ניו יורק 2017
- פותח הנושא Gרר
- פורסם בתאריך
Five Guys (רשת)
מקום שביקרנו בו בעיקר כדי לסתום חור בבטן עד לארוחת הערב. מדובר על רשת של המבורגרים ונקניקיות שכמו פורטילו'ז בשיקגו ורשתות נוספות בארצות הברית גם לה יש את הסיפור שלה בסיגנון של "איך התחלנו מכלום והצלחנו לכבוש את אמריקה".
אם אצל פורטילו זה הספסל בפארק שהתחיל את כל העסק אז כאן זה אמא של אחד המייסדים שאמרה לו שכל מי שמסוגל לעשות טוב אחד משלושה דברים - יוכל תמיד לעשות כסף באמריקה. הרשימה שלה היתה: א) תספורת טובה ב) משקה טוב על הבר ג) המבורגר טוב. מקווה שרשמתם לפניכם
אנחנו על ההמבורגר ויתרנו הסתפקנו בלטעום את הנקניקייה שהיתה מוצלחת מאד לסוגה. זה לא נקניקיית אומן עם תערובת אקזוטית, אבל כנקניקייה רגילה היא היתה טובה מאד. אבל מה ש"עשה" את הכריך היה הבייקון הסופר פריך, מהטובים שנתקלנו. גם לזה יש להם סיפור, מסתבר: מעשנים אותו בעץ תפוח אצל פטריק קודהי, One of the last true smokehouses in the country. עם הדגש על ה-true.
יש מגוון של תוספות שאפשר לשים על הנקניקייה ללא תוספת תשלום. אני לקחתי את הקלאסיקה – חרדל וכרוב כבוש. האישה במקום חרדל לקחה רוטב BBQ.
הקירות שלהם מלאים בכתבות שמשבחות את הצ'יפס שלהם. מבחינתי צ'יפס שהוא לא פריך לא עובר את תנאי הסף. הוא הזכיר לי מאד צ'יפס של שיפודיות שגם שם פריך זה בדרך כלל לא ממש פריך, וכצ'יפס של שיפודיות – הוא היה באמת די מוצלח. הטיגון על פי האתר הוא בשמן בוטנים שאמור להיות בריאותי יותר, אבל אליי בעיקר דיבר שהוא היה ממש לא שמנוני.
כפאסט פוד ובשביל להרגיע רעב עד הערב – זה היה ממש מוצלח. גם המחיר די בריצפה. קיבלו פלוס גדול מאיתנו.
מקום שביקרנו בו בעיקר כדי לסתום חור בבטן עד לארוחת הערב. מדובר על רשת של המבורגרים ונקניקיות שכמו פורטילו'ז בשיקגו ורשתות נוספות בארצות הברית גם לה יש את הסיפור שלה בסיגנון של "איך התחלנו מכלום והצלחנו לכבוש את אמריקה".
אם אצל פורטילו זה הספסל בפארק שהתחיל את כל העסק אז כאן זה אמא של אחד המייסדים שאמרה לו שכל מי שמסוגל לעשות טוב אחד משלושה דברים - יוכל תמיד לעשות כסף באמריקה. הרשימה שלה היתה: א) תספורת טובה ב) משקה טוב על הבר ג) המבורגר טוב. מקווה שרשמתם לפניכם
אנחנו על ההמבורגר ויתרנו הסתפקנו בלטעום את הנקניקייה שהיתה מוצלחת מאד לסוגה. זה לא נקניקיית אומן עם תערובת אקזוטית, אבל כנקניקייה רגילה היא היתה טובה מאד. אבל מה ש"עשה" את הכריך היה הבייקון הסופר פריך, מהטובים שנתקלנו. גם לזה יש להם סיפור, מסתבר: מעשנים אותו בעץ תפוח אצל פטריק קודהי, One of the last true smokehouses in the country. עם הדגש על ה-true.
יש מגוון של תוספות שאפשר לשים על הנקניקייה ללא תוספת תשלום. אני לקחתי את הקלאסיקה – חרדל וכרוב כבוש. האישה במקום חרדל לקחה רוטב BBQ.
הקירות שלהם מלאים בכתבות שמשבחות את הצ'יפס שלהם. מבחינתי צ'יפס שהוא לא פריך לא עובר את תנאי הסף. הוא הזכיר לי מאד צ'יפס של שיפודיות שגם שם פריך זה בדרך כלל לא ממש פריך, וכצ'יפס של שיפודיות – הוא היה באמת די מוצלח. הטיגון על פי האתר הוא בשמן בוטנים שאמור להיות בריאותי יותר, אבל אליי בעיקר דיבר שהוא היה ממש לא שמנוני.
כפאסט פוד ובשביל להרגיע רעב עד הערב – זה היה ממש מוצלח. גם המחיר די בריצפה. קיבלו פלוס גדול מאיתנו.
of blessed memory1
New member
Five Guys היא רשת נחמדה, אבל..
אם כבר הסיפור האמיתי הוא הרבה יותר אמריקאי (ופחות חינני לטעמי מזה). מתוך כתבה ב-Forbes:
"In 1986, as his older boys neared the end of high school, Murrell came up with a proposition: The boys could go to college if they desired, or he could use their education money to start a restaurant. The idea was that the entire family would pitch in. Matt says his father’s initial ambition was just to keep the family together. “His own family wasn’t as close as he would have liked,” he says. The decision to forgo college was a no-brainer for the kids."
בקיצור, במקום שיילכו ללמוד הוא השתמש בכל החסכונות לפתוח המבורגריה. זה הצליח במקרה.
אני מחבב את ההמבורגר שלהם (לא ניסיתי את הנקניקיה), אבל לא הייתי בונה על שום דבר 'ארטיזנלי' ברשת יותר, גם לא הבייקון. יש להם כבר סניפים בכל העולם, אני מאמין שבשלב זה הכל mass produced לחלוטין.
אם כבר הסיפור האמיתי הוא הרבה יותר אמריקאי (ופחות חינני לטעמי מזה). מתוך כתבה ב-Forbes:
"In 1986, as his older boys neared the end of high school, Murrell came up with a proposition: The boys could go to college if they desired, or he could use their education money to start a restaurant. The idea was that the entire family would pitch in. Matt says his father’s initial ambition was just to keep the family together. “His own family wasn’t as close as he would have liked,” he says. The decision to forgo college was a no-brainer for the kids."
בקיצור, במקום שיילכו ללמוד הוא השתמש בכל החסכונות לפתוח המבורגריה. זה הצליח במקרה.
אני מחבב את ההמבורגר שלהם (לא ניסיתי את הנקניקיה), אבל לא הייתי בונה על שום דבר 'ארטיזנלי' ברשת יותר, גם לא הבייקון. יש להם כבר סניפים בכל העולם, אני מאמין שבשלב זה הכל mass produced לחלוטין.
ABC Cocina של ז'אן ג'ורג'
ז'אן ג'ורג' הוא עוד אחד מהמגה שפים הממושלנים שאצלם לפתוח מסעדה זה כמו אצלי לפתוח בקבוק יין. מסעדת הדגל (הצרפתית) שלו נמצאת בטראמפ טאוור, ליד הסנטרל פארק, ואליה חשבנו ללכת במקום בולי. בסופו של דבר בולי האריכו את מועד הסגירה אז העדפנו במקום לקבל שתי צרפתיות "כבדות" להחליף את הצרפתית במסעדה היותר "קז'ואל" של ז'אן ג'ורג', ABC קוצ'ינה, שמוגדרת כ- Latin American fusion.
