מורשת הסמאל הנאור בישראל: 'מחנות ריכוז' ו'גטאות' לערבים

[גוט גוטרמן]

מורשת הסמאל הנאור בישראל: 'מחנות ריכוז' ו'גטאות' לערבים הרב כהנא 'נאצי'? הצחקתם את גבלס.

"מאחורי גדרות תיל, מופרדים משכניהם: כשערביי ישראל הוחזקו בגטאות
אדם רז
27/05/2020 | 16:43
מסמכים שצונזרו בארכיון המדינה מדגימים כמה מעט ידוע על האזורים המגודרים שהוקמו לערביי ישראל אחרי מלחמת העצמאות. היו מי שאף כינו אותם "מחנות ריכוז"
העוצר והסגר שהוטל בימי הקורונה אולי נדמה כבר כמו זיכרון רחוק, אך מעטים מודעים לכך שמציאות כזו היתה מנת חלקם של אזרחים רבים בישראל. בעבר אף התנהלו הדברים בצורה תקיפה למדי, תוך שימוש בגדרות תיל ותיחום אזורים שכונו גטאות ומחנות ריכוז.

הטלת העוצר וגידור הערבים החלו מיד לאחר כיבושן של ערים מעורבות וערביות במלחמת העצמאות ב–1948. הקרבות הותירו אלפי תושבים ערבים תחת שליטה ישראלית. רוב תושבי הארץ הערבים לא נטלו חלק פעיל במלחמה, ואלה שנותרו בערים היו חלק קטן מציבור של אוכלוסייה מובסת — חלשה, נטולת ייצוג ומפוחדת. החודשים הארוכים לאחר כיבוש הערים היו מבחן בזעיר אנפין לעתיד היחסים בין שני העמים שחלקו את הארץ. בחיפה, שנכבשה באפריל 1948, נותרו לא יותר מ–3,500 ערבים מתוך קרוב ל–70 אלף שהתגוררו בה זמן קצר קודם לכן. ביפו, שנכנעה ב–13 במאי, התגוררו לפני המלחמה מספר דומה של ערבים, ונותרו בה כ–4,000 בלבד. ברמלה ולוד, שנכבשו ביולי 1948, התגוררו כ–35 אלף תושבים, ולאחר כיבושן נותרו בהן כ–2,000 תושבים. בערים אחרות שנכבשו, דוגמת טבריה, צפת, ביסאן (בית שאן) או באר שבע — לא נותרו ערבים. תוך זמן קצר רובם הגדול (כ–85%) של קרוב ל–160 אלף הערבים שנמצאו בשטחה של ישראל בסוף המלחמה מצאו את עצמם תחת ממשל צבאי, נתונים לעוצר קבוע ולמשטר של היתרי תנועה ואישורים.

עיקר התיעוד על אותם הימים מצוי במאות רבות של תיקים של משרד המיעוטים, שבראשו עמד השר בכור־שלום שטרית. המשרד נסגר במחצית 1949, לאחר שפעל רבות, תחת מגבלות קשות, לשיפור מצבם של הערבים שנותרו. תיעוד בעל חשיבות רבה עדיין לא פתוח לעיון הציבור בארכיון המדינה ובארכיון צה"ל. בתעודות ובמסמכים אחרים מהתקופה, שדווקא נפתחו לעיון במשך השנים, אנו נתקלים לעתים בניסיונות להסתיר ולסנן ביטויים והתבטאויות שאינם נעימים במיוחד לאוזניים יהודיות. ניסיונות הסתרה אלה אינם נוגעים לסוגיות ביטחוניות ומצונזרים מטעמי תעמולה בלבד.

