דיווח חופשה: דנמרק

[Gרר]

דיווח חופשה: דנמרק

קצת באיחור, סיכום ביקור של שבוע וקצת בדנמרק. בנומה אמנם לא היינו (הכי קרוב שהגענו היה מספר 1500 בתור, על הדקה הראשונה שנפתחה ההרשמה לאוגוסט), אבל מצד שני גם לא צמנו אז בכל זאת יש מה לספר.

כמה מילות הקדמה.

מי שמגיע לדנמרק כדי לשטוף את העיניים עם נופי הרים, מפלים או טבע הורס, רצוי שיחפש מקום אחר. אני לא כותב את זה סתם. היו לא אחד ולא שנים שסיפרנו להם שאנחנו נוסעים לדנמרק והתגובה הראשונה שלהם היתה "ארץ משעממת" בדיוק מהסיבה הזו. אז כן, למי שמחפש טבע כנראה ששתי תצורות הנוף היחידות שם (מישור מכוסה בעשב או מישור מכוסה בחיטה) פלוס הרבה פיסות ים, לא יספקו את הסחורה.

אבל כטיול עם הילדים די אם נזכיר את הנס כריסטיאן אנדרסן (בתולת הים, וכו'), טיבולי, לגולנד, ויקינגים (שזה מבחינתם כמו פיראטים) ומעל הכל - הרבה אינטרקציה קרובה עם שפע של חיות, זה מה שלנו היה בראש כשיצאנו לשם, ואת הסחורה הזו דנמרק סיפקה היטב ואפילו מזג האויר לא הטריד.

מבחינת מחיר: קצת יותר יקר מהשכנה הדרומית, קצת יותר זול מהשכנות הצפוניות. לא עשיתי מחקר מקיף אבל כל מה שקשור לתיירות - יקר. דירה או מלון טוב ש"עוברים" את דרישות הסף של האישה יגיעו בקלות ל-1000 שקל בלילה. כניסה לאתרי תיירות גם כן דורשת תקציב מכובד. מצד שני ארוחת ערב במסעדה טובה תסתכם בדרך כלל ב-500 שקל לזוג כולל יין. סדר גודל תל אביבי, פלוס מינוס.

את הטיול חילקנו לארבעה לילות בקופנהגן וסביבותיה, וארבעה לילות בארהוס, שהיא העיר השניה בגודלה בדנמרק ושימשה לנו בעיקר כנקודת יציאה לטיולים. בדיעבד הצטערנו שפיספסנו כפר נופש שצמוד ללגולנד וכבר אי אפשר היה לבטל את ארהוס. נראה לי שהיינו נהנים בו יותר מאשר בבית העץ בארהוס שהיה נחמד אבל לא חף מבעיות, אז למי שמתכנן לעתיד - שווה לבדוק.

אזהרת מסע אחרונה: גם במקומות שנראים פסטורלים ושלווים מומלץ שלא להשאיר באוטו שום דבר בולט לעין. אפילו לא שקית. את שיטת הפריצה הבזויה של לשבור חלון הם מכירים שם טוב, מסתבר.

עד כאן קישקושי מבוא, ומכאן לדבר האמיתי – אוכל!

 

[Gרר]

כיוון שתפוז נתקע בהעלאת תמונות הבוקר

אני אעלה את המשך הדיווח מאוחר יותר.
סורי.

 

[Gרר]

PEDER OXE, קופנהגן

יש לנו מסורת ארוכה של "ארוחה ראשונה לא מוצלחת בארץ היעד" שקיווינו לשבור בעזרת Peder Oxe, שנמצאת שלוש דקות מלב הסטרוגט (לא רחוק מהחנות של לגו).

מדובר במסעדה ידועה, שפועלת ברצף כבר למעלה מארבעים שנה. רק כשירדנו למרתף, לחפש את השירותים, קלטנו כמה המקום ענקי. כמה וכמה חללים שכל אחד מהם קצת שונה באופי שלו. בצהרים רובם היו ריקים, ווהיה קצת ספוקי לעבור את כל החללים הריקים האלה. אני רוצה לקוות בשבילם שבערב התפוסה יותר מלאה.

המקום מציע לצהרים בחירה בין מבחר של כריכים פתוחים (סמורברוד) לבין מנות מהתפריט. אנחנו ניסינו לשלב בין השנים ובחרנו שני כריכים, שנראו לנו מעניינים, פלוס שתי מנות מתפריט הראשונות. לקטנה הזמנו מנת המבוגרגר.

נתחיל מההמבורגר. בתפריט הוא מופיע במסגרת גדולה כמו איזה ספינת דגל (ויקינגית) של המקום. את המוקשים שהופיעו איתו בתפריט (קישואים ועגבניות בתנור וכו') ביקשנו להוריד, כי ידענו שהם לא יתקבלו בהבנה אצל קהל היעד.

ההמבורגר עצמו לא עבר את מבחן הקציצה. הוא לא היה אסון טבע, סתם תערובת לא מלהיבה שאפשר לצלוח, אבל בלי יותר מדי התלהבות. על הלחמניה הפריכה, שהיתה החלק הטוב של המנה, מרחו איזה סוג של רוטב חרדלי דיז'וני שהיה די מוזר, ובמקום להשלים את ההמבורגר די הפריע לו.