המסעדה נמצאת באיזור של היוניון סקוויר, שמאכלס מספר לא קטן של מסעדות טובות. רחוב אחד צפונה אפשר למצוא את נור של מאיר אדוני, שעוד נגיע אליה. האוירה – כמו שרצינו. קליל. שמח. תאורה שיותר קרובה בעוצמתה לבר מאשר למסעדה. יחד עם זאת – את השנדלירים שם לא קנו בוולפסון.
התפריט ברובו – מנות קטנות. אני כמעט בטוח שהמלצר הסביר שמדובר במנות קטנות לחלוקה, המוטו של מסעדנות תל אביב מודל 2017. אבל יכול להיות שחלמתי את זה. לנו זה דווקא התאים: אפשר לדגום הרבה מנות בלי לקרוע את הכיס (רוב המנות בין 10-20 דולר). אין חלוקה לראשונה, עיקרית וכו'. החלוקה היא יותר על פי צורת ההכנה.
פתחנו עם White Shrimp ברוטב Agua Diablo, בננה ושקדים (15). השרימפס עצמו היה משובח, אבל בזאת נגמרה המנה בשבילנו. ברוטב ה"שטני", שאמור היה להיות חריף/חמוץ, היתה גם סוג של מרירות, וכל התיבול שלו היה אגרסיבי מאד. מאד חריף. מאד חמוץ. מאד מריר. חבל, כי המנה נראתה יפה ועל פניו יכלה להיות מאד מרעננת אבל כנראה הביצוע כשל.
ביומיים הראשונים בניו יורק מזג האויר היה חם ונעים, ולכן כנראה בלטו המנות הקרות של התפריט. השניה שהזמנו היתה גספצ'ו של עגבניות ואפרסקים (15). בסאן סבסטיאן המופלאה אכלנו גספצ'ו שמימי שנחו בו ריבועי אבטיח, כך שגספצ'ו עם פירות זה לא דבר מופרך, רק שכאן האפרסק לא ממש בלט. הוא אולי הוסיף עידון מסויים לטעם של העגבניות, אבל זה היה ממש ברמיזה. אם לא היו כותבים אפרסק בתפריט ספק אם היינו מנחשים שיש כאן משהו נוסף.
מעבר לטרוניה הזאת, המרק היתה טעים ומרענן כפי שציפינו. הכמות היתה די גדולה, כך שבשלב כלשהו זה היה too much, אבל נראה לי שזה בגלל שתהינו באוזני המלצר איך נחלוק מרק אז הוא פשוט הביא לכל אחד מאיתנו קערה בגודל המקורי שהיינו אמורים לחלוק, וכך יצא שכל אחד קיבל כמות כפולה ממה שהיינו אמורים לאכול. אבל כל עוד זה טעים – אין לי בעיה עם כמות כפולה.
יחד עם המרק הוגש לחם. לא טרחתי אפילו לצלם אותו, כי הוא היה לא רציני. סתם לחם שאפילו לא חומם ואפילו לא היה פריך. אני בטוח שבמסעדת האם שלו הוא לא הגיש לחם כזה לסוקרים של מישליין שנתנו לו שלושה כוכבים.
שתי המנות הראשונות היו מסקציית ה light and bright, שכוללת בעיקר סלטים ומנות קרות. המנה הבאה היתה מסקציית ה golden & crispy. בחרנו משם מנה של Crab Fritters, מעין קרוקטים של סרטנים עם ציפוי מוזהב (16), שהוגשו עם איולי צ'יפוטלה. זו היתה סוף סוף מנה שאפשר לסמן עליה וי בלי השגות. אכן גולדן. אכן קריספי.
סקצייה שלמה מהתפריט מוקדשת לטורטיות. בחרנו משם Pork Taco עם אננסים מוחמצים וצ'ילי (18). הוגשו שתי טורטיות אישיות ממולאות בבשר מפורק שהיה מאד טעים. האננסים הוסיפו את שלהם והצ'ילי נתן פיקנטיות במידה. אפילו העלעלים הקטנים החמיאו. עוד מנה מוצלחת מאד.
לסיום הזמנו מסקציית ה grilled & roasted מנה של תמנונים על הגריל ברוטב עם טעם מעושן. עוד היו שם עגבניות מיובשות ומעין צ'יפסונים קטנים כאלה שהוסיפו חריפות ועלעלים שהוסיפו ירקרקות. גם כאן האוקטופוס היה ללא רבב, והמנה עצמה היתה בסדר גמור. הדבר היחיד שקצת הפריע, וכנראה שזה כבר עניין של טעם אישי, היה סוג של מרירות כמו של לימון כבוש, שזה אותו טעם שיש בסנדביצ'ים התוניסאים ושיותר מדי ממנו הורס מבחינתי את הסנדביץ'. כאן זה לא עבר את הגבול אבל בכל זאת הפריע לי.
בשלב הזה סיימנו, גם כי היינו מלאים מדי וגם כי הקינוחים לא קרצו יותר מדי.
בוטום ליין – היה כיף, אוירה נחמדה, אבל אם להיות לגמרי כנה – משף שהוא "מוסד" בניו יורק ציפיתי שכל מנה תצלוף, וזה לא קרה. היו כאן שתי שצלחו בכבוד את הסטנדרד (הטורטייה והקראב פריטרז). שתי מנות נוספות (הגספצ'ו והאוקטופוס) שהיו יכולות להיות פגז אבל בסופו של דבר היו רק "בסדר". ועוד מנה אחת (הווייט שרימפ) שמסיבה לא ברורה כשלה לחלוטין.
אני שמח שהלכנו לשם כי האוירה התאימה לנו וסך הכל זה לא שממש סבלנו. אבל בפעם הבאה כנראה שבכל זאת נרצה לנסות ללכת לאחת המסעדות הצרפתיות שלו ולראות איך הוא במגרש הביתי שלו. אני רוצה לקוות ששם הרף הרבה יותר גבוה, כי גם המחירים שם בהתאם.
ז'אן ג'ורג' הוא עוד אחד מהמגה שפים הממושלנים שאצלם לפתוח מסעדה זה כמו אצלי לפתוח בקבוק יין. מסעדת הדגל (הצרפתית) שלו נמצאת בטראמפ טאוור, ליד הסנטרל פארק, ואליה חשבנו ללכת במקום בולי. בסופו של דבר בולי האריכו את מועד הסגירה אז העדפנו במקום לקבל שתי צרפתיות "כבדות" להחליף את הצרפתית במסעדה היותר "קז'ואל" של ז'אן ג'ורג', ABC קוצ'ינה, שמוגדרת כ- Latin American fusion.
המסעדה נמצאת באיזור של היוניון סקוויר, שמאכלס מספר לא קטן של מסעדות טובות. רחוב אחד צפונה אפשר למצוא את נור של מאיר אדוני, שעוד נגיע אליה. האוירה – כמו שרצינו. קליל. שמח. תאורה שיותר קרובה בעוצמתה לבר מאשר למסעדה. יחד עם זאת – את השנדלירים שם לא קנו בוולפסון.
התפריט ברובו – מנות קטנות. אני כמעט בטוח שהמלצר הסביר שמדובר במנות קטנות לחלוקה, המוטו של מסעדנות תל אביב מודל 2017. אבל יכול להיות שחלמתי את זה. לנו זה דווקא התאים: אפשר לדגום הרבה מנות בלי לקרוע את הכיס (רוב המנות בין 10-20 דולר). אין חלוקה לראשונה, עיקרית וכו'. החלוקה היא יותר על פי צורת ההכנה.
פתחנו עם White Shrimp ברוטב Agua Diablo, בננה ושקדים (15). השרימפס עצמו היה משובח, אבל בזאת נגמרה המנה בשבילנו. ברוטב ה"שטני", שאמור היה להיות חריף/חמוץ, היתה גם סוג של מרירות, וכל התיבול שלו היה אגרסיבי מאד. מאד חריף. מאד חמוץ. מאד מריר. חבל, כי המנה נראתה יפה ועל פניו יכלה להיות מאד מרעננת אבל כנראה הביצוע כשל.