דוגמה בוטה לניסיון הסתרה שכזה מספק פרוטוקול הדיון מדצמבר 1948 של ועדת השרים לענייני הרכוש הנטוש. בזמן הישיבה, שבה דנו השרים על ריכוז תושבי לוד הערבים בשכונות ייעודיות לטובת אכלוס העיר בעולים יהודים, אמר מנהל משרד המיעוטים, גד מכנס, שהוא "סבור כי אין החזקת התושבים הערבים במחנות ריכוז מגודרים מוצדקת יותר". לאחרונה צונזר משפט זה בידי ארכיון המדינה בתיק שבו שמורים הפרוטוקולים של דיוני הוועדה. ההיגיון ברור: לאזרחים הערבים במדינת ישראל אין זכות להכיר את עברם.

התחקות אחר גורלם של תושבי הערים שנכבשו מעלה דפוס דומה: הוקמו בהן גטאות. המילה "גטו" היתה קשה לעיכול אפילו אז. כותרת אחד התיקים בארכיון המדינה, שעשה שימוש במילה הטעונה, ניסתה לספק לה חלופה סבירה יותר: "העברת ערבים לאזור ביטחון (לגטו)".

בכל מקום שבו שינעו את התושבים הערבים, הדברים התנהלו בצורה דומה. עם ביקורו בחיפה לאחר כיבושה, הורה ראש הממשלה דוד בן־גוריון לרכז את הערבים שנותרו בה בוואדי ניסנאס (עבור הנוצרים) ובוואדי סאליב (עבור המוסלמים). עד ראשית יולי, נקבע, יחויבו הערבים לעבור לאזור מגוריהם החדש. יוסף ושיץ, חבר מפ"ם ומראשי המחלקה הערבית של המפלגה, עמד במוקד ההתרחשויות בחיפה באותם הימים, ודיווח על התוהו ובוהו שהתרחש בעקבות ההחלטה: אין אפשרות לשמור על הרכוש, הדירות מטונפות ואין מים וחשמל. אנשי שמאל ערבים שציטט טענו ש"זוהי פעולה פוליטית־גזעית ולא צבאית, מתוך כוונה של יצירת גטו ערבי בחיפה". שיץ התנהג בחריפות לגידור הערבי, וכתב "שריכוז זה הוא המעשה החשוב ביותר שנעשה בעניין הערבים במדינת ישראל. כאן ייקבע, האם מדינת ישראל תהיה מדינה דמוקרטית או מדינה פיאודלית עם מנהגי ימי הביניים וחוקי נירנברג". על הערבים אכן נאסר להתגורר היכן שחפצו, והם רוכזו בוואדי ניסנאס.

גם ביפו הוחלט להעביר את מגורי הערבים. "מוטב שיהיו אזורים מיוחדים ליהודים ואזורים לערבים", אמר המושל הצבאי מאיר לניאדו לחברי הוועדה הערבית בעיר ביולי 1948. משה ארם, מנהל המחלקה לטיפול והסדר יחסים תקינים עם המיעוטים במשרד המיעוטים, מחה בפני שר המיעוטים שטרית, על ריכוז הערבים בעג'מי כשהיא מוקפת מארבעת צדיה בשכונות יהודיות. הוא ציין כי אין כל חשש לביטחון העיר וסביבתה ועתה עוד "עומדים להקיף את שכונת עג'מי בגדר תיל שתפריד בקפדנות בין השכונה הערבית לבין השיכון היהודי. סידור זה ישווה מיד לעג'מי צורה של גטו סגור ומסוגר. קשה להשלים עם הרעיון הזה, המעורר בנו אסוציאציות של זוועה די והותר". כמו ושיץ, גם ארם חשב שהקמת הגטו תקבע את הבאות: "ושוב אנו זורעים על ידי כך זרע מלא רעל... בלב תושבים ערבים. גטו בגדר תיל, גטו, מנותק מגישה לים. הכזה יהיה הקו המדיני שלנו?"

