שובו של גוי ואבוי
Well-known member
אם רק לישראלי לשעבר היו קוראים אבי כהן ולא סלימאן חוסיין..
ביהמ"ש העליון דחה בקשה נגד החלטת משרד הפנים לפיה נשללה בקשתו לאישור תושבות בארץ מהסיבה שהמבקש לא שמר על זיקותיו לישראל: הוא שהה בארצות הברית כ-40 שנים, וביקר בישראל לראשונה רק כ-20 שנים לאחר שעזב; מאז שנת 1995 הגיע לביקור פעמים ספורות; בנתונים אלו, לא קיימת הצדקה להתערב בהחלטה המנהלית.
https://www.lawdata.co.il/openDoc.a...ak&C=72324&cp=1493549&col_c=&dt=1566413427394
ברמ 7502/18 סלימאן חוסיין נ' משרד הפנים רשות האוכלוסין וההגירה
ביהמ"ש העליון דחה בקשה נגד החלטת משרד הפנים לפיה נשללה בקשתו לאישור תושבות בארץ מהסיבה שהמבקש לא שמר על זיקותיו לישראל: הוא שהה בארצות הברית כ-40 שנים, וביקר בישראל לראשונה רק כ-20 שנים לאחר שעזב; מאז שנת 1995 הגיע לביקור פעמים ספורות; בנתונים אלו, לא קיימת הצדקה להתערב בהחלטה המנהלית.
בבית המשפט העליון
בר"ם 7502/18
לפני:
כבוד השופט ע' פוגלמן
המבקש:
סלימאן חוסיין
נ ג ד
המשיב:
משרד הפנים – רשות האוכלוסין וההגירה
בקשת רשות לערער על פסק הדין של בית המשפט לעניינים מנהליים בירושלים (כב' השופט ע' שחם) בעמ"נ 53184-03-18 מיום 6.9.2018
בשם המבקש:
עו"ד עדי לוסטיגמן; עו"ד אמיר חסן
בשם המשיב:
עו"ד רן רוזנברג
החלטה
המבקש נולד בירושלים בשנת 1945, וקיבל רישיון לישיבת קבע בישראל בשנת 1972. בשנת 1975 – למצער לטענת המדינה – עזב המבקש את ישראל, עבר להתגורר בארצות הברית, וקיבל בה מעמד של אזרח. המבקש נישא בארצות הברית, ושם נולדו ילדיו. כל אותן שנים התגורר בארצות הברית עם משפחתו – ילדיו בגרו, והם שוהים בארצות הברית עם משפחותיהם שלהם. בשנת 1995, הגיע המבקש לביקור ראשון בישראל, שארך 17 ימים. בהמשך, ביקר המבקש בישראל בשנת 2004 למשך מספר חודשים. בין השנים 2016-2010 ביקר המבקש בישראל 7 פעמים נוספות, לתקופות משתנות של חודשים ספורים עד 8 חודשים באחת הפעמים. ביום 11.5.2015 הגיש בקשה לישיבת קבע. המשיב דחה את הבקשה תחילה ביום 13.11.2016, בנימוק שהוא מעולם לא היה תושב ישראל. ערר פנימי נדחה ביום 14.12.2016, בנימוק שהמבקש יצא מהארץ מיד לאחר רישומו ולא שב והשתקע בארץ מעולם.
המבקש ערר על החלטת המשיב. בית הדין לעררים לפי חוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952 (להלן: בית הדין) דחה את הערר ביום 17.10.2017. ראשית, נקבע כי תושבתו של המבקש פקעה כדין. שנית, נקבע כי המבקש אינו יכול להיבנות מנוהל משרד הפנים 5.2.0018 "נוהל פקיעת אשרת רשיון לישיבת קבע" (3.1.2008) (להלן: נוהל שרנסקי), שכן הוא לא חל על מי שקיבל אזרחות זרה. שלישית, בית הדין עמד על המדיניות המרחיבה של שר הפנים בענייני השבת תושבות (להלן: המדיניות המרחיבה), שעליה הוצהר בעע"ם 3268/14 אלחאק נ' שר הפנים (14.3.2017) (להלן: עניין אלחאק) ושלפיה ככלל, יושב רישיון קבע שפקע למי ששב והשתקע בישראל אם נשמרו זיקותיו לארץ. עם זאת, נקבע כי המבקש לא שמר על זיקותיו לישראל – הוא השתקע בארצות הברית והתאזרח בה, ובמשך 40 שנים שבהן שהה מחוץ לישראל, ביקר בה לתקופה מצטברת וזניחה של 3 שנים וחצי בלבד.