ביומיים הראשונים בניו יורק מזג האויר היה חם ונעים, ולכן כנראה בלטו המנות הקרות של התפריט. השניה שהזמנו היתה גספצ'ו של עגבניות ואפרסקים (15). בסאן סבסטיאן המופלאה אכלנו גספצ'ו שמימי שנחו בו ריבועי אבטיח, כך שגספצ'ו עם פירות זה לא דבר מופרך, רק שכאן האפרסק לא ממש בלט. הוא אולי הוסיף עידון מסויים לטעם של העגבניות, אבל זה היה ממש ברמיזה. אם לא היו כותבים אפרסק בתפריט ספק אם היינו מנחשים שיש כאן משהו נוסף.
מעבר לטרוניה הזאת, המרק היתה טעים ומרענן כפי שציפינו. הכמות היתה די גדולה, כך שבשלב כלשהו זה היה too much, אבל נראה לי שזה בגלל שתהינו באוזני המלצר איך נחלוק מרק אז הוא פשוט הביא לכל אחד מאיתנו קערה בגודל המקורי שהיינו אמורים לחלוק, וכך יצא שכל אחד קיבל כמות כפולה ממה שהיינו אמורים לאכול. אבל כל עוד זה טעים – אין לי בעיה עם כמות כפולה.
יחד עם המרק הוגש לחם. לא טרחתי אפילו לצלם אותו, כי הוא היה לא רציני. סתם לחם שאפילו לא חומם ואפילו לא היה פריך. אני בטוח שבמסעדת האם שלו הוא לא הגיש לחם כזה לסוקרים של מישליין שנתנו לו שלושה כוכבים.
שתי המנות הראשונות היו מסקציית ה light and bright, שכוללת בעיקר סלטים ומנות קרות. המנה הבאה היתה מסקציית ה golden & crispy. בחרנו משם מנה של Crab Fritters, מעין קרוקטים של סרטנים עם ציפוי מוזהב (16), שהוגשו עם איולי צ'יפוטלה. זו היתה סוף סוף מנה שאפשר לסמן עליה וי בלי השגות. אכן גולדן. אכן קריספי.
סקצייה שלמה מהתפריט מוקדשת לטורטיות. בחרנו משם Pork Taco עם אננסים מוחמצים וצ'ילי (18). הוגשו שתי טורטיות אישיות ממולאות בבשר מפורק שהיה מאד טעים. האננסים הוסיפו את שלהם והצ'ילי נתן פיקנטיות במידה. אפילו העלעלים הקטנים החמיאו. עוד מנה מוצלחת מאד.
לסיום הזמנו מסקציית ה grilled & roasted מנה של תמנונים על הגריל ברוטב עם טעם מעושן. עוד היו שם עגבניות מיובשות ומעין צ'יפסונים קטנים כאלה שהוסיפו חריפות ועלעלים שהוסיפו ירקרקות. גם כאן האוקטופוס היה ללא רבב, והמנה עצמה היתה בסדר גמור. הדבר היחיד שקצת הפריע, וכנראה שזה כבר עניין של טעם אישי, היה סוג של מרירות כמו של לימון כבוש, שזה אותו טעם שיש בסנדביצ'ים התוניסאים ושיותר מדי ממנו הורס מבחינתי את הסנדביץ'. כאן זה לא עבר את הגבול אבל בכל זאת הפריע לי.
בשלב הזה סיימנו, גם כי היינו מלאים מדי וגם כי הקינוחים לא קרצו יותר מדי.
בוטום ליין – היה כיף, אוירה נחמדה, אבל אם להיות לגמרי כנה – משף שהוא "מוסד" בניו יורק ציפיתי שכל מנה תצלוף, וזה לא קרה. היו כאן שתי שצלחו בכבוד את הסטנדרד (הטורטייה והקראב פריטרז). שתי מנות נוספות (הגספצ'ו והאוקטופוס) שהיו יכולות להיות פגז אבל בסופו של דבר היו רק "בסדר". ועוד מנה אחת (הווייט שרימפ) שמסיבה לא ברורה כשלה לחלוטין.
אני שמח שהלכנו לשם כי האוירה התאימה לנו וסך הכל זה לא שממש סבלנו. אבל בפעם הבאה כנראה שבכל זאת נרצה לנסות ללכת לאחת המסעדות הצרפתיות שלו ולראות איך הוא במגרש הביתי שלו. אני רוצה לקוות ששם הרף הרבה יותר גבוה, כי גם המחירים שם בהתאם.
NUR של מאיד אדוני
סיפור שכבר בטח סיפרתי שמונה פעמים, על ארוחת יום נישואים שעשינו ב"כתית" לפני כמה שנים. המלצר שלנו היה כנראה חדש, והתקשה לקלוט את ההסברים על אחת המנות ("ים כתום" אם אני זוכר נכון), אז במקום לנסות לשנן לו עוד פעם מאה ואחת מרכיבים מאיר החליט להגיע אלינו לשולחן ולהסביר בעצמו. בשבילי זו היתה כמובן התרגשות גדולה.
סיפרנו לו שאנחנו חוגגים יום נישואים והוא איחל לנו לבוא לחגוג אצלו כל שנה. מה שעבר לי בראש היה שהלואי שיכלתי לפרגן לעצמי כל אירוע לחגוג בכתית. מי היה מאמין אז, לפני כמה שנים, שבשביל לחגוג יום נישואים אצל מאיר יהיה גם צורך בכרטיס טיסה לניו יורק.
אבל מסתבר שהחיים מפתיעים לפעמים, ולא רק שצריך כרטיס טיסה אלא גם להזמין הרבה זמן מראש. 30 יום לפני, מועד פתיחת ההרשמה לאותו יום, אם מחכים יותר מדי – נשארים שולחנות רק בשעות לא אטרקטיביות. כמה ימים אחרי זה יש סיכוי שגם זה לא יהיה. אבל חצות של ניו יורק זה שבע בבוקר של ישראל, כך שאם עושים את ההזמנה באתר על הבוקר – אין שום בעיה.
המסעדה נמצאת, כאמור, ביוניון סקווייר, בשכנות צמודה ל Garmercy Tavern הותיקה. סמוך לכניסה הישיבה היא על הבר. בהמשך יש שולחנות סך הכל מסעדה לא מאד גדולה במונחים ניו יורקים, אבל ממש לא כוך.
האוירה, בדומה לקוצ'ינה, תוססת ורועשת. עם זאת, בניגוד לקוצ'ינה, האקוסטיקה מאד בעייתית. לא הייתי אומר שחייבים לצעוק אבל בהחלט שחייבים לדבר בקול רם. גם עם המלצרית, גם אחד עם השני. לטעמי, זה פוגם. חלק מהכיף של מסעדה זה לשבת בנחת אחד עם השני. אם חייבים לדבר בקול רם – זה כבר לא לשבת בנחת. חבל.
הקהל – מאד מגוון. אי אפשר לפספס את העברית. בלא מעט שולחנות זה "מעורב": אמריקאים וישראלים. הצוות רובו ככולו אמריקאי. הישראלים היחידים הם מלצרית, טבח אחד ומאיר, אם הוא נמצא. כשהיינו הוא אכן היה, אבל לא יצא מהמטבח. חבל, דוקא רציתי לספר לו את האנקדוטה על היום נישואים.
התפריט של נור הוא ממש לא כתית. מדובר ב"מזללה" עם אדפטציה לניו יורק. גם האוירה במקום, מן הסתם, זה מזללה פרופר. ממש לא כתית. זה די מתבקש, כי באופן טבעי אם כבר יש למאיר אדוני מה לחדש לניו יורקים זה דווקא הטייק המודרני שלו על האוכל ה"ישראלי" ופחות הכיוונים של "כתית". על פי התפוסה – נראה שזה אכן הולך.
