המנה מבחינתי - היה הרוטב. ממש ממש טעים. הפולנטה - בגירסה הרומנית, מגורדת למשעי, נטולת כל טעם, אבל גם ככה היא אמורה לספוג את הטעמים של הבשר והרוטב אז זה לא הפריע לי, במיוחד בהתחשב בכך שאכלתי ממנה כמות יחסית קטנה, אבל למי שרוצה כמות יותר נדיבה של פולנטה - אני לא חושב שהיה מזיק להוסיף לה בכל זאת קצת טעם. על מה מחליף בפולנטה כשרה את החמאה השתדלתי לא לחשוב...
החלק החלש במנה היה, שוב, הבשר. יותר מוצלח מזה שקיבלנו במרק, אבל עדין קשה וסיבי מאד. קראתי את הביקורת של שגיא כהן בדיעבד. הוא מפריז כהרגלו. זה לא היה נורא כמו שהוא מתאר, במיוחד כשהבשר הוא חלק ממכלול וכשהרוטב היה כל כך מוצלח. אבל אין ספק שבשר טוב, שהיה מבושל בישול איטי וארוך, היה מקפיץ את המנה הזו והופך אותה למעדן.
כמכלול, ובהתעלם מהקשיים עם הבשר, המנה היתה מאד טעימה. הגודל, עם זאת, מטורף. הצטערתי שלא התחלקתי עם השני שהזמין את המנה הזו, כי תכלס - שנינו השארנו קרוב לחצי מנה שביקשנו לארוז. אם הייתי יודע מראש, הייתי מתחלק בעיקרית הזאת עם עוד מישהו ולוקח את אחד המאפים כמנה נפרדת שלא כעיסקית. היה יוצא גם יותר זול וגם יותר שפוי מבחינת הכמוי והמחיר. אבל מה לעשות, שכר לימוד צריך לשלם.
במהלך כל שהותנו הלא קצרה במסעדה (שעה פלוס מינוס) היינו שני הסועדים היחידים, ולא שזה מפתיע. יותר מפתיע זה שנראה כאילו המסעדה מופתעת מזה. זה לא שהם פותחים בצהרים "בקטנה". צוות שלם של עשרה אנשים לפחות נמצא שם. האחד מנגב כוסות יין. האחר מביא את המנות. השלישי הציע לנו חברות במועדון. כולם נראים מאד פעילים ומאד עסוקים. לפעמים מרוב שהם נראו דרוכים אפשר לדמיין שעוד שניה נפתחת הדלת ושלושים איש נכנסים פנימה.
היינו שם רק פעם אחת, אבל למעט אירועים שאולי אנשים חוגגים במסעדה לא ברור לאיזה קהל יעד בדיוק הם מכוונים שם בצהרים עם כל צבא המלצרים הזה.
מהצצה בתפריט הערב - רמת המחיר גבוהה למדי. היו מנות בשר בעיקרית שהגיעו ל-200 שקל, שככה יהיה לי טוב. יכול להיות שיש קהל שמחפש סוג של גלאט כושר יוקרתי וזה מתאים לו, אבל תכלס האוכל עצמו הוא לא פיין דיינינג. בקלות הייתי יכול לדמיין את האוכל הזה על מסעדת פועלים הרבה יותר צנועה. זה אפילו היה מסתדר לי יותר בראש, אבל זה מה שזה. מסעדה עם שירות ועיצוב מהמחלקה הראשונה ואוכל שבעיקרו לא רע בכלל אבל מכוון יותר לאקונומי, פלוס נפילות כואבות שמגבלת הגלאט כופה על המקום.
מה אפשר עוד להגיד... אחד המקומות המוזרים שנתקלתי בהם. סוג של דיסוננס בין מרכיבים שלא ממש מסתדר לי אחד עם השני. האוכל מושך לכיוון אחד, העיצוב והשירות לכיוון אחר. תכלס, היה מתאים לי המקום הזה יותר בתור תבשילייה בלי כל העיצוב והפאסון. אז זה גם היה מסתדר יותר טוב עם המיקום ברמת החייל.
כמקום לארוחת ערב - אולי למישהו שחשוב לו כשרות מופלגת והוא מוכן לשלם מחירים כואבים גם בפשרות באוכל וגם בחורים בכיס. בשבילי זה מן הסתם ביקור בודד שלא יחזור. אם כן, אז מן הסתם ביום מ-א-ד חורפי שהולם את סיר הבשר הזה ועם עיקרית אחת ויותר ראשונות. בתקווה שהמאפים אכן מצדיקים את הסקרנות שהותירו.
האמת שרצינו ללכת למזללה החדשה של מאיר אדוני (דוניא) בקצה רחוב הברזל, אבל טעינו והיא נפתחת רק בשבוע הבא. היות ולא כל יום אנחנו באיזור הזה של רמת החייל (עתידים זה הכי רחוק משם למעשה) אז אמרנו אם כבר הגענו עד לכאן - נחפש מקום אחר שטרם ביקרנו בו בסביבה. הרגליים משכו למקום שנקרא שאלוט. מקבלים תן ביס? כן. יש עסקיות? כן. נכנסנו.
