מאייר. חוויה אקלקטית

מאייר. חוויה אקלקטית

הציפיות ממאייר, המסעדה התל אביבית היחסית חדשה של השף העכואי אוסאמה דלאל שיודעי ח"ן ומביני עניין נשבעים בשמו, היו מעורבות. בכמה ביקורות שקראתי הוזכר: שף צעיר, מעניין, יצירתי מחד גיסא, ומנות לא אחידות ברמת ביצוען עם שרות לא משוכלל מאידך גיסא. ואתם יודעים מה? זו היתה אחת הפעמים הבודדות שהציפיות התגשמו במלואן: ההתגשמות היתה מעורבת לעילא.

הכניסה למסעדה היא דרך חצרו של מלון בוטיק השוכן בבניין משוחזר בסגנון האקלקטי. תיאור מיקומו של המלון באתר Botik (כך במקור) הוא: "מיקום פסטורלי אורבני בתל אביב". האם אפשר לתאר אקלקטיקה טוב יותר מזה?

בחצר היפה, המוארת באור עמום, עומדים שולחנות מכוסים במפות לבנות עם נרות דולקים. מראה מרהיב ביופיו. אלא מה. זו היתה שעת ערב חורפי קר, התיירים מסקנדינביה כנראה נעדרו מהמלון באותו ערב – וכפועל יוצא, כל היופי הזה בחצר עמד ריק. תוספת של כמה תנורי עמוד וקצת יח"צ היו יכולים להפוך את החצר הזאת לנקודת מפגש סואנת של היפות והיפים התל-אביביים וחבל שזה לא קרה.

נכנסנו למסעדה. מלצר עמד עם הגב אלינו, עסוק בסידור כלים. מלצרית בפנים לא הבחינה בנו. עמדנו זמן מה במצב קצת מביך ולא ידענו, מה עושים. לבסוף המלצר הנחמד התפנה אלינו והביא לנו את המלצרית, נחמדה אף היא. שאלה, אם הזמנו, השבנו בחיוב. שאלה, אם אנחנו זוג. זו היתה התקלה לא צפויה. ע' ואני עסוקים בבחינת השאלה הזו כבר כמה חודשים ותשובה לא מצאנו. התעשתתי מהר, לקחתי את הסיכון שהערב ייגמר בזה הרגע ועניתי: כן, אנחנו זוג.

הובלנו שני מטר קדימה אל קצה הבר של המסעדה. שם היו עוד שתי עובדות שיחד עם המלצרית "שלנו" החלו בבדיקת מסמכים ובדיון ארוך, איפה מושיבים "זוג". היה ברור שלא הוקצו לנו מקומות מסויימים (ההזמנה נערכה שבועיים מראש). בסוף הוצע לנו לבחור בין שני שלחנות בשני קצוות האולם, כל אחד מהם מורכב משלושה שלחנות זוגיים מחוברים. בחרנו והתיישבנו ותהינו (פולניות שכמונו): לא חבל על הנדל"ן? האם נוכחותנו גורמת למסעדה לוותר על ארבעה לקוחות נוספים? או שמא יוסיפו לנו במהלך הארוחה ארבעה שכנים שירצו לבצע "שיירינג" באוכל שלנו? זה לא קרה, אז ביזבזנו את הנדל"ן וישבנו כל הערב בצד של שולחן גדול עם עוד ארבעה סטים של מפיות-סכו"ם-כוסות. אם כי, באיזשהו שלב בארוחה, מלצר אסף את המפיות המיותרות (יתר הכבודה נותרה במקומה).

