איזה חדשות נפלאות: שורות שורות של סמאלנים עוזבים את א"י

איזה חדשות נפלאות: שורות שורות של סמאלנים עוזבים את א"י
'הגולים החדשים', כפי שמכנה אותם השטירמר בעברית.

לקרוא - וליהנות:

הם הובילו כאן תנועות שמאל, אך התייאשו ונדחקו להגר. סיפורם של הגולים החדשים
בשנים האחרונות עזבו לחו"ל רבים מהאקטיביסטים שהובילו את השמאל הישראלי. השיחות עמם משרטטות איך איבדו תקווה ונדחקו החוצה — עד שכמעט לא נותרה להם ברירה אלא לעזוב את ישראל

שני ליטמן
21.05.2020
17:56

בדצמבר האחרון, כשאיש עוד לא ידע שהקורונה אורבת מעבר לפינה, עזבו איתן ברונשטיין אפריסו (60) ובת זוגו אלאונור מרזה (40) את ישראל. שניהם פעילי שמאל ידועים. הוא הקים לפני 20 שנה את עמותת "זוכרות", היא אנתרופולוגית פוליטית, ושניהם כתבו יחד ספר על הנכבה. מרזה, ילידת צרפת, בת לאם יהודייה ואב בן העדה הצ'רקסית, פשוט לא יכלה יותר — אידיאולוגית, פוליטית ומקצועית. אף על פי שעמדה לקבל כאן תושבות קבע היא מצאה עבודה בבריסל, והשניים עברו לשם — על מנת שלא לשוב. בראיון טלפוני מהסגר הקורונה בבלגיה, ברונשטיין מעיד על עצמו כי הוא עדיין מתקשה להודות שעזב. "אני מסתכל על זה כסוג של גלות, יציאה מהמרכז של ישראל", הוא אומר.

ברונשטיין אפריסו נולד בארגנטינה, היגר עם הוריו לישראל בגיל חמש וגדל בקיבוץ בחן בעמק חפר. "השם שלי הוחלף מקלאודיו לאיתן. אני נושא עמי את המהפכה הציונית", הוא צוחק, ומתאר את עצמו כ"ישראלי רגיל", ששירת בצבא כמו כולם. התהליך האישי שאותו הוא מכנה "דה־קולוניזציה של הזהות הציונית שלי", הביא אותו להקים ב–2001 את העמותה, שמבקשת להעמיק את המודעות בקרב הציבור היהודי לנכבה ולזכות השיבה לפלסטינים. יש לו חמישה ילדים — שלושה מהם חיים בישראל, אחד בברזיל וילד קטן בן כמעט ארבע שגר עמו בבריסל. "יש נקודה אחת שבה אני לגמרי שלם עם המעבר, וזה הצורך למלט את הילד שלי מהחינוך המיליטריסטי הלאומני בישראל", הוא אומר, "אני שמח שהוצאתי אותו מזה".

"השאלה אם להמשיך לחיות בארץ העסיקה אותי כי הרבה מחבריי הטובים לא יכלו יותר — ועזבו", הוא מספר. "לאנשים שדומים לי בפרופיל הפוליטי שלהם, יש תחושה שהובסנו, ושבישראל לא נוכל להשפיע באופן משמעותי. במובנים עמוקים, לא רואים אופק של תיקון, של שלום באמת או חיים בשוויון. הרבה מאוד אנשים הבינו את זה וחיפשו מקום אחר לחיות בו. בארץ יש משהו די מטורף. אז לפחות להסתכל על זה מרחוק, זה קצת יותר שפוי".

ואכן, בעשור האחרון עזבו את ישראל פעילים רבים שהשתייכו למה שמכונה כאן השמאל הרדיקלי. אפשר למצוא ביניהם אנשים שהקדישו את חייהם לאקטיביזם, שייסדו תנועות פוליטיות ועמדו בראש חלק מארגוני השמאל החשובים בישראל — בצלם, שוברים שתיקה, קואליציית נשים לשלום, זוכרות, השנה ה–21, מצפן ועוד. יש בהם אנשי אקדמיה בכירים — חלקם ממש נדחקו ממשרותיהם בשל עמדותיהם הפוליטיות — וגם אנשי תרבות או בעלי מקצועות חופשיים, שחשו כי בישראל כבר אינם יכולים להביע את עמדותיהם ללא חשש. רבים מהם הגיעו מלב השמאל הציוני, והרחיקו שמאלה בעמדותיהם, או שהמדינה התרחקה מהעקרונות שחשובים להם, עד שחשו שאין להם יותר מקום בשיח הציבורי בישראל.

הם התפזרו על פני הגלובוס בניסיון לבנות חיים עם פחות קונפליקטים פנימיים וחיצוניים, לעתים קרובות מתוך דאגה לעתיד ילדיהם. רובם נזהרים מלהגדיר את עצמם גולים פוליטיים, אבל מבהירים שהתנגדותם לשלטון הישראלי היא שהניעה אותם לעזוב, או לכל הפחות לא לחזור. חלקם סירבו להתראיין, מתוך תחושת אי נוחות עם העזיבה ומשום שלא רצו להפוך את המעשה הפרטי למודל עבור אחרים. הם יהיו הראשונים להודות בפריבילגיות שאיפשרו להם להתיק את מקום מגוריהם לארץ אחרת, שכן אף אחד מהם לא עזב לטובת עתיד כלכלי רעוע או עבודות דחק. ועם זאת, בכל השיחות, עוברת נימה ברורה של כאב.