ההיסטוריון יואב גלבר כתב, באחד הספרים היותר מקיפים שנכתבו על מלחמת העצמאות ("קוממיות ונכבה"), שהרעיון לגדר את השכונה הערבית ביפו בוטל, אבל אין הדבר נכון. המושל הצבאי לניאדו כתב שהוא "חושב על אפשרות של המעטת חוטי התיל ונתינת אפשרות של תנועה יותר חופשית לערבים כדי שלא ירגישו את עצמם במחנה הסגר" — אבל עג'מי גודרה למשך חודשים ארוכים. למעשה, משרד המיעוטים, במאבק מול השלטונות הצבאיים, דיווח בפברואר 1949 שהוא עדיין פועל להשיג רישיונות כדי שהתושבים הערבים יוכלו "לצאת את גדר התיל". תושב העיר, אסמאעיל אבו שח'אדה, סיפר ש"הם הקיפו אותנו בגדרות תיל ובהן שלושה שערים; יכולנו לצאת מן האזור רק כדי לעבוד באחד הפרדסים שמסביב לעיר, ולשם כך נזקקנו לאישור מן המעסיק". הדבר הוצנע, אבל משה צ'יז'יק, המושל הצבאי שקדם ללניאדו, טען בשיחות סגורות שישראל מפרה את תנאי הכניעה עם הערבים, שהבטיחו להם בין היתר תנועה חופשית בעיר.

גם בלוד רוכזו התושבים הערבים והיו נתונים לעוצר. באחת הפעמים, כתבו ערביי רמלה, "הושמו לקלס זקנים, נשים, נוער וטף" והועמדו שמונה שעות "תחת קרני השמש הלוהטת ללא מים ומזון וללא כל סיבה זולת רצון לבזותם, להשפילם ולהתעלל בהם". כמו במקרים אחרים, גם כאן משרד המיעוטים תבע מהשלטונות הצבאיים להרוס את גדר התיל שהקיפה את אזורי המגורים של הערבים בלוד. רק ביולי, כשבוטל הממשל הצבאי באזור, התנועה הפכה לחופשית, אבל גדרות התיל עדיין עמדו.

תיעוד ארכיוני נוסף מתאר סגירה דומה של שכונות שבהן חיו תושבים ערבים בערים נוספות, כמו מג'דל ועכו. השר שטרית ציין שהוא "מתנגד להקמת גטאות למיעוטים", ובמכתב לחברי הממשלה במחצית 1948 ציין כי יחסינו לערבים הם "לקויים ופגומים". הוא דרש "לקבוע קו ברור של זכויות אזרח שוות" פן המציאות תתנקם בנו. דבריו עדיין רלוונטיים.

אדם רז הוא חוקר במכון עקבות

https://www.haaretz.co.il/magazine/the-edge/.premium-1.8877030

 

[גוט גוטרמן]

הסמאלנים קיבלו את המושגים לאו דווקא מהנאצים, אלא מרוסיה אימם
משם הם הביאו לא"י את המושג концентрационные лагеря = מחנות ריכוז, שהוקמו ע"י הבולשביקים במהלך ה'מהפכה' שלהם ומלחמת האזרחים ברוסיה לפני כ-100 שנה, מה שאח"כ, כשה'תהליכים' זוהו והואצו, הפך לגולאג (=ר"ת 'המינהלת הממלכתית של המחנות').

ו'גטו' - היה קיים מאות שנים לפני הנאצים.,

 

[Pussy Galore]

ממציאי concentration camps הם, לא תאמינו, דווקא הבריטים.
הם עשו זאת לאוכלוסיה הבורית (Boers) במלחמת הבורים השניה..
במלחמת הבורים הראשונה - הפסידו.
במלחמת הבורים השניה, עשר שנים לאחר מכן - נצחו הבריטים. הגברים הבורים עזבו את החוות ויצאו בשנית למלחמת גרילה בבריטים, אלא שהפעם הבריטים שרפו בשיטתיות את חוות הבורים והגלו את הנשים והילדים למחנות רכוז שנבנו באזורים אקלימיים קשים והחזיקום שם מזי רעב.