כמה מלים על חוויית השולחן. השולחנות פשוטים, עץ לבוד עבה על בסיס של ברזלים שחורים. השולחנות גבוהים מן הרגיל במסעדות (אך נמוכים משולחנות בר). ע' הקטנה שמחה: גובה השלחן מאפשר לה לצמצם את המרחק בין הצלחת לפה לכדי אפס כמעט. הכורסאות המרופדות משדרות מסר מהודר, אך הן דווקא נמוכות מאוד. ע' שמחה: הזדמנות נדירה עבור כפות רגליה לגעת ברצפה. אני, לעומת זאת, חוויתי חוויה נדירה של איש גבוה: הברכיים שלי הזדקרו אל על. צדקו באתר Botik כשכתבו על המקום: "פנינת חן יקרת ערך ומלאה בהפתעות מדהימות".

קיבלתי עראק (24 ₪) שהוזמן בשניות הראשונות שלנו במסעדה, ע' קיבלה קנקן מים והתעמקנו בתפריט. אני, כמו תמיד, ידעתי מייד, מה אני רוצה. לע' לקח זמן והיא קראה למלצרית להתייעצות. המלצרית השתדלה לענות על השאלות והיתה חיננית מאוד, אך לא הרגשתי שהיא ממש שולטת ברזי הרכב המנות. גם בתחום היין אני ידעתי מייד, מה אני רוצה. זה היה יין שלא הכרתי – קפסוטו "אדום" (39 ₪), הוא היה פשוט, די שטוח, אך חביב בהחלט. ע' התלבטה יותר ושאלה את המלצרית. המלצרית הציעה לה לטעום שני סוגים ובפועל, הביאה שלושה לטעימה. ממש יפה ונדיב – במיוחד אם זוכרים שכל הטעימות האלה היו בשביל לבחור כוס אחת שהיא בפני עצמה, לטעמי, הינה טעימה. היין שנבחר היה פינו גריג'יו (43 ₪, המלצרית לא ידעה, של איזה יקב) – שהיה חביב גם הוא.

בהמתנה לאוכל בחנו את הסביבה. קהל בורגני למדי, נראה שרובו היה תיירים, אך היו גם כמה צעירים תל-אביביים למראה שישבו על הבר. אור חצי-עמום ומוסיקה רועשת למדי, אמצע הדרך אל מה שנהוג בפאבים. היה דיסונאנס מסויים בין התאורה והמוסיקה לבין התפריט הרציני והמכובדות המסויימת ששידר השרות של המצלרים לבושי השחור. חלל המסעדה שופץ בסגנון הזה (בטח יש לו שם) שבו חושפים ומשאירים שכבות של צבע מוקדם ומגלים בכמה אזורים את הבפנוכו של הקירות (לבנים קטנות במקרה זה). זה נחמד במקרה של אורנמנט קיר משנות ה-20, אך הטיח החצי מתפורר שמעליו נמרח צבע אפור סטייל בית חולים של שנות ה-20 שבצמוד אליו ישבנו עשה רושם לא של רישול מכוון – אלא של רישול סתם. על הקירות תלויות תמונות מסגנונות שונים ומשונים. אקלקטיקה כבר אמרנו?

למנה הראשונה ע' אכלה "פטאייר" (42 ₪) – בצק עדין בצורת אוזן המן ממולא בפלפלים קצוצים ובעשבי תיבול שהדומיננטי ביניהם היה הזעתר. המאפה הונח על מצע של מחית פלפלים קלויים. ע' העידה שהמצע היה כל כך חריף שהחריפות האפילה על כל יתר הטעמים (ומיינד יו - ע', על שורשיה המזרחיים, היא צרכנית חריף מכובדת). היא לא נפלה מן המנה. היא גם התפלאה, מדוע המלצרית שלקחה את ההזמנה לא הזהירה לגבי מידת החריפות. באחרונה משלש אוזני ההמן, ע' למדה לצרוך את המאכל תוך צמצום המגע שלו עם המצע – וזה איפשר לה לגלות שהמנה חביבה בבסיסה.