בסופו של דבר הקטנה "עשתה טובה" ואכלה חלק מההמבורגר אחרי שהוצאנו לה אותו מהלחמניה, אבל הסכמנו איתה שזו מנה לא מוצלחת.

הלאה. כריכים.

ניסיון ראשון שלנו עם הכריכים האלה. בשניהם לא אהבנו את ה"בסיס". לחם שיפון כהה שאני מכיר עוד מילדות, כי אצל אמא שלי, שהיא ילידת איזור שנחשב הולנדי, הלחם הזה נחשב להיט ואין נסיעה למרכז אירופה שאנחנו לא מביאים לה מישלוחה מהלחם. מבחינתי, ותגידו שאני חסר תרבות, הלחם הזה, עם מרקם שעושה לי אסוציאציה ל-MDF של איקאה, הוא לא מספיק טוב בשביל להחמיא למילוי, שזה בעיניי הדבר הכי חשוב בלחם של כריך. במקום לחבק את המילוי ולשדרג אותו הוא יושב לו שם למטה, מנותק מכל ההתרחשות. מתנצל בפני העם הדני אבל לחם שיפון כבסיס לסמורברוד – ביג נו נו.

מבחינת ה"תוכן". על הכריך הראשון היה טרטר קומפלט, עם חלמון ביצה ובצל קצוץ וצלפים. הוא היה המוצלח מבין השנים, וכנראה גם המנה הטובה בארוחה, כי סך הכל הטרטר עצמו היה טעים. הלחם נח לו מתחת, לא קשור לכלום. כבר היה עדיף לקבל את הטרטר עם טוסטונים בצד.

השני היה כריך של קציצות דגים חמות שנחו על עלה חסה שהסתיר את הלחם המיותר למטה. הוגש עם שמיר ולימון ורוטב בצד. חביב אבל לא מעבר.

מהראשונות בחרתי במנה קרה של נתחי סלמון. לצידם גבינה (מהאי פונן, למי שמתעקש) ועליה ריבוע של מלפפון. הסלמון עצמו – עשר. חומר גלם איכותי שכיכב במנה שלא היה בה שום דבר מעבר לזה. אה, כן, היה גם מה שבתפריט כונה קריספי סקין, אבל היה כל כך קשה ופוחלצי שפחדתי לשבור שן בגללו כבר על היום הראשון. ב MKR מפמפמים בלי סוף על הקריספי סקין. לא נראה לי שמה שהוגש לי זה הדבר שאליו הם סוגדים.

האישה הזמינה מרק כרובית. ה"אי" שרואים באמצע זה שרימפס וצ'יפס בטטה. המרק עצמו היה חביב. הזכיר מרק כרובית שאמא שלי מכינה לנו בחורף, אבל פה בערך זה נגמר. שום דבר מעבר.

לסיכום, כמו שאפשר להבין, את הנאחס של היום הראשון לא הצלחנו לשבור. אמנם כבר היו לנו ארוחות סיפתח גרועות ממנה (פאיאה מחרידה בברצלונה, למשל). כאן זה בעיקר נפל בקטגוריית הסתמי. ארוחה שלא הותירה שום חותם. Forgettable לחלוטין.

לינק לאתר

 

[Gרר]

Copenhagen Street Food

התלבטנו אם ללכת ובסוף המלצה של הבעלים של הדירה שכנעה אותנו. מדובר בהאנגר ענק שנמצא על אי קטן שנקרא Paper Island. האי נמצא מדרום לאי שעליו נמצא בניין האופרה ומצפון לאי שעליו נמצאת נומה, כך שאפשר להגיד שהסטריט פוד זה הכי קרוב שהגענו לנומה

הבעלים של הדירה הסביר על דרך כלשהי להגיע לשם ברגל, אבל לא כל כך עקבתי אחריו. אנחנו הגענו ברכב, ויש חניון מקורה גדול, בתשלום, ממש ליד השוק (בערך 20 קרונות לשעה). מאד נוח.

בתוך ההאנגר אפשר למצוא שפע של דוכני מזון ואפילו 2-3 food trucks שלא ברור איך הצליחו להכניס פנימה. כמו ברוב המקומות האלה, הכי טוב זה לאכול על פי העין והאף.

אנחנו פתחנו בדוכן בשם המתחכם Duck It, שמציע קונפי ברווז שמוגש בלחמניית המבורגר עם ירקות. התוצאה היתה פחות ממה שציפינו, בעיקר בגלל שטעם הברווז קצת הלך לאיבוד בצורת ההגשה הזו. חביב, אבל לא מעבר.

דוכן שכן הצליח לשדרג משהו בנאלי היה דוכן נקניקיות הגורמה שבסמוך לכניסה. הדוכן נקרא Polse Kompagniet, והם מגישים את אחת ממנות הנקניקייה המוצלחיות שפגשתי. הנקניקיה מוגשת בלחמניה מעולה עם פלפלים קלויים ובצל מטוגן. שנותנים ליווי מצויין לבשר. על כל זה גבינת פרמז'ן מגורדת ויחד עם רוטב מעולה שחייב הרבה מגבונים אחרי כן (שוק או לא שוק). הקטנה טרפה את הנקניקייה הראשונה ולא הותירה לנו ברירה אלא להזמין לעצמנו מנה נוספת. מחיר: 35 ש"ח.

