ככל שפיגועי התופת התרבו כך הלך והתעצם גל ההפגנות נגד ממשלת הבלהות של רבין.
לשמאל כלל לא היו אנשים , אני למדתי אז באונברסיטת חיפה ואפילו שם מעוז השמאל הם התקשו לארגן הפגנות תמיכה ברבין.
מעט לפני הרצח ההפגנות החלו להיות על בסיס יומי.
העמדנו משמרת קבועה של סטודנטים מתא "אתגר", מול מרכז חורב.
באחד מאותם ימים החלטנו לקיים הפגנה יותר גדולה.
תכננו להגיע חמישים סטודנטים אבל האווירה הביאה כך שבמרכז חורב הצטופפו כמה מאות סטודנטים.
גם מהטכניון הגיע נציגות נכבדת וגם כמה עשרות שמניסטים מהמקיף הדתי.
גם הרבה עוברי ושבים הצטרפו , אני ועוד כמה סטודנטים הרכבנו על הכתפיים כמה תיכוניסטים ונעמדנו במרכז הכביש.
תוך כמה שניות השבתנו לחלוטין את התנועה עד למרכז הכרמל.
"חיפה האדומה" נסגרה ע"י אלפי מפגינים משולהבים שקראו קצובות "בדם ואש את רבין נגרש".
השוטרים המעטים אפילו לא ניסו לפזר את ההפגנה, וזה היה רק היומן לשרשרת הפגנות שהתחילה באותה עת.
מאותה הפגנה התחלנו להעמיד משמרות מחאה גם בהדר ובתחתי.
כמעט כל כמה ימים היינו סוגרים את הכביש, בארץ כולה בכל יום היו מאות משמרות מחאה.
הפגנות ענק היו מתקיימות אחת לכמה שבועות בהשתתפות רבבות ומאות אלפי מפגינים.
בהפגנה המדוברת בכיכר צייון היו לפי כמה הערכות יותר ממאה אלף איש...
עצם הטענה שנתניהו עמד מאחורי הקריאות היא עלבון לאינטלגנציה.
עם נתניהו ובלי נתניהו רבין בתקופה שלפני מותו היה דמות השנואה על 80 אחוז מהציבור