אני פתחתי במנת "דג נא של דייגים" (77 ₪) – סביצ'ה של דג ים (מוסר?) מתובלים בעשבי תיבול, מלח גס, מיץ לימון ופלפלים חריפים קצוצים. המנה היתה בסך הכל טעימה, אבל היה בה הרבה מאוד מלח גס, הרבה מאוד מיץ לימון והרבה מאוד פלפלים חריפים מאוד. אמנם אני אשכנזי (לפי הבדיקה הגנטית, 98.5% מהדם שלי הם של העדה הזאת), אבל אני מכונה בפי חבריי "ילד תימני חטוף" בגין הנוהג שלי לאכול זחוק בכפיות. אז עם הרקע הזה – היה לי הרבה יותר מדי חריף (וגם חמוץ מדי וגם מלוח מדי). חשבתי בחמלה על הגברות האמריקאיות המבוגרות שישבו מאחורינו – מה יקרה אם הן תזמנה את המנה הזאת? אבל כנראה שאלהים שומר על גברות אמריקאיות מבוגרות ועל כן לא שמעתי זעקות כאב מהשולחן שלהן. יש לציין שהדג עצמו היה טרי ומשובח ברמות על, מושלם. אותן חתיכות שניצלו מהתופת החריף-חמוץ היו תענוג אמיתי לחיך.

מתישהו לקראת סוף מנות הפתיחה הובאה לשולחן, על חשבון הבית, לחמניה חמה, גדולה וטעימה לעילא, מלווה במטבל של לבנה מעוטר בעשבי תיבול, פלפל קצוץ, שום ורוטב כלשהו. המטבל היה טעים להפליא ולדברי ע', שידרג משמעותית את החוויה. עיתוי הפינוק היה קצת מוזר. מנת לחם כזאת היא בדרך כלל מנה שמביאים בזמן ההמתנה למנות הראשונות (ובהחלט לקח זמן להתקין את המנות הללו).

המנה העיקרית שלי היתה "קלאמרי בזעתר" (87 ₪). מנה לא גדולה של כמה פיסות קלאמרי צעיר מונחות על מצע עדין של טחינה ולבנה בליווי עשבי תיבול, כשזעתר הוא הבולט שבהם. מסביב היה רוטב עדין עם עגבניות שרי חלוטות. הקלמארי היו פושרים – זו אולי היתה כוונת השף, אך אני הייתי מעדיף שיהיו קצת יותר חמים. מנה נעימה, טעימה, נהניתי – אבל היתה לי תחושה שכבר אכלתי כאלה. אני לא בטוח ש"ליפול" ממנה זה תנאי הכרחי להנאה במסעדה, אבל באיזשהו מקום יש לי ציפייה שלפחות דבר אחד שאוכל בארוחה במסעדת שף במיצוב גבוה תלהיב אותי, תזכיר לי שקולנריה זו אמנות מסעירה. זה לא קרה.

המנה העיקרית שהזמינה ע', "כנאפה דג" (103 ₪), היא כנראה מנת הדגל של המסעדה. זה היה דג מתובל עטוף בקדאיף, מעליו פזורים פיסטוקים וגבינה מלוחה. הכנאפה מלווה בסלט קטנטן של עלים ירוקים שכמדומני לא היה עליו רוטב מיוחד. זוהי מנה קטנה שנראתה חביבה. ע' לא אהבה אותה. היה לה יבש. היא לקחה עוד ביס ועוד ביס – אבל הבעת פניה אמרה שהיא נלחמת ושלא כיף לה. היא ניסתה להציל את המנה באמצעות סחיטת הלימון שהוזמן עבור המים, טבילה בלבנה מהמנה שלי, הוספה של מתבל הלחם – אך ללא הועיל. יובש מדברי, בטח לא של עיר הנמל עכו.