ממנות הלחמים פתחנו עם הבייגלה הירושלמי (10) שמוגש עם צלוחית של זעתר וצלוחית של מסבחה עם הרבה מאד טחינה. אני יכול להבין את ההתלהבות של האמריקאים, שמכירים בעיקר את הבייגל הדחוס שלהם, מהבייגלה האוורירי של נור/לחמים. לישראלי הממוצע זה ממש לא הטופ של הבייגלה שהוא פגש בחיים, משתי סיבות. אלף – הוא היה לחלוטין לא פריך, ובשבילי בייגלה לא פריך זה עיין ערך צ'יפס לא פריך. בית – הוא מאד מאד שמנוני, ואני לא מוצא שום סיבה שבייגלה ישאיר אחריו שלולית של שמן. רע זה לא היה, אבל התענגות בצקית גם כן לא.
המנה הראשונה שהגיעה לשולחן: Date Doughnuts. לא יודע למה קראו לזה דווקא דונאט. זו היתה יותר כופתאה מאשר סופגניה. אבל הכופתאה סופגניה הזאת היתה ממש טובה. מילוי של smoked trout ואגוזים טחונים היטב. התלונה היחידה זה הכמות – הייתי יכול לאכול שמונה כאלה ובפועל התחלקתי עם האישה אז יצא לנו אחד לכל אחד.
אמנם המנה מוגדרת כמנה קטנה, להבדיל ממנות חלוקה שמופיעות בסקצייה נפרדת בתפריט, אבל גם המנה השניה שאכלנו היתה מוגדרת כמנה קטנה – ושם היו ארבע כופתאות, שזה כבר מאפשר לכל אחד לקבל שנים ועל כן הרבה יותר הגיוני.
הרוטב הצהוב היה מאד מיוחד: רוטב קארי עם מנדרינה. בניגוד לקוצ'ינה כאן דוקא היה שילוב טוב של מרירות וחמיצות. בקיצור – מנה מוצלחת מאד.
מנה שניה: פאנה-פורי, הבצק המתנפח (האישה טוענת שרושפלד פעם הרבה איך עושים את זה), ממולא בפנים עם יוגורט מוקצף עם בוסט של חריפות נעימה, ולמעלה – מדגמית של סביצ'ה סקאלופ. מנה מאד "מאיר אדונית": הבצק מתפוצץ בפה והיוגורט המעט חריף שניגר ממנו יוצרים שילוב כיפי של טעמים, מרקמים וטמפרטורות.
אם היה משהו שלא ממש הורגש אלו היו הסקאלופ. הכמות הכל כך מזערית שהיתה על הכופתאה הזאת הלכה לאיבוד מול העושר של הכופתאה עצמה. לא חושב שבעיניים עצומות הייתי מבדיל בין מנה שהיה בה סקאלופ למנה שהחליפו בה את הסקאלופ למשהו אחר. בקיצור זה היה טעים, אבל בעיקר בגלל הפאנה-פורי ולא בזכות ה"כתר" שמעליו.
המנה הבאה כבר כן מסקציית המנות לחלוקה: פטה כבד שהוגש בצנצנת ובליווי טוסטים. על פי התפריט עם תאנים ו- Rhubarb שמככב ב-MKR האוסטרלי. אני לא זוכר למה, אבל זו היתה המנה הפחות מוצלחת בארוחה. היה בה משהו מאד "דחוס", נוטה למתקתקות, שפחות אהבנו. דווקא הטוסטונים היו אחלה. סוף סוף פריכות. זו גם היתה המנה היקרה בארוחה, ונראה לי שעליתי פה על משהו: אף פעם המנה היקרה בתפריט לא מצדיקה את מחירה. לא ברור למה.
מנה נוספת היא מנה שכבר הפכה למנת דגל שם: קרפצ'ו חציל (17). לא מפתיע שהיא מאד פופולארית. קודם כל היא מצטלמת נפלא. דבר שני החציל עם הטחינה שהושטח על הצלחת – נותן למנה עידון מאד מוצלח יחסית ל"חיספוס" של מנות החציל בטחינה האופיינית לתל אביביות. הדגמה טובה ליכולת של מאיר לקחת מאכל כל כך נדוש ולעשות ממנו סוכריה.
התמרים לוקחים את המנה לכיוון מעט מתקתק, והפיסטוקים נותנים את שלהם. מנה שמאד כיף לאכול.
הפעם דווקא כן בחרנו קינוח, ועוד הרי ירושלים (14), לא סתם. מזכיר קצת את ה"אדמה" שלא יצא לנו לאכול בכתית, אבל מהתיאורים זה נשמע באותה רוח.
כרגיל אצל מאיר אדוני – ערב רב של אלמנטים בקינוח. ההרים כמובן משוקולד. הסלעים מחלבה. עוד היה שם ארטישוק ירושלמי, קרם פיסטוק וגלידת יוגורט.
בולט במוזרותו הארטישוק הירושלמי, מהאלמנטים שנראה כאילו הוסיפו אותם רק
בשביל להראות שאפשר (מוטיב חוזר עוד יגיע אצל בולי). אבל סך הכל הוא לא הפריע. האישה פחות התחברה לקינוח הזה. אני מאד אהבתי. שתי בעיות שמפריעות לי בקינוחים – זה אלף מונוטוניות, ובית – ה"כבדות" שחשים אחרי שמסיימים אותם. בקינוחים מהסוג הזה - שתי הבעיות נעלמות. זה הכי לא מונוטוני שיש, ולכן מאד כיף לי לאכול את זה ולפגוש בלשון כל פעם ביס קצת אחר. וזה גם ממש לא כבד. מבחינתי – עונג גדול.
בוטום ליין.
בסך הכל ביקור מוצלח. אי אפשר להשוות את הנאת הביקור לא בנור ולא במזללה, לחוויה הטואטלית של כתית בשיאה התל אביבי (את הגירסה של כפר רות לא הכרתי). זה בכל זאת משהו מסוג אחר, אבל לסוגה – אפשר להבין את ההתלהבות שבה התקבלה נור בעיר שראתה כבר הכל.
ה-בעיה העיקרית שלי היתה האקוסטיקה. היה לזה משקל די גבוה בחוויה שבילי. אמנם האוכל זה העיקר, אבל זה לא אוכל רחוב שאתה בא והולך. אתה בכל זאת יושב שם איזה שעתיים כבילוי עם אנשים, ואם קשה לך להעביר איתם שיחה נינוחה – זה יוצר איזה לחץ שגורם לך לרצות לסיים כבר ולהעביר את האזניים למקום שקט יותר (משימה בהחלט לא קלה במנהטן).
אבל אם נתעלם מהאקוסטיקה ונתרכז באוכל, אז למרות שהארוחה לא היתה חפה מבעיות (הדחיסות הלא נעימה של מנת הכבד, הסקאלופ שלא הורגשו, הכמות של הדייט דונאטס) האוכל היה מהנה למדי, והרגשנו שנותרו בתפריט מספיק מנות שמתחשק לנו לטעום בביקור חוזר. אם זה לא היה דורש כרטיס טיסה, אני מאמין שהיינו חוזרים לביקור נוסף.
סיפור שכבר בטח סיפרתי שמונה פעמים, על ארוחת יום נישואים שעשינו ב"כתית" לפני כמה שנים. המלצר שלנו היה כנראה חדש, והתקשה לקלוט את ההסברים על אחת המנות ("ים כתום" אם אני זוכר נכון), אז במקום לנסות לשנן לו עוד פעם מאה ואחת מרכיבים מאיר החליט להגיע אלינו לשולחן ולהסביר בעצמו. בשבילי זו היתה כמובן התרגשות גדולה.