הדוכן האחרון שדגמנו היה Copper and Wheat, שמגישים צ'יפס בלגי מעולה במבחר רטבים. הצ'יפס מוגש בקונוס ואפשר לטפטף עליו מתוך מבחר רטבים שמשתנה כל יום. בהסתמך על הזכרון של האישה היא הזליפה לנו קרם פרש עם שמיר וספייסי קטשופ, קטשופ חרפרף בצבע חום. הטיגון לא בייש את ארץ המקור: הצ'יפס היו בדיוק כמו שצ'יפס אמורים להיות. הרטבים היו מוצלחים ודרשו חיסול של עוד מנת מגבונים. מחיר: 25 ש"ח.

במזג אוויר טוב יש אפשרות לשבת על שולחנות בחוץ. דווקא ביום שאנחנו הגענו ירד קצת גשם, אז ישבנו בפנים שלדעתי זה נותן חוויה יותר מוצלחת עם כל ההמולה וההתרחשות שמסביב.

סך הכל מקום מאד מאד נחמד ובהחלט שווה ביקור. ההנאה תלויה, כמובן, בבחירה מוצלחת של הדוכנים. לנו היתה הצלחה של 2.5 מתוך שלוש כך שיצאנו משם עם בטן מאד שמחה.

 

[Gרר]

RADIO, קופנהגן

את רדיו שמרנו לערב האחרון שלנו בקופנהגן. מסעדה שקיווינו שתהיה היהלום שבכתר הביקור שלנו. מטבח דני עדכני בהובלת מי שהיה בעצמו סו שף בנומה, Jesper Kirketerp, שהוא גם הבעלים של המסעדה יחד עם קלאוס מאייר, אחד השותפים בנומה.

הארוחה ברדיו מורכבת מ-5 מנות קבועות במחיר של 225 שקלים לאדם. שתי המנות הראשונות הן מנות מהים ולאחר מכן מנת ירק. מנת בשר וקינוח. המסעדה מקבלת את חומרי הגלם מחווה עצמאית שבבעלותה, ברוח הפילוסופיה שיש לבשל את מה שאתה מגדל.

יש אפשרות לקבל גם תפריט מצומצם של 3 מנות במחיר של 170 שקלים לאדם. לדעתי אין להתפשר על התפריט המלא. ההבדל במחיר (50 שקלים) הוא לא משמעותי, ו-3 מנות לא רק יגדילו מאד את מרכיב ההימור אלא גם יוציאו אתכם גם בלי לשבוע וגם בלי לקבל את התמונה המלאה.

כיוון שלא ידענו מה הקטנה תאהב או לא, החלטנו להזמין את התפריט המלא רק לי ולאישה, ולתת לה לטעום קצת מכל מנה ולהזמין לה רק מנה שהיא תאהב ותרצה לאכול. במסעדה זרמו עם זה בלי בעיה, והקפידו בכל מנה להביא לה צלחת משלה. ככלל, השירות שם היה מופתי: מדוייק ונעים.

בדיעבד, היא הסתפקה במנות שהיא טעמה פלוס קינוח אקסטרה שהבטחנו לה מחוץ למסעדה, כך שבסופו של דבר לא הזמנו לה אף מנה בנפרד.

לפתיחה קיבלנו מגש מעץ ועליו חתיכות של גזר מיובש מתקתק עם נטפים מרוטב של זרעי חמניה. ככה פשוט – ככה טעים. בחיי שרציתי עוד. מנת פתיחה כיפית וטעימה.

לאחר הפתיחה הגיעה מנת לחם עם חמאת בצל מקורמל. הלחם היה סבבה. עזר בהמשך בניגובים. החמאה היתה שיחוק. רכה כמו ענן וסופר יאממי.

מנה מספר 1.
מנה יפהפייה של רצועות מסולסלות של מלפפון ובתוכן נתחים קטנים של לנגוסטין ועליו קרם פרש. עוד היו במנה קוביות קטנות של מלפפון שקיבלו צריבה קטנה על הגריל. רצועות המלפפון עם השמיר הזכירו מאד את הסלט המוכר של מלפפונים בחומץ, רק שכאן זה היה בלי החומץ, כמובן. המנה עצמה היתה פרשית. קלילה. טעימה. אהבנו, וזה עוד ממישהו שמלפפון הוא הירק הפחות אהוב עליו.

מנה מספר 2.
מנת ים נוספת, שהכוכב שלה היה דג שנוהג לשכשך בים הצפוני ונקרא באנגלית Plaice. אין לי מושג מה השם העברי שלו. כשהמנה הוגשה והמלצר פירט את המרכיבים, חסה ורוטב ברביקיו, זה היה נשמע הכי לא קשור בעולם. אבל דבר ראשון: לא לשכוח שהרוטב ברביקיו הוא רוטב תוצרת בית, מחומרים שנלקחו מהחווה, כך שהיה לו טעם שונה לגמרי, הרבה יותר עדין, מהטעם המוכר של הרוטב שמופק בפס הייצור של היינץ.

