שמע, אתה צודק. נשים בוגרות פשוט מפעילות את חוכמתן בחיים.
הן פ ו ע ל ו ת עפ"י תבונתן. אבל לדעתי אוי לה לאשה שנפלה לנישואין עם גבר שמבחינה נפשית הוא ילד, או רוצֶה שהיא תאמין בכך ותתן לו את כל הזכויות להתפרפר, גם עם נשים אחרות, לא לקחת אחריות על טיפול בילדים ואחזקת הבית, "לעבוד" בחוץ כפי שמתחשק לו ולבוא בתירוצים הביתה מתי שהוא רוצה, ללכת לבלות עם "חבריו" הזכרים ולהשאיר אותה, את האשה, תקועה בבית, וכן הלאה וכן הלאה. אשה חכמה פשוט מסיימת נישואין כאלה. זורקת את ה"ילד" האידיוטי לכל הרוחות. ואין כיום נערה, כמובן, שאינה רוכשת השכלה גבוהה אם יכולתה בכך, ומקצוע. כדי שחלילה לא תהיה תלויה לפרנסתה בגבר. וכמובן, כל הנשים הנבונות האלה מנהלות מאבקים נגד המימסדים הזיכריים המסורחים שבהם עדיין יד רוחצת יד בין הגברים, והנשים מופלות לרעה בתנאי המשכורת. אני, כשעבדתי, הרווחתי יפה, כי עבדתי במקום יוקרתי מאד, אך אין לי כל ספק שהוא שהזכרים במקום הרוויחו הרבה יותר ממני, ואני בתמימותי וחוסר נסיוני לא ידעתי לתבוע, מלכתחילה. אשר לנישואין, רבים הזוגות בהם האשה היא הראש: היא הקובעת, היא המנהגת. והגבר יודע את מקומו המשני, ומסכין עם זאת. אבל אני מדברת פה על עובדת חיים שרבות הנשים ורבים הגברים שהם נבערים מכדי לעמוד על כל משמעותה: שהאשה היא יוצרת החיים העיקרית. ושמשפחה זו בעצם אם וילדיה, (והסבתא, כדמות מרכזית), והגבר הוא הנספח. המאהב (ואם הוא לא יודע להיות מאהב טוב, המתאים לָאשה, אשה חכמה מיד תזרוק אותו!!!), והעוזר בגידול הילדים. אני עצמי איני רוצה להיות המנהלת והמנהיגה של אף אחד. לו מצאתי גבר טוב (בתוך כל הברָרָה שזה המין הזיכרי), הייתי רוצה יחסים שיוויוניים לגמרי. אין לי ענין להפלות את הגבר.ממילא לא התכוונתי מימיי להביא ילדים, כך שכל הענין של אני האמא, אני העיקר והמרכז במשפחה, לא היה מתעורר.