אחרי שכבר היינו בפנים הבנו שדברים שרואים מכאן לא רואים משם, כלומר מבחוץ. קודם כל - המקום כשר. מה זה כשר - הכי כשר שהייתי כנראה בחמש השנים האחרונות. הגלאט של הגלאט, בהשגחת הרב מחפוד, אם זה אומר משהו למישהו. כתבו את זה מאד בגדול אז כנראה שכן.
דבר שני - לא מדובר בעוד מסעדת פועלים רגילה. מדובר על מסעדה מסעדה. עם בר די גדול. מפות על השולחן. כוסות יין בשלוף. עיצוב מושקע. לרגע כבר עלתה מחשבה לברוח משם אבל היות וכבר ישבנו והיינו סקרנים - זרמנו.
התפריט הגדיר את המסעדה כקווקזית. בפועל - הוא מתחלק באופן די ברור למנות מהמטבח הרוסי ולמנות מהמטבח הגרוזיני. חלק משמעותי מהמנות הן מנות רוסיות קלאסיות, כמו סלט האוליבייה שכיכב לא מזמן במירוץ למיליון כאחת מהמנות שעוררו חלחלה אצל המתמודדים (לא שהבנתי למה - כולה סלט תפוחי אדמה...) והשאר קצת מנות מהמטבח הגיאורגי (אבל זו לחלוטין לא מסעדה גיאורגית) וקצת מאפים, אבל לא מהסוג שפגשתי במסעדות הגרוזיניות (חצ'פורי וכאלה) אלא עם בצק פריך דווקא.
התחלנו עם מרק היום. איך לא - בורשט כמובן. אישית, כשאני שומע בורשט יש לי אסוציאציה של מרק חמצמץ. כאן מה שהוגש היתה גירסה אחרת לגמרי, אבל הצלע הרוסית של הצוות שלנו אישרה שיש חיה כזאת וגם אצלם חלק עושים את הבורשט מהגירסה החמוצה וחלק דווקא יותר קרוב למה שמוגש במסעדה, עם חריפות שמסגירה יד נדיבה על השום.
המרק עצמו היה טעים, למעט שני אלמנטים. שני נתחים של בשר ששטו במנה - נלקחו כנראה מהסנדלר המקומי. קשים וסיביים להחריד. גם לא היו לי קשורים בשום צורה למרק, אז פשוט המשכתי לאכול את המרק בלעדיהם.
החלק השני - השמנת. או ליתר דיוק השמנת שהיתה אמורה להיות שם, אבל כיוון שהרב מחפוד משגיח (פיזיקלי נמצא במסעדה כל הזמן, לפי האתר!) אז אי אפשר להגיש את המרק עם שמנת, ובשביל לעשות "כאילו" הגישו אותו עם צלוחית מיונז בצד, שייראה כאילו זה שמנת.
הבעיה היא שמיונז לא יכול להחליף את תפקיד השמנת במרק כזה. זה לא שאם תבקש יפה ממיונז להתמסמס לך לתוך המרק הוא יגיד לך טוב, נו, בשביל הכשרות אני אתמוסס. הוא נופל למרק. אומר מה זה פה. מרק?1?! שמו אותי במרק???!! ואז הוא מתכווץ מרוב פחד ושוחה מסביב למרק כדי לנסות לברוח משם. לא, באמת. נו. הבורשט שלכם לא רע בלי הבשר וגם בלי השמנת. נכון ששמנת היתה מוסיפה קרימיות נחמדה אבל גם ככה זה בסדר. אתם כשרים, אז תחיו עם זה. אל תעשו ישראבלוף. עזבו. בלי שמנת. בלי מיונז. בורשט נטו. הכל טוב.
הלאה. סלט ירקות גרוזיני. מדובר ברטטוי קר. טעים למדי. גם כן קצת חריף, כי שום זה בריא. לא יודע מה גרוזיני בזה, האמת. ציפיתי לאגוזים טחונים בפנים או משהו שיעשה את זה לגרוזיני. היה יכול להיות גם נחמד לקבל עם זה איזו חתיכת בצק לאיזון המרקם. לחם או משהו כזה, אבל לחם הבית נחשב כראשונה נפרדת בעיסקית ולא רצינו "לבזבז" עליו מנה. סך הכל כסלט, למעט ההסתייגויות הנ"ל, הוא היה טעים.
החלק הכי מפתה בתפריט היו המאפים. חלק עם בשר. חלק עם ירקות. הבעיה היא שהם נחשבים כמנה ראשונה ולא ניתן לקבל אותם כעיקרית. כמנה ראשונה - הם דורשים תוספת של 18 שקל לעיסקית, וזה היה קצת מוגזם בהתחשב במחיר היקר של העסקית גם ככה (85 שקלים - כמחיר המנה העיקרית שתכף נגיע אליה).
אמרתי למלצר שאני מוכן לוותר על העיקרית ולקבל את המאפה במקום מנה עיקרית. מן הסתם הם לא אמורים להפסיד מזה, אפילו לצאת ברווח אם אני לוקח ראשונה נוספת במקום עיקרית. אבל קומבינות כאלה דורשים יותר מדי יצירתיות בשביל קווקאזים, אז הם התעקשו שלא אפשרי ואני נאלצתי לוותר.