עוד נקבע כי המבקש עזב את הארץ לאחר משך זמן קצר בלבד שבו החזיק ברישיון לישיבת קבע. כמו כן, התייחס בית הדין לטענות המבקש בדבר מקרים רבים אחרים שהציג המבקש שבהם הושבה תושבות קבע וצוין כי המקרים אינם דומים, שכן באותם מקרים דובר במי ששהה בארץ תקופה ארוכה בטרם עזב, ואף שמר על זיקה לארץ לאחר מכן.
המבקש ערער על פסק הדין. ביום 6.9.2018 דחה בית המשפט לעניינים מינהליים בירושלים (כב' השופט ע' שחם) את הערעור. נקבע כי רישיון הקבע של המבקש פקע, בשל העתקת מגוריו לארצות הברית, שהייתו הממושכת בה והתאזרחותו; וכי נשלח לו מכתב בעניין בשנת 2008. בנוגע לבקשה להשבת רישיון הקבע, בית המשפט ציין כי אמנם – כפי שקבע בית הדין – לא חל בעניין המבקש נוהל שרנסקי, אך למשיב קיימת סמכות כללית להשיב רישיון שפקע. בית המשפט קבע כי בנסיבות העניין לא נפל פעם בהחלטת המשיב והיא אינה חורגת ממתחם הסבירות, גם על פי המדיניות המרחיבה. נקבע כי המבקש לא שמר על זיקה לישראל, לא ביסס אותה מחדש ולא קבע את מרכז חייו בארץ.
בית המשפט ציין כי תושבות המבקש פקעה לאחר שהיה תושב בפועל לתקופה בלתי-משמעותית – זאת אף לפי טענת המבקש כי עזב את ישראל בשנת 1977, ולא בשנת 1975 כפי שקבע בית הדין. צוין כי המבקש שהה בארצות הברית כ-27 שנים, במהלכן הקים משפחה בארצות הברית וביקר בישראל רק פעם אחת לתקופה של כ-17 ימים. עוד צוין כי אף מאז שנת 2010, עת שב המבקש לבקר בישראל, עד למועד הגשת בקשתו, עיקר חייו התנהלו בארצות הברית והוא שהה בארץ כ-24 חודשים בלבד. נקבע כי מדובר במקרה שונה מעניין
ביהמ"ש העליון דחה בקשה נגד החלטת משרד הפנים לפיה נשללה בקשתו לאישור תושבות בארץ מהסיבה שהמבקש לא שמר על זיקותיו לישראל: הוא שהה בארצות הברית כ-40 שנים, וביקר בישראל לראשונה רק כ-20 שנים לאחר שעזב; מאז שנת 1995 הגיע לביקור פעמים ספורות; בנתונים אלו, לא קיימת הצדקה להתערב בהחלטה המנהלית.
https://www.lawdata.co.il/openDoc.a...ak&C=72324&cp=1493549&col_c=&dt=1566413427394
ברמ 7502/18 סלימאן חוסיין נ' משרד הפנים רשות האוכלוסין וההגירה
ביהמ"ש העליון דחה בקשה נגד החלטת משרד הפנים לפיה נשללה בקשתו לאישור תושבות בארץ מהסיבה שהמבקש לא שמר על זיקותיו לישראל: הוא שהה בארצות הברית כ-40 שנים, וביקר בישראל לראשונה רק כ-20 שנים לאחר שעזב; מאז שנת 1995 הגיע לביקור פעמים ספורות; בנתונים אלו, לא קיימת הצדקה להתערב בהחלטה המנהלית.
