לא דיברתי על כיום, דיברתי על העבר
דיברתי על הקנאים החרדים היהודים הקדומים שהיו סוקלים באבנים כל אשה שרק נחשדה בבגידה. ומשם לקחו גם המוסלמים הפונמנטליסטים את ההשראה לשריעה המוסלמית שלהם.
חוץ מזה, הנה קישור לעד כמה שתי הדתות האלה דומות ביחסן לנשים:
"כל כבודה" או "כל כבודו" - על כבוד, צניעות ויחסי כוח מיגדריים
http://www.old.kolech.org.il/maamar/כל-כבודה-או-כל-כבודו-על-כבוד-צניעות-וי/
"חברות הדרת כבוד רבות מחילות נורמות וכללי התנהגות שונים על נשים וגברים. בעוד שהדרת הכבוד הגברית נקנית באומץ אקטיבי ואגרסיבי, הדרת הכבוד הנשית נקנית בטוהר וצנעה. מיניותה של האישה היא פוטנציאל לבושה, מקור סכנה מתמדת להדרת הכבוד. חילול מיניותה של אישה מכתים בראש ובראשונה את הדרת כבודו של הגבר המופקד על שמירתה של מיניות זו."
כשאנו קוראים תיאור זה, דמיוננו מוביל אותנו למזרח התיכון, לחברה הערבית הסובבת אותנו ולמקרים קשים ומזעזעים של רצח על "חילול כבוד המשפחה",
מוסכמה המושרשת כה עמוק בחברות אלו ששום השכלה וחשיפה לעולם המודרני לא מצליחה לקעקע אותה. אך האם נורמות של "כבוד" אופייניות רק לחברה הערבית או המזרחית? האם בחברה היהודית-הדתית בישראל אין נורמות כאלו?
שימו לב לטכסט הבא, שהתפרסם בראש חוצות:
כנס חיזוק והתעוררות
מוצ"ש פרשת "חיי שרה" תשס"ז
החלטות הכנס
חובה גדולה מוטלת על כל אחד ואחד להיות עומד על המשמר שמלבושי אשתו ובנותיו יהיו ע"פ גדרי הצניעות הן בכיסוי הגוף והן בצורת הלבוש בכל עת ובכל מקום.
אחד מן המכשולים הגדולים בדורנו הוא בגדים צמודים, ויש בזה משום אביזרייהו דגילוי עריות.
על כן חובה להקפיד כדלהלן:
החולצות, החצאיות, הסוודרים וכד' יהיו רחבים דיים שלא תראה צורת הגוף.
הבגדים לא יהיו שקופים. כאשר הבד שקוף מעט יש להשתמש בחולצה תחתית או בבטנה.
החולצות תהיינה ארוכות מקצה החצאית במותן (ב-10 ס"מ לפחות) באופן שיכסו בכל תנועה.
פתח הצוואר יהיה סגור כראוי.
השרוולים יכסו את המרפק בכל תנועות היד.
אריגים שמטבעם צמודים כמו: לייקרה, טריקו, סטרש' ודומיהם אסורים בלבישה.
נפרצה לאחרונה פרצה חמורה בנוגע לאורך החצאית. יש להקפיד על אורך נכון כמפורט:
החצאית תחילתה במותן ואורכה אמצע הרגל. וכאמור עליה להיות רחבה דיה ולא מאריגים נצמדים.
יש להחדיר בחינוך הנשים והבנות גאוה במלבושי הצניעות ובהנהגותיה. בחינת "ויגבה לבו בדרכי ד". וראוי לשבח את המוסיפות גדרים וסייגים בענין זה. מוסדות החינוך ישלבו לימוד הלכות אלו במערכת הלימודים.
זהו טכסט העוסק בצניעות נשים אך כל כולו ההיפך מצניעות. הוא גס רוח, פולשני ומביך. הוא מפרק את גוף האשה לחלקים ואיברים: רגל, מותן, יד, מרפק, צוואר. אלה נמדדים בסנטימטרים, בסוגי בדים המכסים או לא מכסים אותו.
כולנו מכירים את השלטים, שהפכו כבר לפולקלור, התלויים בשכונותיה החרדיות של ירושלים: אלו הקוראים ל"
בת ישראל, התורה מחייבת אותך להתלבש באורח צנוע", ואלו הפחות מנומסים, המזהירים "
לא לעבור ברחובותינו בלבוש לא צנוע". כולם פונים ישירות לנשים -
הקפידו על צניעות על פי המקובל עלינו, וכוללים איום מרומז.
הטכסט הזה שונה. הוא לא פונה לנשים, לא מבקש מהן דבר ולא מזכיר את חובתן. הנמענים של הטכסט הם הגברים - עליהם מוטלת החובה לעמוד על המשמר, להשגיח על נשותיהם ובנותיהם. עליהם "
להחדיר" את החינוך, ולשבח את "
המוסיפות גדרים". אחרי התיאור המפורט של הלבוש והאיברים שהוא מכסה,
נראה שכל הוספה איננה יכולה להיות אלא רעלה המכסה את הפנים.
מה מטריד את הרבנים (החשובים) החתומים על הטכסט הזה? האם "כבודה" של האשה בראש מעייניהם? ברור שלא, כי אז היו מארגנים כנס נשים. מה שמסתתר מאחורי "כנס חיזוק והתעוררות" הוא כבודו של הגבר. זה הנפגע אם יראו שאינו שולט כראוי באשתו או בבנותיו, ואלה אינן מקיימות את מוסכמות החברה על כל דקדוקיה. זה איננו "כבוד האדם" באשר הוא אדם, כבוד סגולי, Human Dignity , זכות בסיסית של כל בן אנוש. מה שמעניין את כותבי הטכסט הוא "הדרת הכבוד", של הגברים כמובן.
"
שמירה על הדרת כבודה של האשה בעולם כזה מחייבת הסתגרותה, שתיקתה, הרחקתה מן הזירה הציבורית. את הגבר מחייבת הדרת הכבוד לשמור את צעדיה של האשה, לפקח עליה ללא הרף, ובשעת הצורך לנקוט בכל אמצעי משמעת, מניעה או עונשין שימנע ממנה לפגוע בהדרת כבודו. העובדה שהדרת כבודו תלויה בגופה ובהתנהגותה, מחייבת אותו ומעניקה לו את הזכות לשלוט באשה."
לכאורה, מושגי הכבוד האלו שייכים לאותו חלק קיצוני ומיליטנטי של העולם החרדי. אך אם ניבחן את העולם הציוני-דתי, זה המעורה בעולם המודרני, נמצא גם בו מוסכמות כאלו, ולא מעט. העיסוק האובססיבי בצניעות האשה, ההפרדה בין גברים ונשים באירועים ציבוריים וההדרה ההולכת ומחריפה של נשים מהספירה הציבורית הן נורמות ההולכות ומשתרשות בציבור החרד"לי ובמערכת החינוך שלו.
למושג היהודי "כל כבודה בת מלך פנימה" יש משמעות שונה מאד מכבוד הגבר. "כבודו" של הגבר הוא כבודו של אדם הנברא בצלם, כבוד החברה, כבוד האומה, ו"כבודה" של האשה היא בצניעותה, בהעלמתה מן העין, בשתיקתה.
האם זהו העולם אליו אנו שואפות? אם ניבחן את החברה הסובבת אותנו ע"פ הגדרותיה החדשות של אורית קמיר למושג "כבוד", נוכל לאמץ חשיבה שונה על מקומן של נשים בתוכה.