דבר שני: גם החסה, כמו המלפפונים של המנה הקודמת, היתה חרוכה קלות על הגריל. היו גם קרוטונים שהמלצר לא סיפר עליהם והם היו תוספת מפתיעה למרקם.

לדג המאודה היה טעם מאד עדין ויתר המרכיבים הצליחו להשלים אותו בלי להאפיל עליו. מנה מוצלחת מאד.

מנה מספר 3.
כיוון שמושלם כנראה שאי אפשר, הגיעה מנת הירק שהיתה כנראה איזה סוג מוזר של מחווה למטבח הגרמני: שילוב של תפוחי אדמה, צנוניות, רוטב חמצמץ דליל ולמעלה טווילים דקים שהיה להם בדיוק אותו טעם כמו של ה"דקדקים" שהאישה קונה מדי פעם, רק במרקם יותר אוורירי.

הבעיה עם המנה הזו היתה שתפוחי אדמה וצנוניות, מבחינתי, זה שני דברים שבאופן טבעי לא הולכים ביחד, וכדי לחבר ביניהם צריך משהו אחר לגמרי מאשר הרוטב החמצמץ הדליל שהוגש עם המנה. כפי שזה הוגש זה היה תפוחי אדמה, צנוניות ורוטב, שלא הבינו מה הפגיש אותם על צלחת אחת, מנה לא ברורה שצריכה rethinking מהיסוד.

מנה מספר 4,
שהיתה לטעמי הכוכבת של הארוחה. נתחי עגל קטנים ורכים, סוף סוף נחת מעגל, אחרי כל כך הרבה סוליות עגל שפגשתי באיטליה (ובבתי מלון בארץ). לא יודע אם זה היה מהחווה או לא מהחווה אבל הפעם העגל היה נמס בפה באופן מושלם. על זה הזליפו קציפה דלילה, שמהמעט שהבנו ממה שהמלצר ניסה להסביר זה נוזל שמופרד מריוויון שמבשלים אותו. אולי בשלני הפורום יוכלו להאיר את עיננו. עוד היו במנה אפונה טריה וברוקולי שלא בושלו למוות אלא היו ממש פריכים ופציחים.
זו היתה מנה שככל שאכלתי ממנה יותר – ככה נפתחו בה עוד טעמים ומרקמים וככה נהנתי ממנה יותר. ללא ספק אחת ממנות העגל הטובות שאכלתי.

מנה מספר 5 – קינוח.
מרנג בשני מרקמים: האחד בצורת "סיגרים" פריכים והשני מרנג "חי", מעט שרוף. יחד עם זה תותים וגלידת דבש. בדרך כלל אני לא משתגע על מרנג, כי כשמגישים אותו בחתיכות גדולות מדי יש משהו שמעצבן אותי במרקם שלו. הפעם, בגלל שהוא הוגש כסיגרים דקים, זה היה לי הרבה יותר מוצלח. קינוח קליל, טעים, שסיים את הארוחה עם חיוך גדול.

לסיכום
אחת המחמאות הכי גדולות שאפשר לתת למסעדה זה שהם מצליחים לגרום לך לאהוב מנה שעל הנייר היית בטוח שלא תאהב. מלפפונים. מרנג. עגל. אלו דברים שאם הייתי רואה בתפריט הייתי מהסס להזמין. דג עם חסה ורוטב ברביקיו זה משהו שהייתי בטוח שזה טעות דפוס. ועם זאת: ארבע מתוך חמש מנות פלוס מנת פתיחה – בינגו. מנה אחת שאני לא יודע מאיפה הנפיצו אותה, אבל היא לא הצליחה לקלקל ארוחה מוצלחת מאד.

יחד עם היין מחיר הארוחה הסתכם בכ-550 שקלים מוצדקים מאין כמותם. למרות שהתפריט המשתנה כל הזמן "מונחת" עליך בלי אפשרות בחירה, ועל כן יש כאן מרכיב גבוה של הימור, אני ממליץ בחום על המסעדה ומאמין שבביקור נוסף היינו שמחים לחזור לשם פעם נוספת.

מישליין, לעיונכם.
לינק לאתר

 

[salo22]

יפה ! זאת השראה !

כבר אהבתי את עניין הגזר (חצי מיובש או מיובש לגמרי?) וקרם גרעיני החמנייה בפתיח, ינוסה בקרוב

הקציפה הדלילה קשורה ל whey, שימוש במי הגבינה שנשארים כתוצר בתהליכים של חימום הגורם החלבי בתהליכי גבינה וכולי, זה לא חייב להיות לדעתי גם במקרה זה, רוויון, אלא יותר חלב בסיסי.. יש לזה קצת גוון "אדמתי אגוזי" וכיוונים מתקתקים או חמצמצים לפי האפליקציה שניסו לעשות ומה זה עבר בדרך, יש דרכים נהדרות להשתמש בזה ודי פופולארי בבישול המודרני..
תודה רבה על כל השיתוף כשיהיה יותר זמן נרד יותר גם לעומק ההודעות האחרות

 

[Gרר]

להרגשתי חצי מיובש

אבל על חומרי גלם וטכניקות עדיף לשאול את האישה

 

[salo22]

לא עקרוני במיוחד

הרעיון הוא זה שחביב

והתמונה כנראה נותנת את כל הנדרש גם לביצוע, או משהו כזה "

יש מצב גם במנות כאלו, בהחלט קורה הרבה בסיגנון, שמבשלים או אפילו "כובשים מבשלים" את הגזר בעזרת סו וויד\הואקום ולא בהכרח מייבשים אותו, משהו במרקם של גזר מיובש יכול קצת לעצבן ולא "להיות מתאים", אם לא ממש מייבשים עד הסוף ליובש די מוחלט וקראנצ'י..

