רומניה, 2017
לפני שבוע חזרנו מטיול משפחתי ברומניה. לא מאד מקורי, לפי כמויות הישראלים שנתקלנו בהם. בלי הגזמה, לא היה מקום אחד שלא שמענו עברית. לא רק באטרקציות המובהקות. בסופר. בחנויות. ברחוב. במסעדות. בכל מקום.
לא זכורה לי אף נסיעה שבה נתקלנו בהיקפים כאלה. המסלול למפלים הרגיש כמו הבניאס. פארק החבלים כמו פארק הירקון. היו שם אולי שלוש משפחות לא ישראליות. המדריכים המקומיים כבר יודעים להגיד חלק מההנחיות בעברית. יש שלטים בעברית. אין ספק, הכיבוש הושלם.
סליחה מראש על החפירה (על אוכל נטו אני אכתוב בתגובות), אבל רומניה עצמה נמצאת בעיצומו של שינוי שעוד רחוק מלהסתיים. אני בטוח שכל אחד שחוזר לרומניה אחרי עשרים שנה רואה מדינה אחרת וזה יהיה נכון כנראה בעוד עשרים שנה. כנראה גם בעוד ארבעים.
את ההתקדמות אי אפשר לפספס. כל היפרמרקט של CARREFOUR משאיר מאחור כל סופר שיש בארץ, כולל הגדולים. רק לראות את מקרר פירות הים ולקנא. על הרמזורים (של כלי הרכב) בערים הגדולות יש סטופר שסופר את הזמן שנותר עד לחילופי הרמזור. יש מיליון דוגמאות.
מצד שני - רמזורים הם מצרך נדיר יחסית לכיכרות מסוכנות של ארבעה נתיבים, שהרומנים נוהגים בהם כמו מטורפים. כולל אחד שנכנס בנו כי החליט לפנות פתאום מהנתיב הפנימי ימינה. תנחשו בעצמכם את מי המשטרה האשימה. בעיירות הקטנות סוס ועגלה הם עדין כלי תחבורה נפוץ. גם אנשים שמוליכים פרה ברחוב הראשי זה לא מחזה נדיר. כלבים משוטטים העליבות בכפרים צועקת מכל פינה.
מחוץ לעיר, רוב הכבישים בנויים מנתיב אחד לכל צד ועוברים דרך כל עיירה קטנה בדרך. מרחקים קטנים של מאה קילומטר הופכים לסאגה של חצי יום, וזה רק מגביר את טירוף הנהיגה שממילא מובנה שם. מספר העקיפות המסוכנות שנתקלנו בהם, כולל חציית פס לבן, מחריד. למלא אויר בתחנות דלק זו בכלל חוויה. אין את המשאבות הרגילות. יש צינור נטול פיה. אתה רוצה אויר? מגיע מתדלק עם פיה פרימיטיבית וממלא לך.
גם אתרי התיירות סובלים מהשינוי שבדרך. אחד מפלאי הטבע של רומניה הן הבבלות, תצורות סלע שחצב הרוח. הרכבל שמעלה אליהם מסיע שתי קרוניות שאוספות עשרים מאושרים אחת לעשרים דקות. אנשים מבלים שם בתור למעלה משלוש שעות לכל צד. עומדים כמו בתור ללחם. רגע לפני שהתייאשנו, אחרי קרוב לשעה, ספרתי לפנינו למעלה ממאתיים אנשים רק בתור. כל אחד מייצג עוד שנים שלושה שהלכו לנוח בצד. תעשו את החשבון ותתמהו כמוני איך לא שכללו רכבל מזדקן שמוביל לאחד מאתרי התיירות הכי פופולאריים בטרנסילבניה.
דוגמא נוספת הוא מכרה המלח בעיירה טורדה. מאתיים מטר מתחת לאדמה שהוסבו לאטרקציית תיירות די מדהימה. בתחתית אגם עם סירות. מגניב. גלגל ענק. נחמד. אבל בזאת פחות או יותר הסתיימו לנו הדברים שיש לעשות שם. אם היו נותנים את המקום לאיזה משוגע מלאס וגאס היה שם היום לונה פארק מטורף מתחת לאדמה. פוטנציאל ענק שלא נוצל עד הסוף.