סיפרנו לו שאנחנו חוגגים יום נישואים והוא איחל לנו לבוא לחגוג אצלו כל שנה. מה שעבר לי בראש היה שהלואי שיכלתי לפרגן לעצמי כל אירוע לחגוג בכתית. מי היה מאמין אז, לפני כמה שנים, שבשביל לחגוג יום נישואים אצל מאיר יהיה גם צורך בכרטיס טיסה לניו יורק.
אבל מסתבר שהחיים מפתיעים לפעמים, ולא רק שצריך כרטיס טיסה אלא גם להזמין הרבה זמן מראש. 30 יום לפני, מועד פתיחת ההרשמה לאותו יום, אם מחכים יותר מדי – נשארים שולחנות רק בשעות לא אטרקטיביות. כמה ימים אחרי זה יש סיכוי שגם זה לא יהיה. אבל חצות של ניו יורק זה שבע בבוקר של ישראל, כך שאם עושים את ההזמנה באתר על הבוקר – אין שום בעיה.
המסעדה נמצאת, כאמור, ביוניון סקווייר, בשכנות צמודה ל Garmercy Tavern הותיקה. סמוך לכניסה הישיבה היא על הבר. בהמשך יש שולחנות סך הכל מסעדה לא מאד גדולה במונחים ניו יורקים, אבל ממש לא כוך.
האוירה, בדומה לקוצ'ינה, תוססת ורועשת. עם זאת, בניגוד לקוצ'ינה, האקוסטיקה מאד בעייתית. לא הייתי אומר שחייבים לצעוק אבל בהחלט שחייבים לדבר בקול רם. גם עם המלצרית, גם אחד עם השני. לטעמי, זה פוגם. חלק מהכיף של מסעדה זה לשבת בנחת אחד עם השני. אם חייבים לדבר בקול רם – זה כבר לא לשבת בנחת. חבל.
הקהל – מאד מגוון. אי אפשר לפספס את העברית. בלא מעט שולחנות זה "מעורב": אמריקאים וישראלים. הצוות רובו ככולו אמריקאי. הישראלים היחידים הם מלצרית, טבח אחד ומאיר, אם הוא נמצא. כשהיינו הוא אכן היה, אבל לא יצא מהמטבח. חבל, דוקא רציתי לספר לו את האנקדוטה על היום נישואים.
התפריט של נור הוא ממש לא כתית. מדובר ב"מזללה" עם אדפטציה לניו יורק. גם האוירה במקום, מן הסתם, זה מזללה פרופר. ממש לא כתית. זה די מתבקש, כי באופן טבעי אם כבר יש למאיר אדוני מה לחדש לניו יורקים זה דווקא הטייק המודרני שלו על האוכל ה"ישראלי" ופחות הכיוונים של "כתית". על פי התפוסה – נראה שזה אכן הולך.
ממנות הלחמים פתחנו עם הבייגלה הירושלמי (10) שמוגש עם צלוחית של זעתר וצלוחית של מסבחה עם הרבה מאד טחינה. אני יכול להבין את ההתלהבות של האמריקאים, שמכירים בעיקר את הבייגל הדחוס שלהם, מהבייגלה האוורירי של נור/לחמים. לישראלי הממוצע זה ממש לא הטופ של הבייגלה שהוא פגש בחיים, משתי סיבות. אלף – הוא היה לחלוטין לא פריך, ובשבילי בייגלה לא פריך זה עיין ערך צ'יפס לא פריך. בית – הוא מאד מאד שמנוני, ואני לא מוצא שום סיבה שבייגלה ישאיר אחריו שלולית של שמן. רע זה לא היה, אבל התענגות בצקית גם כן לא.
המנה הראשונה שהגיעה לשולחן: Date Doughnuts. לא יודע למה קראו לזה דווקא דונאט. זו היתה יותר כופתאה מאשר סופגניה. אבל הכופתאה סופגניה הזאת היתה ממש טובה. מילוי של smoked trout ואגוזים טחונים היטב. התלונה היחידה זה הכמות – הייתי יכול לאכול שמונה כאלה ובפועל התחלקתי עם האישה אז יצא לנו אחד לכל אחד.
אמנם המנה מוגדרת כמנה קטנה, להבדיל ממנות חלוקה שמופיעות בסקצייה נפרדת בתפריט, אבל גם המנה השניה שאכלנו היתה מוגדרת כמנה קטנה – ושם היו ארבע כופתאות, שזה כבר מאפשר לכל אחד לקבל שנים ועל כן הרבה יותר הגיוני.
הרוטב הצהוב היה מאד מיוחד: רוטב קארי עם מנדרינה. בניגוד לקוצ'ינה כאן דוקא היה שילוב טוב של מרירות וחמיצות. בקיצור – מנה מוצלחת מאד.
מנה שניה: פאנה-פורי, הבצק המתנפח (האישה טוענת שרושפלד פעם הרבה איך עושים את זה), ממולא בפנים עם יוגורט מוקצף עם בוסט של חריפות נעימה, ולמעלה – מדגמית של סביצ'ה סקאלופ. מנה מאד "מאיר אדונית": הבצק מתפוצץ בפה והיוגורט המעט חריף שניגר ממנו יוצרים שילוב כיפי של טעמים, מרקמים וטמפרטורות.
אם היה משהו שלא ממש הורגש אלו היו הסקאלופ. הכמות הכל כך מזערית שהיתה על הכופתאה הזאת הלכה לאיבוד מול העושר של הכופתאה עצמה. לא חושב שבעיניים עצומות הייתי מבדיל בין מנה שהיה בה סקאלופ למנה שהחליפו בה את הסקאלופ למשהו אחר. בקיצור זה היה טעים, אבל בעיקר בגלל הפאנה-פורי ולא בזכות ה"כתר" שמעליו.
המנה הבאה כבר כן מסקציית המנות לחלוקה: פטה כבד שהוגש בצנצנת ובליווי טוסטים. על פי התפריט עם תאנים ו- Rhubarb שמככב ב-MKR האוסטרלי. אני לא זוכר למה, אבל זו היתה המנה הפחות מוצלחת בארוחה. היה בה משהו מאד "דחוס", נוטה למתקתקות, שפחות אהבנו. דווקא הטוסטונים היו אחלה. סוף סוף פריכות. זו גם היתה המנה היקרה בארוחה, ונראה לי שעליתי פה על משהו: אף פעם המנה היקרה בתפריט לא מצדיקה את מחירה. לא ברור למה.
מנה נוספת היא מנה שכבר הפכה למנת דגל שם: קרפצ'ו חציל (17). לא מפתיע שהיא מאד פופולארית. קודם כל היא מצטלמת נפלא. דבר שני החציל עם הטחינה שהושטח על הצלחת – נותן למנה עידון מאד מוצלח יחסית ל"חיספוס" של מנות החציל בטחינה האופיינית לתל אביביות. הדגמה טובה ליכולת של מאיר לקחת מאכל כל כך נדוש ולעשות ממנו סוכריה.
התמרים לוקחים את המנה לכיוון מעט מתקתק, והפיסטוקים נותנים את שלהם. מנה שמאד כיף לאכול.
הפעם דווקא כן בחרנו קינוח, ועוד הרי ירושלים (14), לא סתם. מזכיר קצת את ה"אדמה" שלא יצא לנו לאכול בכתית, אבל מהתיאורים זה נשמע באותה רוח.
כרגיל אצל מאיר אדוני – ערב רב של אלמנטים בקינוח. ההרים כמובן משוקולד. הסלעים מחלבה. עוד היה שם ארטישוק ירושלמי, קרם פיסטוק וגלידת יוגורט.
