אביגדור פלדמן בשטירמר 'מרים את נטל הראייה'
משעשע לקרוא את אחד האינטליגנטים הבודדים מ'מחנה הסמאל'.
"גם אני רוצה להרים את נטל הראיה
אביגדור פלדמן
19/02/2020 | 17:13
השופטת כתבה בהודעת טקסט לשר כחלון שהיא רוצה עד מאוד "להרים את נטל הראיה". הוא השיב לה שהוא כרגע בשדרות, קצת רחוק, והיא ענתה, "חשבתי לעצמי שאם מזדמן לך לעבור בסביבה לחגיגות המימונה, אפשר להקדים את נטל הראיה". השופטת מונתה לשיפוט בבית משפט השלום לפני כשנתיים. השר כחלון הוא חבר בוועדה לבחירת שופטים והיה חבר גם בעת שהשופטת מונתה. אבל שמונה מחברי הוועדה תמכו במינוי.
השר כחלון הוא אחד משני שרים שיושבים בוועדה לבחירת שופטים, השני הוא שר המשפטים בתוקף תפקידו. כיום יושב בוועדה השר אמיר אוחנה. מה אני מסיק מזה? שהבחירה בשר כחלון לוועדה לבחירת שופטים היתה ראויה, כי הנה, הוא מבין מה זה "להרים את נטל הראיה", מינוח משפטי מובהק גם במשפט הפלילי וגם במשפט האזרחי ואפילו במשפט המינהלי (נטל הראיה המינהלי נמוך מנטל הראיה הפלילי, ואולי גם מנטל הראיה האזרחי).
ולגבי השופטת, שש לבי לחידוש הלשוני המלבב שיצרה בביטוי "להרים את נטל הראיה", המכיל משלב נאה של סגנונות וביטויים משדות סמנטיים אחדים המהדהדים זה את זה. כראוי לאמירה שהיא כמעט יצירת מופת נפרק אותה למרכיביה. להרים — בהחלט משתלבת באופן טבעי בנטל הראיה, אך פותחת חלון לשדה שיח אחר שבו למילה להרים יש משמעות שונה, שמשתלבת עם המסר הסמוי של הביטוי. נטל הראיה: אי אפשר שלא להוריד את הכובע, תרתי משמע, לנוכח השימוש הדואלי במילה "ראיה" — מצד אחד ביטוי הנטוע בעולם המשפט, אך מצד אחר מהדהד את המילה "עריה", שמשמעותה איבר מין, כמו בביטוי "עירום ועריה". ובסך הכל מעט המחזיק את המרובה.
שאלה אחרת שמצדיקה עיון היא — מה זה הברדק הזה בוועדה לבחירת שופטים? הביטוי אינו מתעלה למרומי הרטוריקה של השופטת, אם כי יש הדהוד לשני שדות שיח במילה "ברדק". הוועדה למינוי שופטים מורכבת מתשעה חברים: נשיאת בית המשפט העליון ועוד שני שופטים; שני שרים, לרבות שר המשפטים והשר כחלון; שני חברי כנסת שאותם בוחרת הכנסת; ושני עורכי דין שנבחרים על ידי לשכת עורכי הדין.
התמונה המצטיירת היא של המשחק "חטוף לי שופט". שלושה אנשים, לא חסונים במיוחד, מוקפים פוליטיקאים שמנסים לחטוף אחד מהם. למה לחטוף? כי על פי החוק לא ניתן למנות שופט עליון, אלא ברוב של שבעה חברי ועדה. מאחר ששלושת השופטים פועלים כגוף חוסם אחד, לא יכולים ששת חברי הוועדה הנותרים למנות להם שופט עליון.
ברגע של השראה, שפוקד את השרה שקד ואת אפי נוה, הם הבינו שהם מסתכלים למקום הלא נכון. בית המשפט העליון הוא אמנם אולם הנשפים של המשפט — אין שם יום בלי חגיגה, בג"צים, ערעורי בחירות, סמכות היועץ המשפטי לממשלה, ביבי ושוב ביבי, וכל החלטה שלו זוכה לפרסום מרבי — אבל באותה עת פועלים בתי משפט רבים בכל רחבי הארץ: בתי משפט למשפחה, שלום, תעבורה, עירוני, בתי משפט מחוזיים, ואיש לא שם לב אליהם. הבה נציף את הארץ בשופטים ימנים שיתקדמו לשופטים מחוזיים ואחר כך גם לבית המשפט העליון, אמרו לעצמם שקד ונוה. תוכנית ארוכת טווח, אך מתאימה לאיילת שקד שיש לה חזון וסבלנות.