דוגמא אחרונה ארמון פלש. יש סיורים עם מדריך אבל הם עד כדי כך המוניים, שכל פעם שקבוצה נכנסת לחדר כלשהו גם הזבובים נאלצים לצאת כדי לפנות מקום. העדפנו לעשות סיור עצמאי. קראתי אפילו על אודיו גייד. אבל הוא מכסה רק את הקומה הראשונה. למה? ככה.
תכלס אפילו את זה לא השגנו. הקופאית אמרה שאין אודיו גייד. בכל חדר רשום שנים שלושה משפטים על שלט אז תוכלו לקרוא. ובאמת רשום. זה החדר של המלך. זה של המלכה. אחלה. אבל התיאור כל כך יבש, שנאלצתי להוציא גוגל באמצע כדי ללקט קצת פרטים עסיסיים על מי זה קרול הראשון ומה בכלל הסיפור שלו. כי כדי לקחת ילדה בת שבע לסיור ריהוט מהמאה הקודמת חייבים להכניס קצת צבע. ויש עליו לא מעט סיפורים, מסתבר.
על צילום בארמון הם לוקחים שלושים וחמישה שקלים נוספים. לפני מאה שנה, כשלצלם היה לוקח רבע שעה כדי להעמיד חצובה ולסדר את לוח הצילום עוד אפשר היה להבין את ההיגיון. אז גם אפשר היה לפחות לשלוט בזה. אבל לפני כמה עידנים המציאו טלפון עם מצלמה, וקצת הזוי להעמיד בכניסה לכל חדר שומר שיעיר לעשרות אנשים עם טלפון לא לצלם. לשעה קלה הפכתי לדוגמן מקומי. בכל חדר השומר הצביע על התג שהצמידו לי לצווארון כדי להמחיש לכל הסוררים מה הוא רוצה מהם.
מעניין מתי יגיע השפוי שיבין שצריך לעדכן את הנוהל הזה מהמאה הקודמת. כי כרגע, לפי ההתרשמות שלי, אנשים שם רחוקים מלהפנים את השינוי שהארץ שלהם עוברת.
אנגלית, למשל. נושא כאוב. גם מי שלא מגיע לרומניה לטיול שורשים כשהוא מצויד בסבא דובר רומנית יכול לשרוד ברומניה לא רע עם אנגלית. במיוחד אם הוא משתדל לתקשר עם הדור הצעיר. השליטה באנגלית, כמו בהרבה מקומות באירופה, היא ביחס הפוך לגיל.
הבעיה היא שבכל מקרה של אי הבנה או בעיה בתקשורת – האנגלית מושלכת הצידה לטובת אוסף נביחות ברומנית עם פרצוף כועס ונפנופי ידיים. אני עוד איכשהו מסוגל להבין למה צרפתים מצפים שאנשים יבינו צרפתית. אבל למיטב ידיעתי מאז המפץ הגדול ועד היום, רומנית לא הייתה שפה גלובאלית באף פלנטה קרובה.
אני לא מצפה שכל מקומי יידע אנגלית. אני כן מצפה שאדם שעובד במקום שפונה לתיירים ידע אנגלית סבירה, או לפחות יבין שמי שלא בסדר זה הוא. חלק מההפנמה של השינוי שהזכרתי היא להבין שרומניה היא כבר לא המדינה הסגורה שהכרתם מלפני ארבעים שנה. באים אליה תיירים, וכל תייר זה כסף שנכנס לקופת המדינה ויחסי ציבור אצל חברים שלו אחרי שהוא חוזר הביתה. זה אינטרס שלכם להסביר פנים לתייר. אתם לא עושים לאף אחד טובה.
בארץ תייר רק נראה קצת אבוד וכבר מתנפלים עליו שלושה מקומיים להראות לו את הדרך, גם אם זה יהיה בפנטומימה. אתם לא מצליחים? תעשו לי פרצוף של סורי, אני לא מדבר אנגלית, כמו בהרבה מקומות באירופה. אבל לנבוח עליי ברומנית רק בגלל שאני לא דובר את השפה שלכם? הלו?!?!