 

[קאוואזורי]

פלייס בעיברית: סולית.

זה דודן של הסול.
בישראל שנים ארוכות הגישו פילה פלייס בתור פילה סול.הדג ששלט ביחד עם בקלה וניילפרש ביבוא הדגם הישראלי ובמיטבח המוסדי בארץ.

 

[Gרר]

תודה על האינפו!!!

 

[החתולית]

וואו

בין התיאורים של עמית אהרונסון של הארוחה שלו בנומה לבין התיאורים שלך, קופנהגן מסתמנת כמעצמה קולינרית מעניינת ביותר

 

[Gרר]

אכן

היה קשה לבחור שם מסעדות... ההיצע אכן גדול.
לא זוכר שראיתי דיווח של עמית על נומה. איפה קראת את זה?

 

[החתולית]

בפייסבוק

יש תיאור של הנסיעה שלו לקופנהגן, בעמוד הפרטי וגם בדף הציבורי שלו.

 

[Gרר]

FROKEN KOCH, ארהוס

ארהוס היא העיר השניה בגודלה בדנמרק. בניגוד לקופנהגן שם היינו ממש במרכז, כאן גרנו בבית עץ באחד מפרברי העיר, כך שלא ממש חווינו את העיר עצמה.

הגענו אליה רק בסביבות שש וחצי ועד שהתארגנו בדירה, פלוס השלמת חוסרים בסופר, כבר היה ערב. לא היה לנו בשליפה מקום שהכנו מראש, ולא ממש ידענו לאן לנסוע. הדבר היחיד שנתקע לי בראש היה שם של מסעדה שהמארחת שלנו בדירה כתבה בדפי ההסבר שהיא השאירה לנו: Froken Koch. מסעדה באיזור של הנמל. בהיעדר אופציה אחרת נסענו אליה הכי ספונטאני שאפשר, בלי לדעת אפילו איזה אוכל מגישים שם.

הנמל, כך הסתבר, הוא לא הנייהבן של קופנהגן, עם חמש מסעדות על כל מטר מרובע, אלא נמל תעשייתי לכל דבר פלוס מרינה. אם בדרך חשבנו שמקסימום אם לא ייראה לנו שם אז בטח יש עוד מסעדות ליד שאפשר לבדוק, הבנו מהר מאד שזה או המסעדה הזו או לרעוב. על החיים ועל המוות, כמו שאמא שלי היתה אומרת.

אם רדיו מייצגת את הבישול המודרני, אז המסעדה הזו של האחים קוך (להבנתי יש בבעלותם גם מסעדות נוספות בדנמרק) מביאה לשולחן מנות מהמטבח הדני הקלאסי. גם התפריט, בדנית בלבד, אבל המלצר החביב טרח ארוכות להסביר לנו על כל מנה ומנה וראינו בזה דווקא נקודה לחיוב: מסעדה שפונה למקומיים ולא לתיירים.

הזמנו שם שלוש מנות בסך הכל.

הראשונה – מנה שכונתה "סטייק צרפתי" ואחרי הרבה הסברים של המלצר הגענו להבנה שזו מנה שאפשר לקבל או כטרטר או כבשר צלוי (אני עוד אחזור לעניין הזה במסעדה הבאה שאדווח עליה). אנחנו העדפנו את הטרטר, ולא התחרטנו: גוש עגול ענקי של תערובת הבשר, דחוסה היטב (מעט יותר מאיך שזה בדרך כלל אבל עדין בסדר גמור מבחינתי), שומנית במידה, ובצד, כמו שאני אוהב לאכול עם טרטר, צלוחיות משחק עם דברים טובים שאפשר להוסיף לבשר.

בראש ובראשונה – חלמון. בנוסף, בגיזרת התוספים ה"בועטים": חזרת, צלפים ובצל. בגיזרת המתקתקים: ריבועי סלק קטנים וצ'אטני מנגו.

לשמחתנו המנה היתה מאד נדיבה, כך שאפשר היה לחלוק בה בלי בעיה. היה כיף לשחק עם המרכיבים והבשר, והיה מספיק בשר בשביל לנסות כל שילוב אפשרי. המנגו והסלק הפתיעו לטובה. גם כל היתר היה טעים ומענג עד מאד. שחיתות לשמה. נותנת פייט לא רע למנת הטרטר האלוהית מבלגיה, שהתקבעה אצלי כמדד להשוואה לכל טרטר עתידי.

את המנה השניה לקחנו לקטנה, שאוהבת בשר בבישול ארוך. תבשיל קדירה של ירך חזיר, עם כרוב מאודה שממש נמס בפה ורוטב חום מוצלח שחיבר את הכל. הריח המשכר שעלה מהצלחת כשהונחה לשולחן כבר עשה חצי מהעבודה. הטעם עשה את היתר. מנה די כבדה, אבל טעימה מאד. הקטנה הרוויחה ביג טיים.
בצד הוגשו תפוחי אדמה שהיו מאכזבים ומיותרים, אבל למי אכפת.