עם השמות הידועים שאינם חיים עוד בישראל ניתן למנות את החוקרת והאוצרת ד"ר אריאלה אזולאי ובן זוגה פרופ' עדי אופיר, שהיה ממקימי "השנה ה–21" וסירב לשרת בשטחים; את פרופ' ענת בילצקי, ששימשה יו"ר ארגון בצלם, ובן זוגה אלכס בילצקי, שהיה קמפיינר של מפלגת מרצ; את דנה גולן, מנכ"לית שוברים שתיקה; את פרופ' חיים יעקובי שהקים את עמותת במקום; את פרופ' חנן חבר, שהיה שותף בהקמת "השנה ה–21" ופעיל בארגון יש גבול; את פרופ' אילן פפה, איש מפלגת חד"ש ומאסכולת ההיסטוריונים החדשים, שעזב ללונדון; את יונתן שפירא, טייס חיל האוויר לשעבר שיזם את מכתב הטייסים הסרבנים והשתתף בכמה משטי מחאה לעזה; את פרופ' ניב גורדון, ששימש מנכ"ל רופאים לזכויות אדם והיה פעיל תעאיוש; את יעל לרר, ממייסדי בל"ד שהקימה את ההוצאה לאור אנדלוס; את גילה סבירסקי, ממקימות קואליציית נשים לשלום; את ד"ר יונתן בן ארצי, אחיינה של שרה נתניהו, שנכלא במשך כשנתיים בשל סירובו לשרת בצה"ל; את פרופ' חיים בראשית, איש BDS שעמד בראש בית הספר לתקשורת במכללת ספיר והקים את סינמטק שדרות; את ד"ר מרסלו סבירסקי שהיה ממייסדי עמותה יהודית–ערבית בגליל, ואת אילנה ברונשטיין, ניב גל, מוחמד ג'בלי, סער ורוזין בשאראת, שפעלו ליצור זירת בילויים ותרבות פלסטינית־יהודית משותפת, באמצעות הקמת הבר אנה לולו ביפו. העוזבים החדשים הצטרפו לאלה שעזבו מסיבות פוליטיות לפני שנים רבות, בהם יגאל ארנס, פעיל מצפן ובנו של שר הביטחון לשעבר משה ארנס, פעילי מצפן נוספים — משה מחובר, עקיבא אור ושמעון צבר — שעזבו בשנות ה–60, כמו גם הקולנוענים איל סיון, סימון ביטון ואודי אלוני, שעזבו בשנות ה–80 וה–90.

המילה שתחזור שוב ושוב בשיחות עמם היא ייאוש. ייאוש מחלחל, שנמשך שנים. "אני זוכר היטב את תקופת הסכם אוסלו, את האופוריה שהיתה והייתי שותף לה", אומר ברונשטיין, "אני זוכר שנים שהיתה תחושה שאולי זה ייפתר ואולי יהיה שלום, וזה כבר הרבה מאוד זמן לא קיים. זה מצב של ייאוש מתמיד שהולך וגובר". וכך, אחרי שנים ארוכות של אקטיביזם, כל המרואיינים העידו שאיבדו תקווה לשינוי פוליטי בישראל. רבים מהם השתכנעו כי אם יגיע שינוי כלשהו, הוא לא יבוא מתוך החברה הישראלית. "אני חושב שזה יכול לבוא בעיקר מבחוץ", מסביר ברונשטיין, "אני תולה תקוות ב–BDS, זה הדבר היחידי המשמעותי שקורה כרגע בשטח. מהבחינה הזאת לגלות פוליטית כזאת יכול להיות תפקיד משמעותי".
הרגשה של כישלון

פרופ' ניב גורדון (54) החל את הפעילות הפוליטית שלו בגיל 15, בהפגנות של שלום עכשיו. במהלך שירותו הצבאי כלוחם בצנחנים נפצע קשה. בזמן האינתיפאדה הראשונה שימש כמנכ"ל הראשון של רופאים לזכויות אדם, בהמשך היה פעיל בתעאיוש וממקימי בית הספר היהודי־ערבי בבאר שבע. באינתיפאדה השנייה היה חלק מתנועת הסרבנות לשירות בצה"ל.

למרות פעילותו הפוליטית הענפה, גורדון מוכר לרוב הציבור הישראלי בעיקר בשל מאמר שפירסם ב–2009 בעיתון "לוס אנג'לס טיימס", כשהיה ראש המחלקה לפוליטיקה וממשל באוניברסיטת בן־גוריון. במאמר הביע גורדון תמיכה בתנועת החרם והגדיר את ישראל מדינת אפרטהייד. הפרסום חולל שערורייה בינלאומית, ונשיאת האוניברסיטה, פרופ' רבקה כרמי, הודיעה כי "אנשי אקדמיה שחשים כך כלפי מדינתם, מוזמנים לחפש אכסניה מקצועית ואישית אחרת".

בשנים שלאחר מכן עלתה המחלקה על הכוונת של ארגוני ימין, ובראשם "אם תרצו", שפצחו בקמפיין שיטתי לסגירתה. ב–2012 קרא שר החינוך דאז, גדעון סער, לפטר את גורדון. בסוף 2012 המועצה להשכלה גבוהה בעצמה כמעט סגרה את המחלקה, אולם ההחלטה בוטלה כמה חודשים לאחר מכן. בשנים הסוערות הללו קיבל גורדון כמה פעמים איומים על חייו. לפני שלוש שנים וחצי, עבר עם בת זוגו, ד"ר קתרין רוטנברג, שהיתה ראש המחלקה ללימודי מגדר באוניברסיטת בן־גוריון, ושני בניהם, להתגורר בלונדון, אחרי שקיבלו מענק מחקר מהאיחוד האירופי. כיום הוא משמש פרופסור למשפט בינלאומי וזכויות אדם באוניברסיטת לונדון.

הסיבה לעזיבה, מסביר גורדון, לא היתה האיומים שקיבל על חייו, וגם לא המאבק מול ראשי מערכת ההשכלה הגבוהה. בסופו של דבר, מה שהכריע את הכף היה המחשבה על עתידם של הילדים. "אני לא רואה אופק פוליטי ויש לי שני בנים, עם כל המשמעות של לגדל בנים בישראל".

וגם קיבלת עבודה מצוינת בלונדון.