ואז התפתח בינינו דיון סביב העובדה שאף אחד במשך הארוחה לא ניגש אלינו לשאול אם הכל בסדר. טענתי שזהו מנהג ישראלי-אמריקאי נלוז. המטבח מכין את מה שהוא יודע להכין, לא צריך לראות בכל לקוח יועץ קולינארי שיגיד אם טעים לו או לא. אם יש בעיה מיוחדת – כל שנדרש זה שהמלצר יהיה זמין ממבט ראשון ותוכל להתלונן. דווקא הייתי מבסוט מכך שאף אחד לא הציק לנו עם השאלות "אנחנו נהנים, חבר'ה?", אך ע' חלקה עליי. לפתע, כשנשאר השליש האחרון של הכנאפה, הגיח מלצר ושאל אם הכל בסדר. ע' התלוננה על המנה ושאלה אם אפשר להביא איזה רוטב שיציל אותה מיבשושיותה. חיש מהר, המלצר הביא קערית של "קרם ארטישוק" וצלוחית של "רכז רימונים". שני אלה נשפכו על הכנאפה – ובאותו רגע הייתי עד למטמורפוזה מופלאה. פניה העצובות של ע' אורו, חיוך גדול של הנאה התפשט עליהם והיא פלטה חצאי משפטים בסגנון &quot
 
התפוז הרע אכל לי את סוף הביקורת. ההמשך כאן:

"מושלם... מנה מדהימה". התפלאתי מן המהירות שבה הובאו הרטבים ושאלתי את המלצרית, האם יש קשר כלשהו בינם לבין המנה. מסתבר שהקרם הוא חלק מהמנה ואמור להיות בפנים. הוא לא הורגש, אז או שמו מעט מדי או שכחו לשים. הרכז אמור ללוות את סלט העלים – אבל במקרה הזה הוא נשכח בעליל.

אחרי הטלטלה עלתה השאלה אם ע' רוצה קינוח. מלצרית (רביעית במספר באותו ערב) סיפרה על ארבעה קינוחים שהמקום הציעה. אחרי התלבטות, ע' החליטה שהאוכל לא היה יציב ברמתו, שהפינאלה של הכנאפה המורטב היה שיא שלא כדאי לסכן אותו ושכדאי לאכול קינוח במקום אחר. בזמן הזה המוסיקה כבר היתה כל כך רועשת, קולות הסועדים שניסו להתגבר עליה היו כל כך גבוהים, הדיסונאנס בין הרעש הזה לבין האוכל, שמכוון להיות שקט וראוי לתשומת לב, היה כל כך גדול – שהסכמתי ברצון לעזוב.

אז מה השורה התחתונה? לא ברור. כנראה שצריך לקרות מפנה משמעותי במסעדה כדי שארצה לחזור אליה. בכסף שהוצאנו על הארוחה יכולנו לבלות ערב מושחת ומופלא בסנטה קטרינה, בדוק או בברוט (או סתם לאכול פעמיים דגים ופירות ים במסעדת השקד). קרוב לוודאי, השף לא היה במטבח באותו הערב. נדמה לי שאם השף קשוב לביקורת (ונדמה לי שהחוויה שלנו לא היתה שונה מהותית מרוב המבקרים המקצועיים והחובבים) – הדרך היחידה שלו לשמור על המקום המושקע שלו לאורך זמן היא להיות במטבח ללא הפסקה. ואם הוא לא יכול להתמודד עם שעות עבודה מטורפות – המקום פתוח גם בצהריים – שיצמצם את שעות הפתיחה, שיעשה סרביס אחד, לא יודע, אבל שכמות הפלפל תהיה מדוייקת ונכונה בכל מנה בכל שעה בכל יום.

וחוץ מזה – יש גם איזה חוסר בהגדרת הכוון של המסעדה הזאת. שולחנות של איקאה וכורסאות של מסעדת מישלן בליון, מלצרים לבושי שחור שלא שולטים בהרכב המנות, אוכל מעודן עם מוסיקה שלא מאפשרת לדבר בשקט, יצירתיות בתכנון המנות עם רשלנות בביצוע. המקום יכול להיות בר אוכל (אם יוריד את המחירים וישדרג את היצע האלכוהול) ויכול להיות מסעדה מכובדת (אם יוריד את הווליום ויקפיד על ביצוע המנות) ויכול להיות מסעדה צעירה ושמחה ובטח יכול להיות עוד הרבה דברים. כרגע המסעדה היא קצת מכל דבר. אבל גם אקלקטיקה צריך לדעת לעשות – וכנראה שמאז שנות ה-20 של המאה הקודמת האמנות הזו פסה מהעולם. אני מקווה שמאייר תמצא את דרכה בסגנון מוגדר משלה...
 