המנה השלישית: מאפה דמוי בורקס ועליו עוף ברוטב לבן עם אספרגוס וירקות (גזר, אפונה, שעועית, ואולי שכחתי עוד משהו). גם המנה הזו, כמו תבשיל הקדירה, היתה די כבדה אבל גם היא היתה כבדה במידה, מאד טעימה ומוצלחת.
מי שמכיר אותנו יודע שספונטאניות זה ממש לא אנחנו, אבל מסתבר שיש הפתעות בחיים, במיוחד אם הן מגובות בהמלצות של מארחת שכנראה יש לה טעם טוב. זה היה הדבר החיובי היחיד שיצא לנו ממנה.

מה שבמיוחד אהבנו במסעדה היה שלמרות שהמטבח הדני הקלאסי ידוע ככבד ועמוס מאד, כל המנות כאן היו מאד "במידה" ולא עברו את גבול הטעם הטוב. זה לא היה כבד יתר על המידה, והטעמים היו מאד מאוזנים ומחמיאים למנות האלה. היה מאד בולט שיש יד מאד טובה ומאוזנת במטבח שיודעת מה היא עושה, ועושה את זה טוב.

למי שרוצה להתנסות במטבח הדני הקלאסי, זו כנראה אחת האופציות היותר טובות שיש. רמת המחיר – באיזור ה-150 שקל לאדם, כולל שתיה קלה. לא זול בכלל, אבל שווה את ההשקעה היות ומדובר בפיין דיינינג של המטבח הדני הקלאסי.

לינק לאתר

 

[Gרר]

TEATER BODEGA, ארהוס

מסעדה שסמוכה לתיאטרון של ארהוס, ומכאן שמה. בנויה בבניין ישן מהמאה ה-19. על הקירות אינספור תמונות של שחקנים ומפורסמים מעולם הבידור והתיאטרון הדני. כמעט כמו לשבת בכסית.

כמו המסעדה של האחים קוך, גם המסעדה הזו מתמקדת במטבח הדני הקלאסי, ובאופן טבעי שתים מהמנות שלקחנו היו מעין שידור חוזר של הארוחה הקודמת: הסטייק ה"צרפתי" והמאפה עם העוף. לאישה דווקא התחשק לגוון בשניצל עגל וינאי.

כדי לא לחזור בדיוק על אותה מנה ביקשתי הפעם את הסטייק הצרפתי לא כטרטר אלא בגירסה הצלויה, בלי לדעת כל כך למה לצפות. בפועל הגיעה בול אותה מנה, רק שהבשר במקום להיות מוגש כטרטר עבר צליה והוגש עם כל התוספים הרגילים: חזרת די חריפה שהונחה עליו, טבעות בצל ופרוסות של עגבניה ומלפפון. ובצד: חלמון. צלפים וריבועי סלק. דווקא המנגו לא עשה עליה לבודגה, לצערי.

בדיעבד, הצטערתי שלא נשארתי עם הטרטר. אני פשוט לא מבין את השטות הזו. זה כאילו שהגישו טרטר לאיזה חבורת דנים שמרנים שנבהלו ואמרו מה פתאום לאכול את הבשר חי? אז הטבח אמר טוב, נו, אני אצלה לכם את זה, וככה זה נשאר. עכשיו גם הבנתי מה היתה כל ההתפלפלות הארוכה של המלצר של הקוכים ביחס למנה הזו, בנוסח של "זה לא טרטר אבל אפשר לקבל את זה גם כטרטר". מסתבר שכברירת מחדל המנה הזו מוגשת דווקא כשהבשר כן צלוי. רק אם אתה מתעקש, תקבל אותה כמו שהיא צריכה להיות, כטרטר.

למה כמו שהיא צריכה להיות? כי כשהבשר צלוי התוספות הרבה פחות מסתדרות איתו מאשר עם טרטר. מה הקשר לקחת את הבשר הטחון הצלוי הזה ולאכול אותו עם סלק צלפים וחלמון ביצה? זה כמו מחט ותחת. אבל למרות שזה היה מאד מאכזב לקחתי את האשמה עלי, כי מה שהזמנתי זה גם מה שקיבלתי, רק רשמתי לעצמי בפעם הבאה ללכת לפי האינסטינקטים שלי ולא להתפתות לשריטות של סקנדינבים שמרנים.

המנה של הקטנה, המאפה עם עוף, איך נאמר את זה בעדינות, צל חיוור לעומת הגירסה הכל כך מוצלחת של האחים קוך. במיוחד בלט לרעה ההבדל ברוטב, שלא רק הוגש בכמות היסטרית ביחס לכמות המאפה והעוף, אלא שגם היה מאד לא מוצלח לא בטעם ולא במרקם. היה כאוב לגלות שגם בדנמרק משתמשים בקורנפלור להסמכה של רטבים. בעע. מרוב אכזבה אפילו לא צילמנו את המנה.

השניצל של האישה היה שומני מאד אבל טעים. מצחיק שזו היתה המנה המוצלחת בארוחה.