בבית המשפט העליון
בר"ם 7502/18
לפני:
כבוד השופט ע' פוגלמן
המבקש:
סלימאן חוסיין
נ ג ד
המשיב:
משרד הפנים – רשות האוכלוסין וההגירה
בקשת רשות לערער על פסק הדין של בית המשפט לעניינים מנהליים בירושלים (כב' השופט ע' שחם) בעמ"נ 53184-03-18 מיום 6.9.2018
בשם המבקש:
עו"ד עדי לוסטיגמן; עו"ד אמיר חסן
בשם המשיב:
עו"ד רן רוזנברג
החלטה
המבקש נולד בירושלים בשנת 1945, וקיבל רישיון לישיבת קבע בישראל בשנת 1972. בשנת 1975 – למצער לטענת המדינה – עזב המבקש את ישראל, עבר להתגורר בארצות הברית, וקיבל בה מעמד של אזרח. המבקש נישא בארצות הברית, ושם נולדו ילדיו. כל אותן שנים התגורר בארצות הברית עם משפחתו – ילדיו בגרו, והם שוהים בארצות הברית עם משפחותיהם שלהם. בשנת 1995, הגיע המבקש לביקור ראשון בישראל, שארך 17 ימים. בהמשך, ביקר המבקש בישראל בשנת 2004 למשך מספר חודשים. בין השנים 2016-2010 ביקר המבקש בישראל 7 פעמים נוספות, לתקופות משתנות של חודשים ספורים עד 8 חודשים באחת הפעמים. ביום 11.5.2015 הגיש בקשה לישיבת קבע. המשיב דחה את הבקשה תחילה ביום 13.11.2016, בנימוק שהוא מעולם לא היה תושב ישראל. ערר פנימי נדחה ביום 14.12.2016, בנימוק שהמבקש יצא מהארץ מיד לאחר רישומו ולא שב והשתקע בארץ מעולם.
המבקש ערר על החלטת המשיב. בית הדין לעררים לפי חוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952 (להלן: בית הדין) דחה את הערר ביום 17.10.2017. ראשית, נקבע כי תושבתו של המבקש פקעה כדין. שנית, נקבע כי המבקש אינו יכול להיבנות מנוהל משרד הפנים 5.2.0018 "נוהל פקיעת אשרת רשיון לישיבת קבע" (3.1.2008) (להלן: נוהל שרנסקי), שכן הוא לא חל על מי שקיבל אזרחות זרה. שלישית, בית הדין עמד על המדיניות המרחיבה של שר הפנים בענייני השבת תושבות (להלן: המדיניות המרחיבה), שעליה הוצהר בעע"ם 3268/14 אלחאק נ' שר הפנים (14.3.2017) (להלן: עניין אלחאק) ושלפיה ככלל, יושב רישיון קבע שפקע למי ששב והשתקע בישראל אם נשמרו זיקותיו לארץ. עם זאת, נקבע כי המבקש לא שמר על זיקותיו לישראל – הוא השתקע בארצות הברית והתאזרח בה, ובמשך 40 שנים שבהן שהה מחוץ לישראל, ביקר בה לתקופה מצטברת וזניחה של 3 שנים וחצי בלבד.
עוד נקבע כי המבקש עזב את הארץ לאחר משך זמן קצר בלבד שבו החזיק ברישיון לישיבת קבע. כמו כן, התייחס בית הדין לטענות המבקש בדבר מקרים רבים אחרים שהציג המבקש שבהם הושבה תושבות קבע וצוין כי המקרים אינם דומים, שכן באותם מקרים דובר במי ששהה בארץ תקופה ארוכה בטרם עזב, ואף שמר על זיקה לארץ לאחר מכן.
המבקש ערער על פסק הדין. ביום 6.9.2018 דחה בית המשפט לעניינים מינהליים בירושלים (כב' השופט ע' שחם) את הערעור. נקבע כי רישיון הקבע של המבקש פקע, בשל העתקת מגוריו לארצות הברית, שהייתו הממושכת בה והתאזרחותו; וכי נשלח לו מכתב בעניין בשנת 2008. בנוגע לבקשה להשבת רישיון הקבע, בית המשפט ציין כי אמנם – כפי שקבע בית הדין – לא חל בעניין המבקש נוהל שרנסקי, אך למשיב קיימת סמכות כללית להשיב רישיון שפקע. בית המשפט קבע כי בנסיבות העניין לא נפל פעם בהחלטת המשיב והיא אינה חורגת ממתחם הסבירות, גם על פי המדיניות המרחיבה. נקבע כי המבקש לא שמר על זיקה לישראל, לא ביסס אותה מחדש ולא קבע את מרכז חייו בארץ.
בית המשפט ציין כי תושבות המבקש פקעה לאחר שהיה תושב בפועל לתקופה בלתי-משמעותית – זאת אף לפי טענת המבקש כי עזב את ישראל בשנת 1977, ולא בשנת 1975 כפי שקבע בית הדין. צוין כי המבקש שהה בארצות הברית כ-27 שנים, במהלכן הקים משפחה בארצות הברית וביקר בישראל רק פעם אחת לתקופה של כ-17 ימים. עוד צוין כי אף מאז שנת 2010, עת שב המבקש לבקר בישראל, עד למועד הגשת בקשתו, עיקר חייו התנהלו בארצות הברית והוא שהה בארץ כ-24 חודשים בלבד. נקבע כי מדובר במקרה שונה מעניין