"נכון, אבל העבודה שלי בארץ היתה במידה רבה יותר טובה. מאוד אהבתי את המחלקה בבן־גוריון, אהבתי את הסטודנטים ואת חברי הסגל. הרגשתי שיש לי קהילה, ועל זה היה מאוד קשה לוותר. גם כשהגענו ללונדון, לא תיכננו להישאר. אם היינו זוג צעיר ללא ילדים, אני לא בטוח שהיינו נשארים". גורדון מוסיף כי "לקום ולעזוב בגיל 50 ומשהו, זה לא הדבר הכי פשוט. יש הרגשה של כישלון אישי וכישלון של מחנה".
 
המשך...
היה רגע שבו זה התבהר, חוסר האפשרות להישאר בישראל?

"אין רגע אחד. עם השנים חווינו הקצנה של המצב, וזה הגיע לכך שהרגשנו לא נוח לקחת את הילדים שלנו להפגנות משום שהן היו אלימות. הגזענות היומיומית יוצרת מקום שאני לא מרגיש אליו שייך". גם היכולת לדבר בחופשיות כנגד המציאות הגזענית הזאת, אומר גורדון, הפכה לבלתי־אפשרית — וזו היתה המכה הסופית. "השיח בתוך ישראל, שפעם יכולתי להתגאות בפתיחות שלו, השתנה. הדברים שאנשים כמוני אומרים הפכו ללא לגיטימיים — התמיכה בתנועת החרם, או הגדרת המדינה כמדינת אפרטהייד", הוא אומר. "ואז אתה כבר לא רק מחוץ לקונסנזוס, אלא מחוץ לשיח האמיתי. אתה הופך לקוריוז. ואז אתה אומר, בשביל מה אני עושה את זה".

המדינה השתנתה או שאתה השתנית?

"אם להיות הגונים, השינוי הוא ללא ספק גם בי וגם במדינה. גם אני עברתי איזשהו תהליך. מה שהבנתי הוא שהציונות לא יכולה להכיל בתוכה את הפתרון".

גם חברו של גורדון למחלקה, פרופ' חיים יעקובי, שעמד בהמשך בראשה, עזב את הארץ. יעקובי, ממייסדי עמותת "במקום" שעוסקת בסוגיות תכנון עבור החברה הפלסטינית, עבר לפני שלוש שנים לקיימברידג' עם בת זוגו ושלושת ילדיהם, כשקיבל משרה של פרופסור מן המניין ב–UCL. כמו עמיתו, הוא מעיד כי ההתנכלויות הפוליטיות לא הן שהניעו אותו לעזוב. "אם מסתכלים נכוחה במציאות הפוליטית הישראלית, בהמשך לפרויקט הקולוניאלי בגדה המערבית והפיכתה של ישראל למדינת אפרטהייד, אז השאלה שעולה היא אם זה מה שאני רוצה עבורי ועבור הילדים שלי".

"בשביל אנשים כמוני — שהעבודה שלהם ביקורתית ופוליטית וגם היו מעורבים כאקטיביסטים — לפוליטיקה של התקווה או של הייאוש יש משמעות מאוד כבדה", הוא אומר. "להגר בגילי ובמעמדי זה לבוא להגיד, אני מיואש, אני לא רואה תקווה. זה נובע מהניתוח הפוליטי שלי, של מה אני רואה כמדינה וכחברה צודקת. זו לא החלטה שמתקבלת מהיום למחר. אנחנו לא עזבנו את ישראל בגלל מחיר הקוטג'. היינו בדיוק בשלב שבו בורגנים טובים מתחילים לראות פרי לעמלם, ואני מרגיש שמאוד הצלחתי במה שעשיתי בישראל. זה היה נורא מפחיד להגר בגיל מאוחר ולהמציא את עצמך מחדש. זה לא שהפכתי להיות נהג מונית, אבל המעבר הוא כן משהו שמחזיר אותך כמה צעדים אחורה. פחדתי לעשות את זה, אבל היה משהו יותר חזק מהפחד הזה".

יעקובי אומר כי רבים מעמיתיו בישראל ראו את עזיבתו כבגידה, אפילו בקרב השמאל הרדיקלי. תגובה זו הפתיעה אותו, אך לא גרמה לו לשנות את עמדתו. "המוטיבציה להקים את 'במקום' היתה שהאמנתי שאפשר לייצר שינוי. כרגע אני פחות נאיבי", הוא אומר ומסביר כי האלימות הפוליטית בישראל גרמה לו להבין שמעבר החוצה הוא האפשרות היחידה מבחינתו.
עוד כתבות בנושא

ספר על השמאל העצמאי בישראל רק ממחיש עד כמה אנשיו מנותקים מהמציאות 16.04.2020 | 11:48
פעילי השמאל שואלים: מי כאן אויבי הציבור 27.07.2016 | 04:24

אף שיעקובי מעיד כי חש רצוי באקדמיה הישראלית, הוא מסכים שחל שינוי לרעה בחופש האקדמי בישראל. "אני חושב שיש כוחות מאוד בעייתיים מבחינה פוליטית שנכנסו והפכו בעצם לשוטרים של האקדמיה", הוא אומר. ואכן, אחד הדברים המטרידים שהתבררו מתוך שיחות עם אקדמאים שעזבו הוא תרומתם המכרעת של המוסדות האקדמיים הישראליים לדחיקת רגליהם של חוקרים בעלי תודעה פוליטית שמאלית רדיקלית. יש אף מי שמזהיר כי במחלקות שעוסקות במחשבה פוליטית יש חשש מהתרוקנות השורות.