לסיכום. היה מעניין להשוות שתי גירסאות ביצוע לאותן מנות. זה נתן איזה מימד נוסף להיכרות שלנו עם המטבח הזה. תודה לאלוהי הספונטניות שבזכותו פגשנו את הגירסה היותר מוצלחת של המטבח הזה. אם הייתי פוגש את המנות האלו רק בגירסה הבודגית שלהן הייתי מקבל התרשמות הרבה פחות מפרגנת, אז תודה גם לאחים קוך שיודעים לקחת את המנות האלה ולהגיש אותן בצורה כל כך טובה ומאוזנת גם בלי להלביש עליהן איזה טוויסט מודרני כנהוג בתל אביב אלא פשוט לתת להן יד נכונה במטבח וזה הכל.

על בודגה הייתי ממליץ לפסוח, אלא אם כן חשקה נפשכם בתמונות סלפי עם סלבריטאי התיאטרון הדני או שממש מתחשק לכם לקבל מושג עד כמה חזק היו החברים של נומה צריכים לבעוט במטבח הדני הישן כדי להקים תחתיו את המטבח הדני החדש.

לינק לאתר

 

[Gרר]

PONDUS, ארהוס

מסעדה שתקועה במיקום קצת מוזר, בשולי המרכז של ארהוס, בסמוך לאחת התעלות של העיר. אולי ביום זה נראה אחרת, בשעת ערב שהגענו האיזור היה נראה די ריק. בערך כמו לדחוף מסעדה באמצע רחוב קפלן לפני שהפך לעורק של שרונה.

אחרי שתי מסעדות קלאסיות פונדוס היתה החזרה להווה, אם כי על פי התיאורים היא אמורה להיות הגירסה הרגועה יותר. סוג של ביסטרו קטן (עשרה שולחנות) באווירה נינוחה.

הזמנו מקום באמצעות האתר שלהם (אפשרי כמעט לכל מסעדה שביקרנו בה והולך טוב בדנמרק) לשמונה וכשהגענו היו רק שני שולחנות במצב די סופי, כך שכמעט כל הארוחה היינו השולחן היחיד שם והיה נראה כאילו אנחנו האחרונים לאותו. קצת מוזר, כי על פי האתר המסעדה פתוחה עד 23:00. עם זאת, לא הרגשנו לחץ כלשהו לסיים. סתם היה מוזר לשבת במסעדה לבד כשבחוץ עוד אור.

פונדוס מציעה ארוחה של שלוש מנות ב-275 קרונות. מכל מנה יש בחירה מצומצמת של שתי אפשרויות. מאד מינימליסטים שם בדנמרק עם התפריט. בארץ קשה לי לראות את זה עובר בשלום. בנוסף, אפשר לבחור אה לה קארט מתוך שש המנות של אותו יום, וכאן הלכנו על האופציה הזו.

מהראשונות חלקנו מנה (קרה) של דג שפמנון בטמפורה, שהוגש בסלט עם ערב רב של מרכיבים: בין היתר היו שם אפונה. כרובית. פירות יער. פטרוזיליה. ועוד כמה ששכחנו. מבין המרכיבים הייתי מוותר על הכרובית. היא לא הסתדרה לי עם המנה. מעבר לזה היא היתה טעימה, אבל בלי איזה משהו שיעיף אותנו לגג, והייתי מגיש אותה טיפ טיפה יותר קרה. אני חושב שזה היה מדגיש יותר את הטעמים.
מהעיקריות חלקנו שתים. האחת: מנה של נתחי בקר שעליהם מעין רוטב פסטו ובצד גזרים. זו היתה המנה המוצלחת ביותר לטעמי.

השניה: צואר חזיר שהוגש עם תירס מתקתק נוטף חמאה שהוסיפה לו מרקם קטיפתי נעים, פטריות ורוטב פטרוזיליה. התירס היה מושחת במיוחד והם הסכימו בשמחה להביאו לקטנה צלוחית נוספת שלו. האלמנט במנה שאני פחות שלם איתו הוא רוטב הפטרוזיליה. משהו בו לא הסתדר לי עם היתר. זה לא היה רע, אבל לדעתי אפשר היה להרים את המנה הזו יותר גבוה עם רוטב יותר מושחז.

לסיכום, אני לא חושב שקיבלתי שם התרשמות מספיק רחבה כדי להגיד לכאן או לכאן. הכיוון שם הוא חיובי, וכל המנות היו סבירות פלוס, אבל באף אחת לא היה טאץ' דאון שיכלתי לקחת משם ולהגיד this is it. אם הייתי מזדמן שוב לאיזור הייתי נותן צ'אנס נוסף, אבל לנסוע לשם במיוחד בעיר כמו ארהוס שיש בה שפע לא קטן של מסעדות – כנראה שלא.

לינק לאתר

 

[Gרר]

מתוק 1 לקינוח – RAJISSIMO

מקום שנפלנו עליו בטעות תוך כדי הליכה בנייהבן כשחיפשנו גלידה בשביל הקטנה. הוא נמצא ממש ליד הבניין הכי מצולם בקופנהגן, כך שאי אפשר לפספס אותו. ירידה של כמה מדרגות מהרחוב והדבר הראשון שתופס לי את העין זה איש שיושב עם אוזניות של אייפון תקועות לו באוזן והוא מגלגל גביעים של גלידה.