ומי לא רוצה להיות שופט? תנאי עבודה נוחים, חופשת קיץ של חודש וחצי, פנסיה, כבוד. ואיך נבחרים לשופטים, מרימים את נטל הראיה? לא בהכרח, לא לכל אחד יש את הכישורים הנדרשים להרים כראוי. אז פונים לחברי כנסת שחברים בוועדה, למשל לאיילת שקד. היא שולחת את עוזריה, גיל ברינגר או אלון דביר, לאתר את השופטים שמבקשים להתמנות. אלון דביר הצעיר, שעובד אצל השרה כמעט בהתנדבות, נוסע באוטובוס ליהוד, מחפש את הבית, דופק בדלת, לוחץ יד למועמד ומשוחח איתו חמש דקות. אם המועמד לא מקלל בצרורות, יודע איזה יום היום ובעיקר יודע מי אחראי למינויו, הוא עולה לרשימת המועמדים.
כך פעלה מערכת המינויים של שקד את נוה, וכך עלו לשיפוט שופטים לא ראויים, בורים במשפטים, חסרי נימוס בסיסי. ואתה מופיע מולם כעורך דין או כאבא שמונעים ממנו ביקורים אצל ילדיו, ולא יכול להימנע מלשאול את עצמך — וברוב רובם של המקרים בלי סיבה, לגמרי בלי סיבה — האם יכול להיות שהשופט הבטיח נאמנות מוחלטת לאיזו שרה? דרך איזה הודעה שנונה שהבטחה בצדה הגיעה השופטת לבית המשפט לענייני משפחה, והאם ההבטחה מומשה? וזה נורא, זה כמו פיגוע רב נפגעים בשוק מחנה יהודה, זה כמו מטוס שהתרסק, זה כמו רצח של נשיא בית המשפט העליון, זה כמו רמטכ"ל שמוסר לאויב את התוכנית הגדולה של השטן הקטן."
https://www.haaretz.co.il/magazine/.premium.highlight-1.8557682
משעשע לקרוא את אחד האינטליגנטים הבודדים מ'מחנה הסמאל'.
"גם אני רוצה להרים את נטל הראיה
אביגדור פלדמן
19/02/2020 | 17:13
השופטת כתבה בהודעת טקסט לשר כחלון שהיא רוצה עד מאוד "להרים את נטל הראיה". הוא השיב לה שהוא כרגע בשדרות, קצת רחוק, והיא ענתה, "חשבתי לעצמי שאם מזדמן לך לעבור בסביבה לחגיגות המימונה, אפשר להקדים את נטל הראיה". השופטת מונתה לשיפוט בבית משפט השלום לפני כשנתיים. השר כחלון הוא חבר בוועדה לבחירת שופטים והיה חבר גם בעת שהשופטת מונתה. אבל שמונה מחברי הוועדה תמכו במינוי.
השר כחלון הוא אחד משני שרים שיושבים בוועדה לבחירת שופטים, השני הוא שר המשפטים בתוקף תפקידו. כיום יושב בוועדה השר אמיר אוחנה. מה אני מסיק מזה? שהבחירה בשר כחלון לוועדה לבחירת שופטים היתה ראויה, כי הנה, הוא מבין מה זה "להרים את נטל הראיה", מינוח משפטי מובהק גם במשפט הפלילי וגם במשפט האזרחי ואפילו במשפט המינהלי (נטל הראיה המינהלי נמוך מנטל הראיה הפלילי, ואולי גם מנטל הראיה האזרחי).
ולגבי השופטת, שש לבי לחידוש הלשוני המלבב שיצרה בביטוי "להרים את נטל הראיה", המכיל משלב נאה של סגנונות וביטויים משדות סמנטיים אחדים המהדהדים זה את זה. כראוי לאמירה שהיא כמעט יצירת מופת נפרק אותה למרכיביה. להרים — בהחלט משתלבת באופן טבעי בנטל הראיה, אך פותחת חלון לשדה שיח אחר שבו למילה להרים יש משמעות שונה, שמשתלבת עם המסר הסמוי של הביטוי. נטל הראיה: אי אפשר שלא להוריד את הכובע, תרתי משמע, לנוכח השימוש הדואלי במילה "ראיה" — מצד אחד ביטוי הנטוע בעולם המשפט, אך מצד אחר מהדהד את המילה "עריה", שמשמעותה איבר מין, כמו בביטוי "עירום ועריה". ובסך הכל מעט המחזיק את המרובה.