לא תמיד הדחיקה מובהקת, וגם כשכן, חלק מהמרואיינים סירבו בתוקף לדבר על מה שקרה להם, מחשש שהאוניברסיטאות ינסו בתגובה לפגוע בשמם המקצועי. מקרה מובהק אחד, שגם פורסם בהרחבה, הוא סירובה של אוניברסיטת בר־אילן לתת קביעות וקידום לד"ר אריאלה (רלי) אזולאי, אחרי שלימדה שם במשך 11 שנים. זה קרה בתחילת 2011. אזולאי — חוקרת תרבותית חזותית, אוצרת, דוקומנטריסטית והוגה בין־תחומית מהמשפיעות שהיו בישראל — התקבלה להוראה בבר־אילן חמש שנים אחרי רצח רבין, אז התמודדה האוניברסיטה עם תדמית בעייתית. היה זה מעשה בעל ארומה פלורליסטית — להעסיק מרצה שדעותיה הפוליטיות השמאליות ידועות כל כך, באוניברסיטה בעלת אוריינטציה דתית וימנית, שבה למד רוצח ראש הממשלה. עשור אחר כך, עמוק אל תוך עידן נתניהו, כשארגוני ימין החלו להרכיב רשימות שחורות של חוקרים ביקורתיים, השתנתה הרוח, והגישה הרדיקלית של אזולאי כנראה כבר החליקה פחות בקלות בגרונם של פרנסי האוניברסיטה.

אל מול מחאה נרחבת של אנשי אקדמיה בכירים, שהביעו חשש כי היחס לאזולאי נובע מרדיפה פוליטית, השיבה אוניברסיטת בר־אילן כי שיקוליה היו מקצועיים בלבד. הישגיה של אזולאי הספיקו לה בהחלט על מנת לקבל הצעת עבודה מאוניברסיטת בראון שברוד איילנד — אחת משמונה אוניברסיטאות ליגת הקיסוס האמריקאיות, שנחשבת לאחת האוניברסיטאות הטובות בעולם. הדמיון בין בר־אילן לבין בראון, כפי שציין באירוניה אחד המרואיינים לכתבה זו, הוא ששמן של השתיים מתחיל בב'.

וכך, שנה וחצי לאחר שלא קיבלה את המינוי, הפליגה מכאן אזולאי, יחד עם בן זוגה, פרופ' עדי אופיר, חוקר ומרצה בחוג לפילוסופיה באוניברסיטת תל אביב, גם הוא אחת הדמויות האינטלקטואליות המובילות בשמאל הישראלי. אופיר היה אז בן 61, אזולאי בת 51. כחלק מהצעת העבודה שקיבלה מבראון, היתה גם משרת הוראה לבן זוגה. העיקר שיבואו. בשבע השנים שחלפו מאז הם חיים בפרובידנס שבמדינת רוד איילנד, מרצים, חוקרים וכותבים ספרים שזוכים להצלחה בינלאומית מרשימה.

אופיר מבקש להיזהר מההגדרה גולים פוליטיים. "החלטות מהסוג הזה הן צירוף של המון דברים", הוא אומר בשיחת זום בין תל אביב לפרובידנס. "הטראומה של הסילוק של רלי מבר־אילן היתה חלק חשוב מזה. אף פעם קודם לכן לא חיפשנו הזדמנויות של עבודה בחו"ל. רק כשהתברר שעומדים לסלק אותה על רקע פוליטי. וגם האופן שבו הסילוק הזה התקבל על ידי קולגות באקדמיה — אמנם היה מכתב תמיכה מכובד, אבל בכך זה הסתיים. אוניברסיטאות אחרות לא התנדבו לקלוט אותה. ועדיין, יכול להיות שאם היא לא היתה מקבלת הצעת עבודה מדהימה כזאת, לא היו בנו הנחישות או הכוח לעשות מהלך דרמטי כזה. העובדה הפוליטית היותר מובהקת היא שמאז שהגענו לא עלה על דעתנו לחזור. מרגע שהתאפשרו חיים מלאים במקום אחר, הפשרות הפוליטיות והמוסריות הכרוכות בחיים בארץ נעשו בלתי־נסבלות".

מה שקרה לרלי טיפוסי למה שקורה באקדמיה בישראל כרגע?

"מתחילת האינתיפאדה השנייה התחיל שבר. ראינו את עצמנו נעשים יותר ויותר מוקצים מחמת מיאוס. באוניברסיטת תל אביב אף פעם לא רדפו אותי, אבל כל הזמן יש תחושה של משהו שצומח מסביב, מין קרום כזה, שמסמן לך — אלה הגבולות, אתה לא יכול לעבור אותם, אי אפשר להגיד את הדברים האלה עכשיו, אי אפשר לעסוק בדברים האלה. כי מי שיעסוק בהם, לא ברור אם הדוקטורט שלו יאושר, או אם המאמר שלו יתקבל או אם התלמידים שלו יקבלו מלגות. במקרה שלי, לפחות, הכל היה מאוד מינורי, אבל היתה תחושה הולכת וגוברת שאנחנו פשוט לא רצויים יותר במקום הזה".

"מרחוק התחלתי לראות דברים שלא ראיתי משם", הוא ממשיך. "כשהייתי בארץ הייתי מאוד מסויג לגבי ה–BDS. חשבתי על זה מנקודת המבט של הפעילות שלי באקדמיה, וניסיתי כל הזמן למצוא דרך בין הטיפות — להכיר בלגיטימיות של תנועת החרם בלי לקבל את הנוסחה הגורפת שלה. מכאן הבנתי שבעצם רציתי להגן בעיקר על עצמי ועל המרחב שלי באקדמיה".

אופיר לא תמיד היה במקום התודעתי הזה. הוא גדל בבית רוויזיוניסטי, והיה חניך מסור בתנועת נוער ציונית סוציאליסטית, המחנות העולים. ב–1987 הקים, יחד עם חנן חבר, לימים פרופסור לספרות עברית באוניברסיטה העברית, את "השנה ה–21", תנועת מחאה שקראה לסרב לשירות בשטחים ולהחרים את מוצרי ההתנחלויות. "חנן ואני דיברנו אז על הסירוב לשרת בצבא במונחים של הגשמה עצמית", הוא מספר. "חשבנו שמחויבות אישית למדינת ישראל מתבטאת בסירוב לשרת בשטחים. אני הייתי ציוני גמור. לקח לי עוד זמן להבין מה זה אומר להיות ציוני". חבר, שהיה גם פעיל בתנועת השמאל "יש גבול", עזב גם הוא את ישראל וחי בארה"ב.
 