בולט במוזרותו הארטישוק הירושלמי, מהאלמנטים שנראה כאילו הוסיפו אותם רק
בשביל להראות שאפשר (מוטיב חוזר עוד יגיע אצל בולי). אבל סך הכל הוא לא הפריע. האישה פחות התחברה לקינוח הזה. אני מאד אהבתי. שתי בעיות שמפריעות לי בקינוחים – זה אלף מונוטוניות, ובית – ה"כבדות" שחשים אחרי שמסיימים אותם. בקינוחים מהסוג הזה - שתי הבעיות נעלמות. זה הכי לא מונוטוני שיש, ולכן מאד כיף לי לאכול את זה ולפגוש בלשון כל פעם ביס קצת אחר. וזה גם ממש לא כבד. מבחינתי – עונג גדול.
בוטום ליין.
בסך הכל ביקור מוצלח. אי אפשר להשוות את הנאת הביקור לא בנור ולא במזללה, לחוויה הטואטלית של כתית בשיאה התל אביבי (את הגירסה של כפר רות לא הכרתי). זה בכל זאת משהו מסוג אחר, אבל לסוגה – אפשר להבין את ההתלהבות שבה התקבלה נור בעיר שראתה כבר הכל.
ה-בעיה העיקרית שלי היתה האקוסטיקה. היה לזה משקל די גבוה בחוויה שבילי. אמנם האוכל זה העיקר, אבל זה לא אוכל רחוב שאתה בא והולך. אתה בכל זאת יושב שם איזה שעתיים כבילוי עם אנשים, ואם קשה לך להעביר איתם שיחה נינוחה – זה יוצר איזה לחץ שגורם לך לרצות לסיים כבר ולהעביר את האזניים למקום שקט יותר (משימה בהחלט לא קלה במנהטן).
אבל אם נתעלם מהאקוסטיקה ונתרכז באוכל, אז למרות שהארוחה לא היתה חפה מבעיות (הדחיסות הלא נעימה של מנת הכבד, הסקאלופ שלא הורגשו, הכמות של הדייט דונאטס) האוכל היה מהנה למדי, והרגשנו שנותרו בתפריט מספיק מנות שמתחשק לנו לטעום בביקור חוזר. אם זה לא היה דורש כרטיס טיסה, אני מאמין שהיינו חוזרים לביקור נוסף.
אשתו של Gרר
New member
מה שאני לא אהבתי במנת כבד
היה שלא הרגישו בה בכלל את הכבד
זה הרגיש כאילו שמו יותר מדיי שמנת? או מה שזה לא יהיה שטחנו יחד עם הכבד- וכל הטעם של הכבד התפספס לחלוטין..
היה שלא הרגישו בה בכלל את הכבד
זה הרגיש כאילו שמו יותר מדיי שמנת? או מה שזה לא יהיה שטחנו יחד עם הכבד- וכל הטעם של הכבד התפספס לחלוטין..
בולי, ארוחת צהרים
לפני שנה אכלנו שם פעם ראשונה את עסקית הצהרים המשתלמת ביקום. לא היה לנו ספק שנחזור, רק שבשביל טנגו צריך שנים ושף דייויד בולי החליט להקשות עלינו ולצאת לשנת שבתון שבמהלכה הוא סוגר את המסעדה כדי להקים במקומה מסעדה חדשה, בקונספט אחר.
לא יהיה מוגזם להגיד שבמשך חודשים עקבנו אחריהם. כל בוקר בנסיעה באוטובוס הייתי פותח opentable ובודק מה המצב. כל פעם זה נראה כאילו זהו, סוגרים. ואז פתאום נפתחים תאריכים חדשים. למרות שראיתי שה opentable מתעדכן מיידית, האישה החליטה שהיא חייבת גם לדגום אותם בטלפון איזו פעם אחת. שלום. מה שלומכם. מה קורה. מה הולך. מה התכניות ליולי. לא יודעים. כמו שאת רואה אנחנו חיים מחודש לחודש.
יום שישי בערב. אחרי שכבר ביצענו את ההזמנה. טלפון בנייד. איזור חיוג 212. האמת נפל לי הלב. אולי בעיה עם ההזמנה עם המלון. אולי משהו התפקשש בלוח הזמנים של הביקור. אני עונה. שלום. מדברים מבולי. לפני כמה זמן התעניינתם על חודש יולי, ועכשיו החלטנו לפתוח גם ביולי אז רצינו לקחת מכם הזמנה.
האישה לא זכרה בכלל שהיא נתנה להם את המספר שלי ולא ברור מאיפה יש להם אותו. אבל לחשוב שמסעדה שלא ממש עומדת ריקה ביום יום תעשה שיחה בינלאומית לישראל רק בשביל לקחת מאיתנו הזמנה כי פעם התקשרנו להתעניין - מבחינתי זה אומר הכל. אין דברים כאלה. אמרנו שכבר עשינו הזמנה באתר, ונשמח להגיע.
שינוי אחד מבורך שהונהג במסעדה: אין יותר צורך בז'קט לארוחת צהרים. רק לערב. חבל שלא ידעתי את זה. היה חוסך לי להסחב לשם עם בגדים מחוייטים ביום הכי הביל שהיה לנו בביקור. חוץ מזה הכל נותר בעינו. חמש מנות פלוס הפתעות בין לבין. 59$ (גבוה רק בקצת מה-55$ של פעם שעברה, אבל גם שער הדולר ירד מאז...). הנמכנו ציפיות. הזכרנו לעצמנו שאין שידורים חוזרים בחיים. וקיווינו שלפחות יהיו שלוש שעות נעימות.
לא עברנו על המנות שבחרנו בפעם הקודמת. העדפנו להגיע טבולה ראסה. בדיעבד, רבות מהמנות שהיו בפעם שעברה חזרו גם הפעם, ודי הפתענו את עצמנו בכך שבחלק גדול מהן חזרנו שוב על הבחירה של שנה שעברה.
זו גם הסיבה שאני אפרט הרבה פחות מבפעם הקודמת. ממילא המסעדה עומדת בפני סגירה, ולמי שממש מתעקש אפשר למצוא בקלות את הדיווח של שנה שעברה.
מנות פתיחה
מנה ראשונה
מנה רביעית - קדם קינוח:
מנה חמישית (קינוח):
כמובן שהביאו לי גם קינוח אקסטרה ליום ההולדת. וכמובן שהיו גם השוקולדים שאחרי הקינוח. הפעם בצלוחית, לא במתקן של הצלחות סבתא של שנה שעברה (אולי מכרו אותו, הם בכל זאת אמורים לסגור מתישהו). וכמובן שאיש הלחמים הגיע עם העגלה וסיפר לנו על עשרה סוגי לחם שמהם אנחנו אמורים לבחור כמה שבא לנו. ואיך אפשר בלי העוגה לדרך. כל זה, כאמור, בפאקינג 200 שקלים לאדם (לא כולל יין). תקשיבי טוב, תל אביב: מאתיים שקלים לאדם.
איך נסכם.
אז ככה. כצפוי, הביקור השני היה בשבילי פחות wow מהראשון. לא סתם בדיווח של שנה שעברה המלצתי למי שלא היה שם לא לקרוא את הפירוט המלא של הארוחה. יש משהו באלמנט ההפתעה של כל השפע הזה שאתה לא מצפה לו שמוסיף לחווייה הכוללת של הארוחה הזאת.
על אחת כמה וכמה אתה לא מצפה לזה מארוחה עיסקית של פחות מ-60$, כשברוב המסעדות ברמה הזו (וחיפשנו לא מעט) נותנות תמורה של 2-3 מנות לכל היותר, או משהו די קמצני. כשנוחתת עליך עוד מנה ועוד מנה ועוד הפתעה ועוד איזה משהו – זה עושה חלק מה-wow. בביקור חוזר במקום, אלמנט ההפתעה נמחק.