בארצות הברית כשאתה עולה ברכבל תמיד יש בפנים מישהו שמדקלם לך בחיוך מאולץ שהרכבל עולה לגובה שמונה מאות מטר, ושהוא פועל כבר מאה חמישים שנה, ושלמעלה יש תצפית וגם כמה מסלולים שאפשר ללכת. ואם יש למישהו שאלות אשמח לענות.
הרכבל של בראשוב. לפחות חמישים אחוז ממי שעולה הם תיירים. זה פשוט לא נתפס בעיניי שמי שליווה אותנו בקרון לא ידע מילה אחת באנגלית. הסיבה היחידה שאני יכול לחשוב שהוא קיבל את התפקיד היא שהוא זה שהכין את החוט של הרכבל בזמן שהוא היה חבר בגילדת האורגים. אני לא יכול לחשוב על שום סיבה אחרת.
בתוך הקרון עומד כיסא שהוא כנראה קיבל מחבר שלו מגילדת הנגרים. אני לא יודע מה הקטנה שלנו עשתה לא נכון אם הכיסא. אם הבעיה הייתה שהיא הזיזה אותו. או סתם נגעה בו. אם הוא היה מסביר, גם בתנועות ידיים, היינו לא רק מבינים אלא אפילו מתנצלים, כי באמת שלא ידענו. נכנסנו ראשונים. היה שם כיסא. נעמדנו לידו. לא חשבנו יותר מדי.
בסוף הנסיעה כשיצאנו הוא נזף בנו ברומנית. כשאמרנו שאנחנו לא מבינים מה הוא אומר הוא עבר לנביחות עם נפנופי הידיים. ניסינו שוב להסביר לו שאנחנו באמת לא מבינים מה הוא אומר. העסק אבוד. בשלב כלשהו כל פעם שמישהו נבח עלינו ברומנית ענינו לו חזרה בנביחות בעברית. גילינו שזה גם מסיים יותר מהר את העניין וגם מסייע לשחרר לחצים.
על נהגי מוניות בכלל אפשר למלא אנציקלופדיה. הם נרשמו כיצורים העצבניים ביותר עלי אדמות וכמובן, אפס אנגלית. לפחות הנסיעה זולה, כמו כל דבר שם.
אם זה נשמע כאילו ממש סבלנו שם – אז זה לא המצב. אמנם לא היה מקום שממש התאהבנו בו כמו, למשל, ברוז', אמסטרדם, קופנהגן או אפילו, להבדיל, ניו יורק. אבל הייתה חופשה נחמדה שגולת הכותרת שלה מסתכמת במילה אחת: טבע.
השילוב של הרים, יערות, ירוק, שפע של מים ומזג אויר נוח הוא נוסחה מנצחת. למי שאוהב לעשות טראקים רומניה היא גן עדן, עם אינסוף מסלולים בכל דרגה ואורך אפשריים. רובם מסומנים לא רע, אם כי צריך להכפיל לפחות פי שתים את הזמן המשוער שרשום על השלטים.
אנחנו, מן הסתם, עשינו שני מסלולים משפחתיים בהגדרתם, שהשני היה מאתגר יותר ממה שאתה מצפה ממסלול למשפחות, והתגאינו מאד לסיים אותו. חוץ מזה הולך שם חזק פארקים של חבלים, סוג של אטרקציה שמפתיע אותי שלא הגיעה לארץ באותה מידה. אפילו שהיערות בארץ זה לא היערות של רומניה.
גם הכביש המשוגע מדהים. ושמורת הדובים היא מקום מקסים ומרגש שיגרום לכל בנאדם לחשוב פעמיים לפני שהוא משלם שני באט ברחוב בשביל להצטלם עם קופים או לרכב על פילים. כך שלמרות המפגש המאוד מאתגר עם האומה הרומנית יש בהחלט מה לעשות ולראות שם.
השאלה היחידה שנותרה פתוחה היא – איך האוכל? על זה בנפרד.