אף פעם לא ראיתי מקום שמכין את הגביעים שלו על המקום. דומה מאד להכנה של ופל בלגי, מעין בלילה שכזו. מחממים. מגלגלים. נדיר שאני אזמין גלידה בגביע. אני בדרך כלל מעדיף בכוס. כאן אי אפשר היה שלא לנסות.

כדי להוסיף לשחיתות הם מצפים את השליש העליון של הגביע בשוקולד, סוכריות או ציפויים אחרים. אני הלכתי על המינימלי – רוטב של שוקולד חלב. אין ספק: הגביע היה שיחוק. פציח כמו שרק גביע שהרגע יצא מהתנור יכול להיות והשוקולד שנוטף מהחלק העליון – וואו. מהטופ של גביעי הגלידה שיצא לי לטעום.

הגלידה עצמה גם כן מוצלחת. פיסטוק עם שברי פיסטוק שמאד הדגישו את הטעם. שוקולד בלגי מוצלח. בננה עם שבבי שוקולד. כל הטעמים היו מוצלחים. על פי הצבע של גלידת הבבנה נראה לנו שהם כן מוסיפים תוספי צבע לתערובת, כי בדרך כלל כשעושים גלידה מבננה בלבד הצבע שלה פחות בוהק מאיך שזה אצלם, אבל זה לא פגם בטעם שהיה מוצלח.

גלידריה מומלצת, שחזרנו אליה גם ביום האחרון ולא התאכזבנו, ולהבנתי יש להם גם כמה סניפים נוספים ברחבי העיר. אהבתי גם שהתשלום מתבצע באמצעות מכונות תשלום שניצבות בצד ואולי שומר על הידיים של המוכרים שלא צריכים להתעסק עם הכסף קצת יותר סטריליות.

המקום מתמחה גם בצ'ורוס, אבל צ'ורוס זה לפוסט נפרד.

 

[Gרר]

מתוק 2: צ'ורוס בטיבולי

קצת הפתיע אותנו לראות את הצ'ורוס הספרדי מככב בקופנהגן. אפילו בגלידריה של הפוסט הקודם הגישו צ'ורוס. אנחנו נפלנו על הצ'ורוס דווקא תוך כדי ביקור בטיבולי, כשחיפשנו איזה מתוק נחמד לסיום היום והעיניים של האישה נפלו על מישהו שהלך עם צ'ורוס שנראה טוב.

את הצ'ורוס מכינים שם על המקום בלי הפסקה והוא מוגש טרי וחם. הוספנו לו סוכר קינמון (בבלילה עצמה אין סוכר) וטבלנו בשוקולד חם. זו היתה מנה מושחתת לטובה, בעיקר בגלל הצ'ורוס שהרגישו כל כך איכותיים.

נראה לי שהתמונה תדבר בעד עצמה.

 

[Gרר]

סיכום

היה נחמד בדנמרק. מזג האויר היה לצידנו, וחוץ מפה ושם קצת גשם היה נעים לקבל את המגירסה האביבית של אוגוסט.

כל מי שאתה נופל עליו דובר אנגלית ברמה סבירה+.

קופנהגן כיפית. טיבולי קסומה. אטרקציות שקשורות לבעלי חיים נותנות הנאה שלמה. לגולנד נחמד, אבל פחות משציפינו עם VFM בעייתי.

לגבי אוכל, מצחיק שדוקא במדינה קרה אין נפילות בגלידה. אפילו לגלידה הכי פושטית שקנינו בטירת אגסקוב (עצירה מומלצת בין קופנהגן לארהוס) , מקום תיירותי לגמרי, היה טעם משובח. עניין של חלב, כנראה.

במסעדות, ללא יוצא מהכלל, הורגשה הקפדה על חומרי הגלם. גם במנות הפחות מוצלחות אפשר היה להרגיש את האיכות של חומר הגלם. בלטה במיוחד הטריות של הירקות שממש קרנה מהצלחת בכל מנה.

ברמת הביצוע בלטו במיוחד רדיו ופרוקן קוך. שתי מסעדות עם המלצה ללא סייג. פונדוס עפ סימן שאלה. דווקא בודגה ופיטר אוקס הוותיקות היו אלה שאיכזבו.

אחרון חביב נציין את נורבגיין איירליינס שמפעילה טיסה ישירה (היחידה למיטב ידיעתי) מתל אביב לקופנהגן. למרות ההגדרה כלואו קוסט החוויה איתם היתה מוצלחת. אין אוכל בטיסות שלהם. ניתן לקנות כריכים קלים ולא מלהיבים או להכין מראש בעצמך. לעומת זאת wifi חינמי כל הדרך. עם האוכל שבדרך כלל מוגש בטיסות אני מעדיף את ה wifi.

 

[Nרב]

תודה על הפירוט המפורט על יעד שאנחנו בד"כ לא שומעים עליו!

על דבר אחד לא כתבת - איך האנשים (חוץ מידיעת האנגלית)? חברה לעבודה חזרה משם לפני שבועים וסיפרה על אנשים, איך לומר, "ארים" ביחסם....