מבחינת האוכל: רוב המנות שאכלנו בשתי הארוחות שם היו טעימות. בפעם הראשונה רמת הדיוק היתה גבוהה יותר. הפעם היו יותר פיספוסים מפעם שעברה, אבל עדין המאין מאד חיובי. יש לציין שהמנות שם הם לא מהסוג של מנות שיש בהן טוויסט כלשהו שמעיף לך את הסכך או שמקפיץ לך את הלשון עם איזה מרכיב לא צפוי. זה מוצלח בעיקר בגלל שאתה מקבל מנה שכל החלקים שלה מוצדקים והולכים היטב ביחד.
גם אם המסעדה היתה ממשיכה, לא היינו מגיעים אליה לביקור שלישי. היעדרו של אלמנט ההפתעה והעובדה שחלק גדול מהמנות (והבחירות שלנו) חזרו - הופכות ביקור שלישי למיותר, וגסטרו אם הייתי מבקר לפני ששאלת אם לעשות ביקור שלישי שם או לא - הייתי ממליץ לך חד משמעית לוותר ולנסות משהו אחר.
אני גם מאד מבין את דייויד בולי שרוצה משהו חדש. אמן אמיתי תמיד יעדיף לחפש ריגושים חדשים על פני לייצר בפעם ה-5000 את הפורצ'יני פלאן המושלם. למרות זאת עצוב שהמסעדה נסגרת, בעיקר לטובת מי שאף פעם לא ביקר בה. הזיכרון שלנו מהמסעדה תמיד ייצר את האסוציאציה למסעדה שמצליחה לספק חוייה אוכל טוטאלית ומלוטשת עד הפרט האחרון בלי לתצטרך למשכן את הבית כדי להתנסות בה, ואני מסיר את הכובע לבולי על זה.
מקווה שהמסעדה העתידית שלו תספק חוויה לא פחות טובה.
לפני שנה אכלנו שם פעם ראשונה את עסקית הצהרים המשתלמת ביקום. לא היה לנו ספק שנחזור, רק שבשביל טנגו צריך שנים ושף דייויד בולי החליט להקשות עלינו ולצאת לשנת שבתון שבמהלכה הוא סוגר את המסעדה כדי להקים במקומה מסעדה חדשה, בקונספט אחר.
לא יהיה מוגזם להגיד שבמשך חודשים עקבנו אחריהם. כל בוקר בנסיעה באוטובוס הייתי פותח opentable ובודק מה המצב. כל פעם זה נראה כאילו זהו, סוגרים. ואז פתאום נפתחים תאריכים חדשים. למרות שראיתי שה opentable מתעדכן מיידית, האישה החליטה שהיא חייבת גם לדגום אותם בטלפון איזו פעם אחת. שלום. מה שלומכם. מה קורה. מה הולך. מה התכניות ליולי. לא יודעים. כמו שאת רואה אנחנו חיים מחודש לחודש.
יום שישי בערב. אחרי שכבר ביצענו את ההזמנה. טלפון בנייד. איזור חיוג 212. האמת נפל לי הלב. אולי בעיה עם ההזמנה עם המלון. אולי משהו התפקשש בלוח הזמנים של הביקור. אני עונה. שלום. מדברים מבולי. לפני כמה זמן התעניינתם על חודש יולי, ועכשיו החלטנו לפתוח גם ביולי אז רצינו לקחת מכם הזמנה.
האישה לא זכרה בכלל שהיא נתנה להם את המספר שלי ולא ברור מאיפה יש להם אותו. אבל לחשוב שמסעדה שלא ממש עומדת ריקה ביום יום תעשה שיחה בינלאומית לישראל רק בשביל לקחת מאיתנו הזמנה כי פעם התקשרנו להתעניין - מבחינתי זה אומר הכל. אין דברים כאלה. אמרנו שכבר עשינו הזמנה באתר, ונשמח להגיע.
שינוי אחד מבורך שהונהג במסעדה: אין יותר צורך בז'קט לארוחת צהרים. רק לערב. חבל שלא ידעתי את זה. היה חוסך לי להסחב לשם עם בגדים מחוייטים ביום הכי הביל שהיה לנו בביקור. חוץ מזה הכל נותר בעינו. חמש מנות פלוס הפתעות בין לבין. 59$ (גבוה רק בקצת מה-55$ של פעם שעברה, אבל גם שער הדולר ירד מאז...). הנמכנו ציפיות. הזכרנו לעצמנו שאין שידורים חוזרים בחיים. וקיווינו שלפחות יהיו שלוש שעות נעימות.
לא עברנו על המנות שבחרנו בפעם הקודמת. העדפנו להגיע טבולה ראסה. בדיעבד, רבות מהמנות שהיו בפעם שעברה חזרו גם הפעם, ודי הפתענו את עצמנו בכך שבחלק גדול מהן חזרנו שוב על הבחירה של שנה שעברה.
זו גם הסיבה שאני אפרט הרבה פחות מבפעם הקודמת. ממילא המסעדה עומדת בפני סגירה, ולמי שממש מתעקש אפשר למצוא בקלות את הדיווח של שנה שעברה.
מנות פתיחה
- פתיח ראשון: שני לחמי פתיחה. בגטונצ'יק ולחמניית סיידר מתקתקה. שניהם הוגשו חם והיו מוצלחים.
- פתיח שני: שני סוגים של finger food. פחזנייה (גוז'ייר) עם גבינה וטוויל עם פירה כלשהו ועליו ביצי דגים. מנה זהה לזו שקיבלנו שנה שעברה. היתה ונותרה טעימה רצח, כזו שעושה חשק לעוד.
- פתיח שלישי: הוגש יחד עם הפתיח הקודם. שילוב של סלמון ואבוקדו. מנה עם טעם כל כך עדין, שבקושי אפשר היה להרגיש שזה אבוקדו. היה לזה טעם לבנדרי במקצת. גם הפתיח הזה היה מוצלח.
מנה ראשונה
- שנינו בחרנו בתבשיל סלק צלוי על טרין של גבינת צאן. השילוב של הסלק המתקתק עם הקרמיות מהגבינה היה מוצלח. מנה טובה מאד.
- שלי: שידור חוזר משנה שעברה, "פלאן" של פורצ'יני. מנה מנחמת קלאסית עם טעמים עמוקים. Golden Princess Crab ששט בה לא הוסיף לי הרבה. מנה נחמדה, אבל בפעם הקודמת היא עשתה לי יותר וואו.
- של האישה: התיאור היחיד שאני יכול לחשוב זה ענן קוקוס ושום שבתוכו שטה ביצה. היו שם גם ham וארטישוק והשד יודע מה. מנה מאד מאד מיוחדת. תענוג.
- מנת הפתעה שהוגשה לנו ליום הנישואים. סוג של סלט קלמארי שלא עפתי עליו, למען הכנות.
- שלי: בשונה משנה שעברה ששנינו לקחנו תבשיל לחי בקר, הפעם גיוונתי עם ברווז. עם כל הכבוד לברווז שהובא במיוחד מלונג איילנד והוגש עם רוטב מתקתק זו היתה המנה החלשה והמשעממת בארוחה.
- של האישה: האישה חזרה על מנת הלחי + ניוקי משנה שעברה. הבשר היה מצויין, רך ברמה שלא דורשת סכין. הניוקי היו במרקם לא מוצלח מבחינתי.
מנה רביעית - קדם קינוח:
- של האישה: האישה בחרה שוב כמו בשנה שעברה במרק קוקוס קר עם גרניטה אננס וגלידת אמרטו. מהמעט שטעמתי הצטערתי שלא לקחתי את זה. היה טעים אפילו יותר ממה שזכרתי בשנה שעברה.