המשך...
אופיר לא מתכחש לכך שהמקום אליו עבר — ארה"ב — אחראי לעוולות מחרידות. "במובן הזה, ארה"ב היא מקום נורא, ומאז שטראמפ נבחר זה נעשה מקום הרבה יותר נורא", הוא אומר. "אבל כשאתה מתנגד למשטר בארה"ב, אתה לא לבד. אתה שותף להמון גדול, פעיל ויצירתי. אני יכול לדבר על זה בחופש מוחלט עם סטודנטים. בישראל בשנים האחרונות הרגשתי שכשאני מדבר פוליטיקה באוניברסיטה אני נתפס כעב"ם. היום אני נמצא בבועה אחרת, הרבה יותר גדולה, שבה תחושת הבדידות והשוליות מתרככת".

גם בקשר לעמדותיך ביחס לישראל אתה מרגיש שם פחות לבד?

"בשביל רוב הקולגות שלי, ישראל היא מקרה אבוד. ואני רוב הזמן איתם. גולה פוליטי הוא מישהו שהחיים שלו נותרו במקום שאותו עזב, והחיים במקום החדש מוטבעים בקשר הזה. אני לא מרגיש ככה. אני חש המון כאב יחד עם תחושה עמוקה של חוסר טעם. מדי פעם אני עושה משהו בקמפוס, דברים קטנים. אלה המילואים שלי. אבל מרכז תשומת הלב והעניין שלי כבר לא שם. מפה אפשר לראות עד כמה בפרספקטיבה גלובלית, הזוועתון שלנו הוא זוועטוט. העולם כולו הולך מדחי אל דחי, אולי לקראת סופו. המפעל הקולוניאלי הציוני הוא פסיק קטן בתוכו".

"זה היה תהליך ארוך של פרידה", הוא ממשיך. "אמא שלי נפטרה אחרי הרבה שנים של דמנציה. הפרידה ממנה נמשכה 15 שנה. הפרידה מישראל קצת דומה לזה. זה משהו שהולך ונעשה זר ורחוק. במידה רבה החלפתי את העניין בישראל הפוליטית בעניין גובר והולך בהיסטוריה ומחשבה יהודית. מצאתי לעצמי חלקה קטנה שמחליפה את הבית ההוא בתל אביב. אני נהנה להיות יהודי גלותי".

היו אנשים שהרגישו שאתם נוטשים?

"כן. אני חושב שהיו הרבה. היו כאלה שאמרו לנו את זה בגלוי. חשבתי שהם צריכים לבוא גם. אבל זו חוכמה קטנה, לא כל אחד מקבל מצנח של זהב לצורך 'רילוקיישן'. ברור שיש ממד אגואיסטי במה שעשינו".

יש דברים שאתה מתגעגע אליהם בישראל?

"לחומוס?" אופיר צוחק, "סתם. אני מתגעגע לילדים ולנכדים שלי. מאוד. לפעמים אני מתגעגע לתל אביב. לפעמים אני מתגעגע לטייל בארץ, למדבר בחורף. אבל אין כמעט מקום שבו אעבור היום ולא ארגיש שאני דורך על אדמה של מישהו אחר".

ד"ר אריאלה אזולאי עצמה סירבה להתראיין, ושלחה את התגובה הבאה: "אני לא סומכת על העיתונות ולא מעוניינת להיות מיוצגת על ידה; אני תומכת בחרם ולא מעוניינת להתראיין לעיתון ציוני; את מה שיש לי לומר על העובדה שנולדתי להיות 'ישראלית' כצורת שליטה של המדינה בגופם ובנפשם של נתיניה ואזרחיה ועל הסירוב שלי לזהות את עצמי בקטגוריה הזאת 'ישראלית' כתבתי בהקדמה לספר החדש שלי ואין לי מה להרחיב על זה; ובנוסף, הגירה מתוך תחושה של חוסר אפשרות לחיות במקום שבו נולדת כי את משמשת לשמור את אלה שגורשו ממנו בחוץ היא דבר כואב ואין לי שום עניין לשתף בכאב הזה קהל ציוני שמתכחש לכאב ולאובדן שמדינת ישראל הסבה וממשיכה להסב בראש ובראשונה לנציגיה הפלסטינים ובאופן שונה לאזרחיה היהודים".
כבר גירשו אותנו מארץ אחת

ד"ר הגר קוטף (43) מצאה את עצמה בסיטואציה מטרידה אפילו יותר מול אחת האוניברסיטאות בארץ. קוטף, שהיתה פעילה במחסום ווטש ובתנועות שמאל נוספות, השלימה את הדוקטורט שלה בפילוסופיה באוניברסיטאות תל אביב וברקלי. ב–2012 הציעו לה לחזור לישראל במסגרת תוכנית לקליטת מדענים חוזרים, והיא קיבלה הצעה ללמד בתוכנית יוקרתית באחת האוניברסיטאות.

ערב לפני אישור החוזה שלה, יצאה עמותת ימין בקמפיין נגד העסקתה. בשל הקמפיין, הרקטור סירב לחתום על החוזה, והאוניברסיטה החלה להציב תנאים חדשים כדי לאשר את מינויה — ובראשם דרישה שתחתום על התחייבויות שנוגעות לפעילותה הפוליטית. בין היתר, נדרשה קוטף לנסח מכתב בו התחייבה בין היתר שלא תדבר בכיתה על כל נושא שאינו קשור במחקר האקדמי שלה. לדבריה, גם נדרשה להתחייב שלא תחתום על עצומות או תלך להפגנות. זה היה בקיץ 2014. כשפרץ מבצע צוק איתן, קוטף חתמה על עצומה אינטרנטית שקוראת לנהל משא ומתן עם החמאס. לדבריה, דקות ספורות אחר כך, קיבלה טלפון מהאוניברסיטה, ובו הודיעו לה שהעסקתה מבוטלת. קוטף פנתה לבית הדין לעבודה, והוחזרה למחלקה. "התחלתי לעבוד, אבל חוזה העסקה מעולם לא הגיע".