מיתר44

New member
בטח שכבר אמרו לך: הדיווחים שלך הם פנינים ספרותיות. תודה

 
תודה לך, מיתר!


 

gastro101

New member
חבל שאתה כותב לעתים כה רחוקות כאן , כואב הלב על מסעדה

בה השקיעו כל כך הרבה וכוונות טובות סופן ב...
 

erezavn

New member
ביקורת מצוינת. חבל שהאוכל קצת פחות...

נראה שעברה עליכם ארוחה מאד לא יציבה ברמתה, עם הרבה בלבול במטבח. חבל שגם בחלוף כמה חודשים מהפתיחה עדיין יש שם חוסר יציבות כזה. כנראה שהתמזל מזלי להגיע בשעת צהריים, באחת מארוחות הצהריים הראשונות שלהם (לפני 3 שבועות). ישבתי אז כמעט לבד ונהניתי מארוחה איכותית ומשירות מפנק ומקצועי.

מנת כנאפה הדגים אכן אמורה להגיע עם קרם הארטישוק בתוכה, כחלק מהמלית, מה שמוסיף לחלוח ומונע ממנה להיות יבשה. המנה שאני אכלתי באותה ארוחה הייתה מעולה. כנ"ל מנת הדג הנא עם האפרסמון. אני אגב שתיתי את היין הלבן של אותו יקב קפסוטו (שגם אני לא הכרתי לפני כן) וקיבלתי טעימה נדיבה משני הסוגים האחרים (הרוזה והאדום).
 
זהו, בלט לי הפער בין ההתרשמות שלי לשלך - ואני כבר למדתי

לסמוך על התרשמויותיך. עכשיו נפל לי האסימון. מילות המפתח הן "ישבתי אז כמעט לבד". כפי שכתבתי כרגע לחתולית, כנראה שהבעיה של המקום היא תפעול: איך משרתים בו-זמנית כמות גדולה של סועדים. מה שעובד בצורה מושלמת עם אורחים בודדים - מתחיל לחרוק כשמגיעים בו-זמנית כמה שלחנות (זה מה שהיה בביקור שלנו). מפרגן לדלאל שילמד וישתפר. [ותודה על הפירגון לביקורת
]
 

החתולית

New member
כיף כשאתה כותב, אפילו על ארוחה לא נפלאה

מפריזים בערך האקלקטיות לטעמי, אבל מה אני מבינה? העיקר שכתבת עוד דיווח מהנה.
&nbsp
דוגמא נפלאה לאיך כותבים ביקורת לא טובה, בלי להשתלח במסעדה (מר כהן מוזמן לקרוא).
 
כשאתה מזהה תום לב וכוונות טובות, אין סיבה להשתלח. אין לי ספק

שמה שמניע את אוסאמה דלאל זה הרצון להכין את האוכל הכי טוב ולהנעים את זמנם של סועדיו. כשזה הבסיס, אתה רק רוצה לפרגן ולאחל ש"מחלות הילדות" תתרפאנה במהרה. אני משער שעיקר הבעיה של מאייר היא תפעול. מן הסתם, לוקח זמן ללמוד לתפעל מסעדה של עשרים שלחנות (או אולי יותר, אם כוללים את החצר) אחרי ניהול מקום של ארבעה שלחנות. ואני רק מקווה, בשביל השף ובשביל עצמי, שעקומת הלמידה תגיע לרמה מספקת לפני שהסועדים ינטשו.
ותודה לך על המלים הטובות לגבי כתיבתי...
 