לפני שבוע חזרנו מטיול משפחתי ברומניה. לא מאד מקורי, לפי כמויות הישראלים שנתקלנו בהם. בלי הגזמה, לא היה מקום אחד שלא שמענו עברית. לא רק באטרקציות המובהקות. בסופר. בחנויות. ברחוב. במסעדות. בכל מקום.
לא זכורה לי אף נסיעה שבה נתקלנו בהיקפים כאלה. המסלול למפלים הרגיש כמו הבניאס. פארק החבלים כמו פארק הירקון. היו שם אולי שלוש משפחות לא ישראליות. המדריכים המקומיים כבר יודעים להגיד חלק מההנחיות בעברית. יש שלטים בעברית. אין ספק, הכיבוש הושלם.
סליחה מראש על החפירה (על אוכל נטו אני אכתוב בתגובות), אבל רומניה עצמה נמצאת בעיצומו של שינוי שעוד רחוק מלהסתיים. אני בטוח שכל אחד שחוזר לרומניה אחרי עשרים שנה רואה מדינה אחרת וזה יהיה נכון כנראה בעוד עשרים שנה. כנראה גם בעוד ארבעים.
את ההתקדמות אי אפשר לפספס. כל היפרמרקט של CARREFOUR משאיר מאחור כל סופר שיש בארץ, כולל הגדולים. רק לראות את מקרר פירות הים ולקנא. על הרמזורים (של כלי הרכב) בערים הגדולות יש סטופר שסופר את הזמן שנותר עד לחילופי הרמזור. יש מיליון דוגמאות.
מצד שני - רמזורים הם מצרך נדיר יחסית לכיכרות מסוכנות של ארבעה נתיבים, שהרומנים נוהגים בהם כמו מטורפים. כולל אחד שנכנס בנו כי החליט לפנות פתאום מהנתיב הפנימי ימינה. תנחשו בעצמכם את מי המשטרה האשימה. בעיירות הקטנות סוס ועגלה הם עדין כלי תחבורה נפוץ. גם אנשים שמוליכים פרה ברחוב הראשי זה לא מחזה נדיר. כלבים משוטטים העליבות בכפרים צועקת מכל פינה.
מחוץ לעיר, רוב הכבישים בנויים מנתיב אחד לכל צד ועוברים דרך כל עיירה קטנה בדרך. מרחקים קטנים של מאה קילומטר הופכים לסאגה של חצי יום, וזה רק מגביר את טירוף הנהיגה שממילא מובנה שם. מספר העקיפות המסוכנות שנתקלנו בהם, כולל חציית פס לבן, מחריד. למלא אויר בתחנות דלק זו בכלל חוויה. אין את המשאבות הרגילות. יש צינור נטול פיה. אתה רוצה אויר? מגיע מתדלק עם פיה פרימיטיבית וממלא לך.
גם אתרי התיירות סובלים מהשינוי שבדרך. אחד מפלאי הטבע של רומניה הן הבבלות, תצורות סלע שחצב הרוח. הרכבל שמעלה אליהם מסיע שתי קרוניות שאוספות עשרים מאושרים אחת לעשרים דקות. אנשים מבלים שם בתור למעלה משלוש שעות לכל צד. עומדים כמו בתור ללחם. רגע לפני שהתייאשנו, אחרי קרוב לשעה, ספרתי לפנינו למעלה ממאתיים אנשים רק בתור. כל אחד מייצג עוד שנים שלושה שהלכו לנוח בצד. תעשו את החשבון ותתמהו כמוני איך לא שכללו רכבל מזדקן שמוביל לאחד מאתרי התיירות הכי פופולאריים בטרנסילבניה.
דוגמא נוספת הוא מכרה המלח בעיירה טורדה. מאתיים מטר מתחת לאדמה שהוסבו לאטרקציית תיירות די מדהימה. בתחתית אגם עם סירות. מגניב. גלגל ענק. נחמד. אבל בזאת פחות או יותר הסתיימו לנו הדברים שיש לעשות שם. אם היו נותנים את המקום לאיזה משוגע מלאס וגאס היה שם היום לונה פארק מטורף מתחת לאדמה. פוטנציאל ענק שלא נוצל עד הסוף.