- שלי: אני חזרתי על הגרניטה של האוכמניות ופרחי היביסקוס משנה שעברה. אז אהבתי בה את המינון הנכון של החמיצות. הפעם משהו התפקשש להם בהכנה שלה והיא היתה חמוצה ברמות בלתי אכילות. לא הערתי על זה כי גם ככה לא חסר לי אוכל.
מנה חמישית (קינוח):
- של האישה: קינוח שוקולדי עם הל. אני כידוע לא אוהב טעמי קפה בקינוח, אז הקינוח לא ממש דיבר אליי.
- שלי: בגלל שקינוח אחד נפסל בגלל הרגישות ועל הקינוח של ההל עשיתי פרצוף, המלצרית הסכימה שאבחר כל קינוח אחר מהתפריט וכך זכיתי לקבל קינוח מהתפריט הרגיל. לצערי כבר הייתי מותש מלרשום בדיוק מה יש שם. הדבר העיקרי שאני כן זוכר זה אבוקדו. אבל מעבר לזה נתנו את הטון שם פירות טרופיים וטוויל משומשם וסורבה כלשהו וחבל שלא רשמתי כי אם בכל הארוחה הזו היתה מנה אחת שהיתה wow על אמת – this would be it. לגבי האבוקדו - אם היו מורידים אותו הקינוח היה טעים לי באותה מידה. הוא לא הפריע, ואני מבין את הגימיק הזה של לכלול בקינוח משהו שלא נראה הגיוני ובכל זאת משתלב טוב. אלמנט ההפתעה הזה "עושה" לך משהו. אבל גם אם נשים את האבוקדו בצד – זה היה קינוח מרענן, מתוק/חמוץ במידה, קליעה בול, והמנה שאני הכי אזכור מהביקור הזה שלנו בבולי.
כמובן שהביאו לי גם קינוח אקסטרה ליום ההולדת. וכמובן שהיו גם השוקולדים שאחרי הקינוח. הפעם בצלוחית, לא במתקן של הצלחות סבתא של שנה שעברה (אולי מכרו אותו, הם בכל זאת אמורים לסגור מתישהו). וכמובן שאיש הלחמים הגיע עם העגלה וסיפר לנו על עשרה סוגי לחם שמהם אנחנו אמורים לבחור כמה שבא לנו. ואיך אפשר בלי העוגה לדרך. כל זה, כאמור, בפאקינג 200 שקלים לאדם (לא כולל יין). תקשיבי טוב, תל אביב: מאתיים שקלים לאדם.
איך נסכם.
אז ככה. כצפוי, הביקור השני היה בשבילי פחות wow מהראשון. לא סתם בדיווח של שנה שעברה המלצתי למי שלא היה שם לא לקרוא את הפירוט המלא של הארוחה. יש משהו באלמנט ההפתעה של כל השפע הזה שאתה לא מצפה לו שמוסיף לחווייה הכוללת של הארוחה הזאת.
על אחת כמה וכמה אתה לא מצפה לזה מארוחה עיסקית של פחות מ-60$, כשברוב המסעדות ברמה הזו (וחיפשנו לא מעט) נותנות תמורה של 2-3 מנות לכל היותר, או משהו די קמצני. כשנוחתת עליך עוד מנה ועוד מנה ועוד הפתעה ועוד איזה משהו – זה עושה חלק מה-wow. בביקור חוזר במקום, אלמנט ההפתעה נמחק.
מבחינת האוכל: רוב המנות שאכלנו בשתי הארוחות שם היו טעימות. בפעם הראשונה רמת הדיוק היתה גבוהה יותר. הפעם היו יותר פיספוסים מפעם שעברה, אבל עדין המאין מאד חיובי. יש לציין שהמנות שם הם לא מהסוג של מנות שיש בהן טוויסט כלשהו שמעיף לך את הסכך או שמקפיץ לך את הלשון עם איזה מרכיב לא צפוי. זה מוצלח בעיקר בגלל שאתה מקבל מנה שכל החלקים שלה מוצדקים והולכים היטב ביחד.
גם אם המסעדה היתה ממשיכה, לא היינו מגיעים אליה לביקור שלישי. היעדרו של אלמנט ההפתעה והעובדה שחלק גדול מהמנות (והבחירות שלנו) חזרו - הופכות ביקור שלישי למיותר, וגסטרו אם הייתי מבקר לפני ששאלת אם לעשות ביקור שלישי שם או לא - הייתי ממליץ לך חד משמעית לוותר ולנסות משהו אחר.
אני גם מאד מבין את דייויד בולי שרוצה משהו חדש. אמן אמיתי תמיד יעדיף לחפש ריגושים חדשים על פני לייצר בפעם ה-5000 את הפורצ'יני פלאן המושלם. למרות זאת עצוב שהמסעדה נסגרת, בעיקר לטובת מי שאף פעם לא ביקר בה. הזיכרון שלנו מהמסעדה תמיד ייצר את האסוציאציה למסעדה שמצליחה לספק חוייה אוכל טוטאלית ומלוטשת עד הפרט האחרון בלי לתצטרך למשכן את הבית כדי להתנסות בה, ואני מסיר את הכובע לבולי על זה.
מקווה שהמסעדה העתידית שלו תספק חוויה לא פחות טובה.
חלק מהבעיה המובנית בשיבה למסעדה שהיתה וואוו בפעם הראשונה
זה קרה לנו הרבה פעמים והפנמנו את זה
היינו בבולי כמה פעמים ותמיד נהנינו (כן יש תמיד מנות פחות מוצלחות) בטח בVFM
ואם היא תשאר פתוחה עד לפעם הבאה בנ"י נלך אליה שוב
כך גם במומפוקו קו
לעומתן ברנרדין שהיתה קבועה אצלנו קיבלה מאיתנו "חופשה" בשנים האחרונות אבל באין "בולי" נשוב אליה לראות מה התחדש
זה קרה לנו הרבה פעמים והפנמנו את זה
היינו בבולי כמה פעמים ותמיד נהנינו (כן יש תמיד מנות פחות מוצלחות) בטח בVFM
ואם היא תשאר פתוחה עד לפעם הבאה בנ"י נלך אליה שוב
כך גם במומפוקו קו
לעומתן ברנרדין שהיתה קבועה אצלנו קיבלה מאיתנו "חופשה" בשנים האחרונות אבל באין "בולי" נשוב אליה לראות מה התחדש
היפוטתית…
אם היא לא היתה נסגרת, ואם היינו מזדמנים לשם לעיתים קרובות, אז תמיד אפשר לפסוח עליה פעם פעמיים ואז אם יש געגועים לחזור אליה שוב. בתקווה שגם יותר מנות יתחלפו.
בפועל… עד שנחזור לניו יורק אני מאמין שהמסעדה החליפית שלו תפעל.
בכל מקרה גם הביקור הפעם נרשם כמוצלח. זו באמת אחת המסעדות היותר מוצדקות שיש.
אם היא לא היתה נסגרת, ואם היינו מזדמנים לשם לעיתים קרובות, אז תמיד אפשר לפסוח עליה פעם פעמיים ואז אם יש געגועים לחזור אליה שוב. בתקווה שגם יותר מנות יתחלפו.
בפועל… עד שנחזור לניו יורק אני מאמין שהמסעדה החליפית שלו תפעל.
בכל מקרה גם הביקור הפעם נרשם כמוצלח. זו באמת אחת המסעדות היותר מוצדקות שיש.
אמא מתכוננת
New member
תודה על דיווח מושקע ומזל טוב!
Copyright©1996-2021,Tapuz Media Ltd. Forum software by XenForo® © 2010-2020 XenForo Ltd.