אילן זה קרה לגדולים וטובים

אחד המקומות האהובים עלינו בפריס היתה מסעדה קטנה (20 מקומות בסה"כ) "רינו" של שף יצירתי ונהדר ולא רק אנחנו אהבנו אותו תמיד היה מלא אצלו לא היה תפריט וכל פעם אוכל אחר כשהוא +1 במטבח ועוד אחד ממלצר תמיד היה נהדר אצלו
השף שמו "פאסריני" סיציליני במקור לפני כשנתיים לצערנו סגר לפתע את המסעדה המכתי בסיוע גוגל לעקוב אחריו ולפני כשנה פתח חנות לממכר פסטות תוצרת עצמית כמובן והבטיח שבחנות ליד יפתח מסעדה ואכן כך היה
לפני כחצי שנה פתח את המסעדה החדשה והיה באזז בפריס מיהרנו להתייצב אצלו
ממש בשבוע הפתיחה מקום גדול יפה ומואר כ5-6 איש במטבח הפתוח ועוד 4-5 בשרות האורחים
הקסם קצת אבד אמנם האוכל בד"כ נשאר ברמה טובה אבל השרות צולע והיו גם כמה נפילות החלטנו שאלו בטח מחלות ילדות שיעלמו עם הזמן ולכן חודשיים אח"כ החלטנו לתת הזדמנות שניה לצערנו לא היה שיפור ואולי אפילו התאכזבנו העובדה מאז לא חזרנו
וכמו תמיד כיף לקרוא אותך
 
מהסיפור העצוב שלך אנו למדים כי לכל אחד יש קנה מידה שבו

מתאים לו לעשות דברים במקצועו. לזה מתאים להיות רואה חשבון עצמאי ולטפל אישית בלקוחותיו הנבחרים - ולזה מתאים לעמוד בראש סניף גדול של חברה בינלאומית. לזה מתאים לצלות בשר בכוך קטן בשוק הכרמל - לזה מתאים לעמוד בעמדת שף במסעדה אופנתית בנחלת בנימין. אממה - לוקח הרבה שנים להבין, מה באמת מתאים לך והרבה פעמים אדם צריך לעבור במסעדה אופנתית כדי להגיע לכוך בשוק. [אני אישית עשיתי את כל המסלול עד שהבנתי שקטן זה יפה] אני לא אומר שדלאל יכול לעבוד רק במקום אינטימי - רק מקווה בשבילו שיבין בהקדם, מה מתאים לו ויעשה את מה שיעשה היטב...
 
"החוק הפיטרי"

אני מקווה/מאמין שפאסריני יתייצב וישתפר ומתכוון לתת לו צ'אנס נוסף
כי היצירתיות שלו באוכל ומגע הקסם לא אבדו
 
וואללה, מחשבה מעניינת. פתאום הבנתי, באיזה מסעדות נעים לי

לאכול. אלה שהחוק הפיטרי פסח עליהן...
קח לדוגמא את מעין הבירה החיפאית. אכלתי בה ארוחת בוקר לפני שבוע בחברת חבר נכבד שבעבר היה פוקד את הפורום כאן. אכלנו בקטנה: כל אחד שתי בירות, שני קוסטיצה, פטריצ'אן, רגל קרושה, אח"כ קינוח של קבבים בקבביה השכנה. תענוג צרוף. מה מאפיין את מעין הבירה? אנשים יודעים לעשות משהו טוב ועושים את זה בקביעות, משעה לשעה, מיום ליום, משנה לשנה, מדור לדור... תבוא בעשר בבוקר כמונו, תבוא בערב, תבוא עוד עשרים שנה (אינשאללה) - הקוסטיצה והפטריצ'אן יהיו בדיוק אותו הדבר, כלומר, מושלמים. במעין הבירה ידעו להגיע לשיא - ולא ניסו להתקדם מעבר. הלוואי על כולנו...
 

החתולית

New member
והרי זה אחד הסודות הגדולים והפשוטים

של מסעדות ותיקות ברחבי העולם.
 
למעלה