דוגמא אחרונה ארמון פלש. יש סיורים עם מדריך אבל הם עד כדי כך המוניים, שכל פעם שקבוצה נכנסת לחדר כלשהו גם הזבובים נאלצים לצאת כדי לפנות מקום. העדפנו לעשות סיור עצמאי. קראתי אפילו על אודיו גייד. אבל הוא מכסה רק את הקומה הראשונה. למה? ככה.
תכלס אפילו את זה לא השגנו. הקופאית אמרה שאין אודיו גייד. בכל חדר רשום שנים שלושה משפטים על שלט אז תוכלו לקרוא. ובאמת רשום. זה החדר של המלך. זה של המלכה. אחלה. אבל התיאור כל כך יבש, שנאלצתי להוציא גוגל באמצע כדי ללקט קצת פרטים עסיסיים על מי זה קרול הראשון ומה בכלל הסיפור שלו. כי כדי לקחת ילדה בת שבע לסיור ריהוט מהמאה הקודמת חייבים להכניס קצת צבע. ויש עליו לא מעט סיפורים, מסתבר.
על צילום בארמון הם לוקחים שלושים וחמישה שקלים נוספים. לפני מאה שנה, כשלצלם היה לוקח רבע שעה כדי להעמיד חצובה ולסדר את לוח הצילום עוד אפשר היה להבין את ההיגיון. אז גם אפשר היה לפחות לשלוט בזה. אבל לפני כמה עידנים המציאו טלפון עם מצלמה, וקצת הזוי להעמיד בכניסה לכל חדר שומר שיעיר לעשרות אנשים עם טלפון לא לצלם. לשעה קלה הפכתי לדוגמן מקומי. בכל חדר השומר הצביע על התג שהצמידו לי לצווארון כדי להמחיש לכל הסוררים מה הוא רוצה מהם.
מעניין מתי יגיע השפוי שיבין שצריך לעדכן את הנוהל הזה מהמאה הקודמת. כי כרגע, לפי ההתרשמות שלי, אנשים שם רחוקים מלהפנים את השינוי שהארץ שלהם עוברת.
אנגלית, למשל. נושא כאוב. גם מי שלא מגיע לרומניה לטיול שורשים כשהוא מצויד בסבא דובר רומנית יכול לשרוד ברומניה לא רע עם אנגלית. במיוחד אם הוא משתדל לתקשר עם הדור הצעיר. השליטה באנגלית, כמו בהרבה מקומות באירופה, היא ביחס הפוך לגיל.
הבעיה היא שבכל מקרה של אי הבנה או בעיה בתקשורת – האנגלית מושלכת הצידה לטובת אוסף נביחות ברומנית עם פרצוף כועס ונפנופי ידיים. אני עוד איכשהו מסוגל להבין למה צרפתים מצפים שאנשים יבינו צרפתית. אבל למיטב ידיעתי מאז המפץ הגדול ועד היום, רומנית לא הייתה שפה גלובאלית באף פלנטה קרובה.
אני לא מצפה שכל מקומי יידע אנגלית. אני כן מצפה שאדם שעובד במקום שפונה לתיירים ידע אנגלית סבירה, או לפחות יבין שמי שלא בסדר זה הוא. חלק מההפנמה של השינוי שהזכרתי היא להבין שרומניה היא כבר לא המדינה הסגורה שהכרתם מלפני ארבעים שנה. באים אליה תיירים, וכל תייר זה כסף שנכנס לקופת המדינה ויחסי ציבור אצל חברים שלו אחרי שהוא חוזר הביתה. זה אינטרס שלכם להסביר פנים לתייר. אתם לא עושים לאף אחד טובה.
בארץ תייר רק נראה קצת אבוד וכבר מתנפלים עליו שלושה מקומיים להראות לו את הדרך, גם אם זה יהיה בפנטומימה. אתם לא מצליחים? תעשו לי פרצוף של סורי, אני לא מדבר אנגלית, כמו בהרבה מקומות באירופה. אבל לנבוח עליי ברומנית רק בגלל שאני לא דובר את השפה שלכם? הלו?!?!