ההתעללות בנשים ובילדים שברה את הבורים והם התישבו לשלחן הדיונים.

בשדה הקרב עצמו - הבריטים לא היו כל כך מוצלחים. הם אבדו 22 חיילים על כל בורי הרוג.

שורה תחתונה - כולם למדו מן הבריטים כיצד בונים מחנות רכוז לאזרחים...

 

[גוט גוטרמן]

גם הבריטים לא היו הראשונים. קדמו להם הספרדים
הראשונים שבנו מחנות ריכוז נגד אזרחי מדינתם היו הקומוניסטים ברוסיה.
&nbsp
Although the first example of civilian internment may date as far back as the 1830s,[8] the English term concentration camp was first used in order to refer to the reconcentrados (reconcentration camps) which were set up by the Spanish military in Cuba during the Ten Years' War (1868–78).[9] and similar camps were set up by the United States during the Philippine–American War (1899–1902).[10] The term concentration camp saw wider use as the British set up camps during the Second Boer War (1899–1902) in South Africa for interning Boers.[9][11]
&nbsp
During the 20th century, the arbitrary internment of civilians by the state reached its most extreme forms in the Soviet Gulag system of concentration camps (1918–1991)[12] and the Nazi concentration camps (1933–45). The Soviet system was the first applied by a government on its own citizens.[10]
&nbsp
הקומוניסטים בנו ברוסיה 30000 מחנות ריכוז - פי 2 מהנאצים - ובהם נכלאו בין 1929-53 כ-18 מיליון בני אדם.
&nbsp
https://en.wikipedia.org/wiki/Internment

 

[Pussy Galore]

יפה, לא הכרתי שמוש מוקדם יותר במונח זה.
אולם מטרת מחנות הרכוז הבריטיים היתה במוצהר השמדת נשים וילדים בורים.
לא היו גברים במחנות. הגברים חיו בערבה וזינבו בבריטים.
הנה צלום ילדה בורית על ערש-דווי.
מזכיר משהו?

 

[גוט גוטרמן]

הקומוניסטים ברוסיה אגב היו הראשונים שהפעילו גזים מרעילים נגד
אוכלוסייה אזרחית נגד כפרים שלמים, בדרום רוסיה במלחמת האזרחים.
&nbsp
הם קנו מהגרמנים כמויות גדולות של נשק כימי, בעיקר פגזים, שנשארו ממלחמת העולם, וירו את הפגזים על כפרים בעיקר בחבל טמבוב בדר' רוסיה שבו האיכרים מרדו נגדם.
&nbsp
כשנפתחו הארכיונים לתקופה קצרה אחרי נפילת הקומוניזם ברוסיה נמצאו פקודות מפורשות בחתימת טרוצקי והגנרל טוחצ'בסקי לשימוש בגזים מרעילים נגד כפרי המורדים.
&nbsp
זה בנוסף לפקודה הידועה לשימצה של לנין לקחת המוני בני ערובה מבין ה'קולאקים' ולהוציא אותם להורג בפומבי בקבוצות של 100. את ה'שיטה' הזאת כמו הרבה זוועות אחרות הנאצים למדו מהקומוניסטים.
&nbsp
זינובייב למשל, שהיה ראש מפלגת הבולשביקים בפטרוגראד, ציווה להוציא להורג 500 בני ערובה כתגמול על חיסול ראש הצ'קה בעיר, מויסיי (משה) אוריצקי ב-1918. בני המשפחות נשלחו למחנות הריכוז שכבר הוקמו אז. כך הקומוניסטים עשו גם למלחים המורדים בקרונשטאט, שנכנעו ונטבחו באלפיהם וקרוביהם נשלחו למחנות.
&nbsp
באופן דומה הנאצים פעלו בצ'כיה אחרי חיסול היידריך, ובמיקרים רבים אחרים.