לעיקרית הזמנתי תבשיל בשר שנקרא "חליה" ומוגש עם פולנטה. אחרי זמן לא קצר יצאה המנה. סיר מכוסה ובתוכו ארבעה נתחי בשר ענקיים ברוטב, ובצד - קערית ענקית של פולנטה שעל פי ההמלצה של המלצר אמורים לצקת את הבשר עליה.
ההיילייט של המנה מבחינתי - היה הרוטב. ממש ממש טעים. הפולנטה - בגירסה הרומנית, מגורדת למשעי, נטולת כל טעם, אבל גם ככה היא אמורה לספוג את הטעמים של הבשר והרוטב אז זה לא הפריע לי, במיוחד בהתחשב בכך שאכלתי ממנה כמות יחסית קטנה, אבל למי שרוצה כמות יותר נדיבה של פולנטה - אני לא חושב שהיה מזיק להוסיף לה בכל זאת קצת טעם. על מה מחליף בפולנטה כשרה את החמאה השתדלתי לא לחשוב...
החלק החלש במנה היה, שוב, הבשר. יותר מוצלח מזה שקיבלנו במרק, אבל עדין קשה וסיבי מאד. קראתי את הביקורת של שגיא כהן בדיעבד. הוא מפריז כהרגלו. זה לא היה נורא כמו שהוא מתאר, במיוחד כשהבשר הוא חלק ממכלול וכשהרוטב היה כל כך מוצלח. אבל אין ספק שבשר טוב, שהיה מבושל בישול איטי וארוך, היה מקפיץ את המנה הזו והופך אותה למעדן.
כמכלול, ובהתעלם מהקשיים עם הבשר, המנה היתה מאד טעימה. הגודל, עם זאת, מטורף. הצטערתי שלא התחלקתי עם השני שהזמין את המנה הזו, כי תכלס - שנינו השארנו קרוב לחצי מנה שביקשנו לארוז. אם הייתי יודע מראש, הייתי מתחלק בעיקרית הזאת עם עוד מישהו ולוקח את אחד המאפים כמנה נפרדת שלא כעיסקית. היה יוצא גם יותר זול וגם יותר שפוי מבחינת הכמוי והמחיר. אבל מה לעשות, שכר לימוד צריך לשלם.
במהלך כל שהותנו הלא קצרה במסעדה (שעה פלוס מינוס) היינו שני הסועדים היחידים, ולא שזה מפתיע. יותר מפתיע זה שנראה כאילו המסעדה מופתעת מזה. זה לא שהם פותחים בצהרים "בקטנה". צוות שלם של עשרה אנשים לפחות נמצא שם. האחד מנגב כוסות יין. האחר מביא את המנות. השלישי הציע לנו חברות במועדון. כולם נראים מאד פעילים ומאד עסוקים. לפעמים מרוב שהם נראו דרוכים אפשר לדמיין שעוד שניה נפתחת הדלת ושלושים איש נכנסים פנימה.
היינו שם רק פעם אחת, אבל למעט אירועים שאולי אנשים חוגגים במסעדה לא ברור לאיזה קהל יעד בדיוק הם מכוונים שם בצהרים עם כל צבא המלצרים הזה.
מהצצה בתפריט הערב - רמת המחיר גבוהה למדי. היו מנות בשר בעיקרית שהגיעו ל-200 שקל, שככה יהיה לי טוב. יכול להיות שיש קהל שמחפש סוג של גלאט כושר יוקרתי וזה מתאים לו, אבל תכלס האוכל עצמו הוא לא פיין דיינינג. בקלות הייתי יכול לדמיין את האוכל הזה על מסעדת פועלים הרבה יותר צנועה. זה אפילו היה מסתדר לי יותר בראש, אבל זה מה שזה. מסעדה עם שירות ועיצוב מהמחלקה הראשונה ואוכל שבעיקרו לא רע בכלל אבל מכוון יותר לאקונומי, פלוס נפילות כואבות שמגבלת הגלאט כופה על המקום.
מה אפשר עוד להגיד... אחד המקומות המוזרים שנתקלתי בהם. סוג של דיסוננס בין מרכיבים שלא ממש מסתדר לי אחד עם השני. האוכל מושך לכיוון אחד, העיצוב והשירות לכיוון אחר. תכלס, היה מתאים לי המקום הזה יותר בתור תבשילייה בלי כל העיצוב והפאסון. אז זה גם היה מסתדר יותר טוב עם המיקום ברמת החייל.
כמקום לארוחת ערב - אולי למישהו שחשוב לו כשרות מופלגת והוא מוכן לשלם מחירים כואבים גם בפשרות באוכל וגם בחורים בכיס. בשבילי זה מן הסתם ביקור בודד שלא יחזור. אם כן, אז מן הסתם ביום מ-א-ד חורפי שהולם את סיר הבשר הזה ועם עיקרית אחת ויותר ראשונות. בתקווה שהמאפים אכן מצדיקים את הסקרנות שהותירו.