שאלה אחרת שמצדיקה עיון היא — מה זה הברדק הזה בוועדה לבחירת שופטים? הביטוי אינו מתעלה למרומי הרטוריקה של השופטת, אם כי יש הדהוד לשני שדות שיח במילה "ברדק". הוועדה למינוי שופטים מורכבת מתשעה חברים: נשיאת בית המשפט העליון ועוד שני שופטים; שני שרים, לרבות שר המשפטים והשר כחלון; שני חברי כנסת שאותם בוחרת הכנסת; ושני עורכי דין שנבחרים על ידי לשכת עורכי הדין.
התמונה המצטיירת היא של המשחק "חטוף לי שופט". שלושה אנשים, לא חסונים במיוחד, מוקפים פוליטיקאים שמנסים לחטוף אחד מהם. למה לחטוף? כי על פי החוק לא ניתן למנות שופט עליון, אלא ברוב של שבעה חברי ועדה. מאחר ששלושת השופטים פועלים כגוף חוסם אחד, לא יכולים ששת חברי הוועדה הנותרים למנות להם שופט עליון.
ברגע של השראה, שפוקד את השרה שקד ואת אפי נוה, הם הבינו שהם מסתכלים למקום הלא נכון. בית המשפט העליון הוא אמנם אולם הנשפים של המשפט — אין שם יום בלי חגיגה, בג"צים, ערעורי בחירות, סמכות היועץ המשפטי לממשלה, ביבי ושוב ביבי, וכל החלטה שלו זוכה לפרסום מרבי — אבל באותה עת פועלים בתי משפט רבים בכל רחבי הארץ: בתי משפט למשפחה, שלום, תעבורה, עירוני, בתי משפט מחוזיים, ואיש לא שם לב אליהם. הבה נציף את הארץ בשופטים ימנים שיתקדמו לשופטים מחוזיים ואחר כך גם לבית המשפט העליון, אמרו לעצמם שקד ונוה. תוכנית ארוכת טווח, אך מתאימה לאיילת שקד שיש לה חזון וסבלנות.
ומי לא רוצה להיות שופט? תנאי עבודה נוחים, חופשת קיץ של חודש וחצי, פנסיה, כבוד. ואיך נבחרים לשופטים, מרימים את נטל הראיה? לא בהכרח, לא לכל אחד יש את הכישורים הנדרשים להרים כראוי. אז פונים לחברי כנסת שחברים בוועדה, למשל לאיילת שקד. היא שולחת את עוזריה, גיל ברינגר או אלון דביר, לאתר את השופטים שמבקשים להתמנות. אלון דביר הצעיר, שעובד אצל השרה כמעט בהתנדבות, נוסע באוטובוס ליהוד, מחפש את הבית, דופק בדלת, לוחץ יד למועמד ומשוחח איתו חמש דקות. אם המועמד לא מקלל בצרורות, יודע איזה יום היום ובעיקר יודע מי אחראי למינויו, הוא עולה לרשימת המועמדים.
כך פעלה מערכת המינויים של שקד את נוה, וכך עלו לשיפוט שופטים לא ראויים, בורים במשפטים, חסרי נימוס בסיסי. ואתה מופיע מולם כעורך דין או כאבא שמונעים ממנו ביקורים אצל ילדיו, ולא יכול להימנע מלשאול את עצמך — וברוב רובם של המקרים בלי סיבה, לגמרי בלי סיבה — האם יכול להיות שהשופט הבטיח נאמנות מוחלטת לאיזו שרה? דרך איזה הודעה שנונה שהבטחה בצדה הגיעה השופטת לבית המשפט לענייני משפחה, והאם ההבטחה מומשה? וזה נורא, זה כמו פיגוע רב נפגעים בשוק מחנה יהודה, זה כמו מטוס שהתרסק, זה כמו רצח של נשיא בית המשפט העליון, זה כמו רמטכ"ל שמוסר לאויב את התוכנית הגדולה של השטן הקטן."
https://www.haaretz.co.il/magazine/.premium.highlight-1.8557682