קוטף ובן זוגה, פיזיקאי ומדען מוח, החלו לחפש עבודה באנגליה. "היה ברור שלהישאר שם זו לא אופציה, ושגם לא אמצא עבודה בשום מקום אחר בארץ", היא אומרת. קוטף קיבלה משרה כמרצה בכירה לפוליטיקה ותיאוריה פוליטית בבית הספר ללימודי המזרח ואפריקה שבאוניברסיטת לונדון, ויתרה על ההליך המשפטי מול האוניברסיטה ועזבה עם משפחתה את הארץ. "השילוב של מה שקרה באוניברסיטה, המלחמה, האלימות ברחובות, הפחד לדבר, הגזענות והשנאה פשוט שברו אותי".

גם היום, שש שנים אחרי, ניכר כי הזיכרונות מאותם ימים גורמים לקוטף לטלטלה. "גלות היא קונספט טעון מדי, ואני לא מגדירה את עצמי גולה פוליטית, כי בסך הכל עזבנו למשרה טובה ולמקום טוב. אבל גם לא עזבנו מבחירה וזה לא היה רילוקיישן". קוטף מודה בכנות שלא מצאה דרך להמשיך את פעילותה הפוליטית בלונדון. "אני לא מסוגלת להיות פה אקטיביסטית", היא אומרת. "לפני כמה שנים, כשהלכתי פה להפגנה, בן הזוג שלי נזף בי: 'כבר גירשו אותנו מארץ אחת בגללך, שלא יגרשו אותנו מעוד מקום'".

יש תחושת אשמה על העזיבה?

"לא. איבדתי תקווה שאפשר לשנות מבפנים, כך שאני לא מרגישה שאם הייתי שם הייתי יכולה לעשות משהו. אם כבר, אני מרגישה אשמה כלפי המשפחה שלי, כלפי ההורים שהורחקו מהנכדות, כלפי הילדות שלי, שלקחתי והעברתי אותן הנה. לפעמים אני מסתכלת ואומרת, מזל שאנחנו לא בישראל. ולפעמים יש תחושת אובדן. לונדון היא עיר קוסמופוליטית אבל עדיין יש פה שנאת מיעוטים שהברקזיט חשף בעוצמה, ואנחנו תמיד נהיה פה זרים. אבל אני מעדיפה לחיות ולגדל ילדות במקום שבו לפעמים הזרות שלי מייצרת אנטגוניזם, מאשר במקום שבו אני הצד הגזעני כלפי האחר. יש רגעים שאני שואלת את עצמי מה עשינו, אבל אני לא מרגישה שזו היתה באמת בחירה שלנו".

גם ד"ר מרסלו סבירסקי (58) הבין שלא יוכל למצוא את מקומו באקדמיה הישראלית. סבירסקי חי באוסטרליה כבר שמונה שנים, אך עדיין מקונן על הכאב הכרוך באובדן חברויות בשל עמדותיו הפוליטיות. "אנשים שגרתי איתם בשכנות, אנשים שלמדנו יחד באוניברסיטה, אנשים במקומות עבודה, פעם אחר פעם התרחקו כי לא יכלו להכיל את העולם הפוליטי שלי, שהוא תמיד היה והנו עדיין חלק בלתי נפרד ממני", כתב בחודש שעבר בפוסט בפייסבוק, "לאחרונה אני מאבד חברים שהיינו קרובים במשך עשורים. הם מתקשים לקיים קשר איתי.

לפני שעזבו, סבירסקי ומשפחתו גרו במשגב בגליל. הוא היה פעיל בחד"ש ועמד בראש עמותת "קול אחר בגליל" שעסקה בפתיחת היישובים הקהילתיים לאוכלוסיה ערבית. במקומות שבהם עבד — כמורה לאזרחות ועמית הוראה באוניברסיטה — נקלע לעימותים בשל התכנים הפוליטיים שלימד. לדבריו, הבין שלא יוכל לזכות במשרה מספקת. "יחד עם התסכול של לחיות במדינה שגורמת עוול לאנשים, חיפשנו הזדמנות אחרת", הוא אומר.

באוסטרליה הוא ממשיך בפעילות הפוליטית, בעיקר בהסברה של תנועת החרם על ישראל. "אני מאוד מחויב לזה", הוא אומר. הוא משמש ראש המחלקה לפוליטיקה ולימודים בינלאומיים, ומלמד על ההיסטוריה והפוליטיקה של ישראל ופלסטין. "כשעזבתי הרגשתי שזה סוג של בגידה, שלא נשארתי לתת כתף. הדרך להתמודד עם התחושה הזאת היא להמשיך להיות מחויב למאבק הפלסטיני".
זה הפך למקום מסוכן

"לי לא היה מצנח זהב של עבודה באקדמיה כמו לאחרים", אומרת יעל לרר (53), מתרגמת ועורכת שהיתה דמות בולטת בישראל בניסיון ליצור קירבה אזרחית ותרבותית בין ישראלים לפלסטינים. לדבריה, "יש כאלה שלא היו אף פעם אקטיביסטים גדולים אבל נהיו גולים פוליטיים ברגע שקיבלו ג'וב". לרר, שעברה לפריז בסוף 2008, היתה פעילה מרכזית בברית שוויון, תנועה פוליטית ערבית־יהודית שממנה יצאה גם מפלגת בל"ד, בהמשך שימשה דוברת בל"ד, עוזרת פרלמנטרית של עזמי בשארה וניהלה את מערכות הבחירות הראשונות של המפלגה. ב–2000 הקימה את הוצאת הספרים אנדלוס, שתירגמה ספרות ושירה ערבית לעברית.