בארצות הברית כשאתה עולה ברכבל תמיד יש בפנים מישהו שמדקלם לך בחיוך מאולץ שהרכבל עולה לגובה שמונה מאות מטר, ושהוא פועל כבר מאה חמישים שנה, ושלמעלה יש תצפית וגם כמה מסלולים שאפשר ללכת. ואם יש למישהו שאלות אשמח לענות.
הרכבל של בראשוב. לפחות חמישים אחוז ממי שעולה הם תיירים. זה פשוט לא נתפס בעיניי שמי שליווה אותנו בקרון לא ידע מילה אחת באנגלית. הסיבה היחידה שאני יכול לחשוב שהוא קיבל את התפקיד היא שהוא זה שהכין את החוט של הרכבל בזמן שהוא היה חבר בגילדת האורגים. אני לא יכול לחשוב על שום סיבה אחרת.
בתוך הקרון עומד כיסא שהוא כנראה קיבל מחבר שלו מגילדת הנגרים. אני לא יודע מה הקטנה שלנו עשתה לא נכון אם הכיסא. אם הבעיה הייתה שהיא הזיזה אותו. או סתם נגעה בו. אם הוא היה מסביר, גם בתנועות ידיים, היינו לא רק מבינים אלא אפילו מתנצלים, כי באמת שלא ידענו. נכנסנו ראשונים. היה שם כיסא. נעמדנו לידו. לא חשבנו יותר מדי.
בסוף הנסיעה כשיצאנו הוא נזף בנו ברומנית. כשאמרנו שאנחנו לא מבינים מה הוא אומר הוא עבר לנביחות עם נפנופי הידיים. ניסינו שוב להסביר לו שאנחנו באמת לא מבינים מה הוא אומר. העסק אבוד. בשלב כלשהו כל פעם שמישהו נבח עלינו ברומנית ענינו לו חזרה בנביחות בעברית. גילינו שזה גם מסיים יותר מהר את העניין וגם מסייע לשחרר לחצים.
על נהגי מוניות בכלל אפשר למלא אנציקלופדיה. הם נרשמו כיצורים העצבניים ביותר עלי אדמות וכמובן, אפס אנגלית. לפחות הנסיעה זולה, כמו כל דבר שם.
אם זה נשמע כאילו ממש סבלנו שם – אז זה לא המצב. אמנם לא היה מקום שממש התאהבנו בו כמו, למשל, ברוז', אמסטרדם, קופנהגן או אפילו, להבדיל, ניו יורק. אבל הייתה חופשה נחמדה שגולת הכותרת שלה מסתכמת במילה אחת: טבע.
השילוב של הרים, יערות, ירוק, שפע של מים ומזג אויר נוח הוא נוסחה מנצחת. למי שאוהב לעשות טראקים רומניה היא גן עדן, עם אינסוף מסלולים בכל דרגה ואורך אפשריים. רובם מסומנים לא רע, אם כי צריך להכפיל לפחות פי שתים את הזמן המשוער שרשום על השלטים.
אנחנו, מן הסתם, עשינו שני מסלולים משפחתיים בהגדרתם, שהשני היה מאתגר יותר ממה שאתה מצפה ממסלול למשפחות, והתגאינו מאד לסיים אותו. חוץ מזה הולך שם חזק פארקים של חבלים, סוג של אטרקציה שמפתיע אותי שלא הגיעה לארץ באותה מידה. אפילו שהיערות בארץ זה לא היערות של רומניה.
גם הכביש המשוגע מדהים. ושמורת הדובים היא מקום מקסים ומרגש שיגרום לכל בנאדם לחשוב פעמיים לפני שהוא משלם שני באט ברחוב בשביל להצטלם עם קופים או לרכב על פילים. כך שלמרות המפגש המאוד מאתגר עם האומה הרומנית יש בהחלט מה לעשות ולראות שם.
השאלה היחידה שנותרה פתוחה היא – איך האוכל? על זה בנפרד.