אף על פי שהיא חיה בפריז עד היום, לדבריה היא אף פעם לא עזבה. "אני באה והולכת. לא חתכתי מישראל. פשוט הפכתי את חיי היומיום שלי ליותר נעימים. החברים הצרפתים שלי אמנם מתלוננים על הגזענות הצרפתית, אבל אנחנו מדברים על קנה מידה אחר לגמרי לעומת ישראל".
 
המשך...
&nbsp
&nbsp
הרדיפה הפוליטית שספגה בישראל, היא אומרת, מפריעה לה לעתים גם לעבוד בצרפת, וכדי להתפרנס, היא נאלצת לעסוק לא רק בתרגום ועריכה, אלא גם בנדל"ן ("שאני ממש שונאת"). "יש פרויקטים שמעניינים אותי ואני לא יכולה לעשות, כי כשעושים עליי גוגל בצרפת, הדבר הראשון שעולה זה שאני מהישראלים שכרתו ברית עם הטרוריסטים", היא אומרת. "היו נגדי הסתות לרצח ודברי שטנה. הציעו לי עבודה בטלוויזיה, אבל מישהו הטיל על זה וטו, כי לא רצו להסתבך עם הקהילה היהודית. גם מכוני מחקר שפנו אליי ברגע האחרון נסוגו מאותה סיבה. אז אני יכולה לעבוד בעיקר בדברים שבהם אני לא בפרונט".
&nbsp
ב–2013 לרר חזרה לישראל לתקופה והיתה מועמדת לכנסת במקום 12 ברשימת בל"ד. היא השתתפה בפאנל לקראת הבחירות במכללת נתניה, ובמהלך הדיון החלה התקפה אלימה עליה מצד אנשי ימין. לדבריה, חברי הפאנל האחרים לא יצאו להגנתה. "זה היה כמעט לינץ'", היא נזכרת, "מזל שהיו שם מאבטחים. תמיד חשבתי שאני אמנם מקבלת מכתבי נאצה ואיומים ברצח, אבל זה רק ברשת, והרי בחיים עצמם, אף פעם לא יעשו לי משהו רע מדי. ופתאום הבנתי שאני לא יכולה יותר לבנות על זה. הבנתי שישראל הפכה למקום מסוכן עבורי".
הזמן הכי טוב להגר
&nbsp
בני הזוג רוזין בשאראת וסער סקלי התייאשו מישראל בגיל צעיר יותר משאר המרואיינים, ועדיין הרגישו שעליהם להזדרז לעזוב. "הנקודה הכי טובה להגר היא בתחילת שנות ה–20 לחייך", אומר סקלי, "אבל אני כבר הייתי בן 33 ורוזין בת 32, וחשבנו שעוד רגע זה יהיה מאוחר מדי".
&nbsp
השניים, שהיו מבעלי האנה לולו, בר יהודי־ערבי ביפו, היו פעילים פוליטיים בדרכים שונות. בשאראת, קולנוענית ילידת הכפר יפיע שליד נצרת, היתה פעילה בתא הסטודנטים של חד"ש ובמחאת רוטשילד הקימה בשדרה את "אוהל 48". סקלי, יליד אשקלון, פרפורמר ואיש טכנולוגיה, היה פעיל במיזמים ששילבו אמנות ופוליטיקה. לפני שנתיים וחצי עזבו את ישראל. לדבריהם, מה שגרם להם לעזוב היה שאלת היכולת לשנות את המציאות. "כשאת מנסה להשפיע או לשנות משהו בדעת הקהל, זו שאלה של אופטימיות", אומר סקלי, "וזה מה שאזל לנו בתקופה שלפני זה. התחלתי לשאול את עצמי — אם אני לא מאמין שלפעולות שלי יש השפעה חיובית, אז למה אני עושה אותן? מתוך הרגל או תפיסה עצמית מגוחכת של דון קישוט?".
&nbsp
בשאראת מספרת כי התקווה דעכה אצלה אחרי המחאה החברתית וספגה מכה קשה במלחמה בעזה ב–2014. "קודם חשבתי שאפשר לשנות בתוך החברה הישראלית, להביא להם את התוכן שהם לא נחשפו אליו", היא אומרת. "אבל הדעה האחרת התחילה להיחשב כבגידה. אוטומטית, אם אתה לא מסכים עם הדרך של המדינה, אתה בוגד. ולי בתור פלסטינית גם אמרו — לא מוצא חן בעינייך? לכי לעזה. אין לך עם מי לנהל את הדיון. גם לא בתל אביב. כחלק מהעזיבה, אני רציתי להשתחרר מהתפקיד שמילאתי בתור פלסטינית בתל אביב. בברלין אני מזרח־תיכונית, או חלק מהעולם הערבי. מצד אחד, אני לא גימיק כמו בתל אביב, אלא עוד אחת מבין מאות אלפי זרים אחרים. מצד שני, ברלין מאפשרת לי היפתחות לעולם הערבי. אני יכולה לפגוש סורים, מצרים ולבנונים, להיות מזרח תיכונית. תל אביב היום יותר לבנה ואירופית מאשר ברלין. בישראל בעצם הייתי בגלות תרבותית".
&nbsp
 
ועל זה נאמר במחוזות ישראל

"ברוך שפטרנו מעונשם של אלו"!!!!!


ויש גם "שאלה" בנידון:....

האם כבר בטוח לחזור לארץ?
או שכדאי לחכות שתתנקה ותיטהר עוד קצת....





ואני שואייל, כי מן הידועות היא שלמנוולים האלו
ישנה שיירה שלימה של "מחליפים" בהיכון.....
 

evglev1

Well-known member
מנהל
אני לא יודע אם הטוקבקים בעיתון הארץ כותבים מישראל או לא
כי יש מלא תמיכה בעוזבים ושנאה למדינה, ואם כל הטוקבקים האלה כותבים מישראל, אז עדיין מסוכן.
 
גם וגם. אבל יש תגובות של עוזבים המאוכזבים מחייהם שם
ומלאי ביקורת על התופעות השליליות במולדתם החדשה - גזענות, פאשיזם, שנאה, ביריונות, צרות כלכליות ועוד כהנה וכהנה.
&nbsp
גם אני בברלין פגשתי כאלה שהתאכזבו שם ורוצים לחזור ארצה, אבל לא עושים זאת מבושה, TO SAVE FACE. אחד סיפר לי שה'חברים' החדשים שלו שם באוניברסיטה מציקים לו בהנאה ממש סדיסטית בהקנטות כגון: מה שהנאצים עשו לכם אתם עושים לערבים.
&nbsp
זה כואב לו במיוחד כי חלק גדול ממשפחתו נרצח בשואה, ואחרי שהוא טינף ככל יכולתו על ישראל אין לו עכשיו הגנה נגד זה, אבל זה כואב לו כי הוא יודע שזה שקר והוא יודע שזה נובע מאנטישמיות ולא מדאגה לערבים.
&nbsp
יש דברים שרואים משם שלא רואים מכאן.
&nbsp
&nbsp
 
צריך עוד דבר: שכל 'הגולים החדשים' יוותרו על אזרחותם הישראלית
רק כך הם יתקבלו סופית ועל אמת בשורות המהפכה העולמית.
&nbsp
וכי מה יחשבו עליהם חבריהם ואחיהם ל'מאבק' אם יתברר להם שהלוחמים הגדולים למען העניין הערבי ממשיכים להחזיק באזרחות מדינת האפרטהייד הציונית?
&nbsp
עוד יחשבו עליהם שהם סוכני המוסד.
&nbsp
עוד יותר טוב יהיה אם הם יתאסלמו כמו סמאלנים רבים בחו"ל - וכמה גם בארץ - כדי שיוכלו להתקבל כשותפים מלאים בגדודי הג'יהאד. כך הם יקבלו גם שמות חדשים, איסלאמיים, וזהות חדשה, והנקבות שביניהם יוכלו להתכסות בחיג'אב ובבורקה.
&nbsp
הזכרים יצטרכו להסתפק בזקן א-לה-בן לאדן ונסראללה.
 

evglev1

Well-known member
מנהל
אולי אחד או שתיים מהשמאל הציוני
באים מהשמאל הרדיקאלי, לאומנים פלסטינים ממוצא יהודי שתומכים בזכות השיבה, מאמר פותח עם זוג שהקים תנועה לזכות השיבה ועוד אחד שהצטרף ל-BDS. ברוך שפטרנו, מקווה שוויתרו על האזרחות שלהם וממליץ להכריז עליהם כעל פרסונה נון גרטה.
 

ספי111

New member
חבל שאתה לא יודע לזהות תהליכים.
הגיע הזמן שתלמד משהו מהעבר.
 

evglev1

Well-known member
מנהל
אני דווקא מזהה תהליכים והישראלים שתומכים בזכות שיבה
של פליטים פלסטינים גרועים מהגרמנים בחבל הסודטים שלא רצו לחיות תחת שלטון צ'כוסלובקיה, וכפי שהגרמנים בחבל הסודטים שימשו את היטלר כדי להציג את מסירת חבל הסודטים לגרמניה כשלום כך בדיוק דואגים תומכי זכות השיבה משני צידי הקו הירוק שמבקשים שתי מדינות לעם אחד.
 

ספי111

New member
הפשיסטים היהודים גרועים מהנאצים מכיוון שלא למדו דבר
ממה שקרה לאבותיהם ולעמם.
 
אתה מתכוון לאלה עם הדגלים האדומים והשחורים
שמשתוללים בישראל כמו SA ברחובות?
&nbsp
בברלין הם יפסיקו להשתולל, שם יש POLIZEI שתזנבר את האם-אימא שלהם.
 

ספי111

New member
הגועל הזה יהיה העלה תאנה שיאפשר לעם היהודי לקיים מדינה
אחרי שיאלצו אותנו לחזור לשפיות.
גם המשטר הקומוניסטי שמח בכל אחד ממבקריו שעזב את המדינה.
הגועל האמיתי יושב כאן ומכהן כיו"ר הכנסת.
הוא לא היחיד.
 
דווקא הקומוניסטים טיפלו בכם יפה בגולאג ברוסיה, כראוי ל'אחים'
דחויים...
&nbsp
מצד שני, אם הייתם חיים שבוע באחד מהמשטרים שלכם הייתם מתחילים להעריך את החופש הכמעט מוחלט שיש לכם במדינת היהודים, החופש לחתור ולטנף בשירות האוייב.
&nbsp
אבל זהו, הסיפור נגמר: עדיף שתלכו לטובת כל הצדדים.
 

נהורית1

New member
אי אפשר לקרוא את הכתבה.
צריך להיות מנוי.
לעצם העיניין ברור שחלק מהמגיבים בעד עזיבתם של אלה שלא כל כך אוהבים את עמם, אלה מערב רב. וכבר רבין ז"ל אמר עליהם "נפולת של נמושות".
אלה שאוהדי היורדים או העוזבים יחכו בתור וגם הם יעזבו אינשאללה.
 

evglev1

Well-known member
מנהל
לכן טרחו לך להביא את הכתבה כאן בשרשור הזה ועוד בארבע חלקים
שיהיה נוח לקריאה, הקישור נועד כדי לקרוא את הטוקבקים ולהתבייש כמה עוכרי ישראל שאם ציינו את שמם האמיתי הם יהודים, יש וכמה תמיכה יש בין קוראי העיתון לחלאות האדם שפטרו אותנו מעונשם והיגרו מכאן.
 
למעלה