ברקע העתירה לבג"ץ: האם השב"כ רצח את רבין כמו שרצח את קסטנר?
קסטנר, כפר קאסם ומחאת המזרחים: היסטוריון יוצא לקרב נגד התירוץ של שב"כ
עופר אדרת
24/05/2019 | 04:34
ההיסטוריון שחוקר את רצח קסטנר גילה שהשב"כ מונע ממנו גישה לארכיונו, מפני שזה "יפגע בביטחון המדינה" — הטענה שבה משתמש הארגון להדוף כל חשיפה של מידע שאינו רוצה שיתפרסם. בג"ץ ייאלץ להכריע בסוגיה
"החומרים שאותרו מעלים כי יש בהם מידע, אשר חשיפתו עלולה לפגוע בביטחון המדינה ובשיטות הפעולה של שירות הביטחון הכללי. אין מקום לחשוף חומרים אלה". זו התגובה שקיבל לפני חודשיים היסטוריון שחוקר את שואת יהודי הונגריה, שביקש לעיין בחומרים הנוגעים לפרשה מלפני 62 שנים: רצח ישראל קסטנר.
להפתעתו גילה ההיסטוריון כי חרף הזמן הרב שחלף, ולמרות הררי המלים שנכתבו על דמותו של קסטנר, עדיין יש למדינה מה להסתיר בדבר הנסיבות שמצא בהן את מותו אחד האנשים השנויים יותר במחלוקת בהיסטוריה המקומית.
ד"ר ישראל קסטנר, עיתונאי ואיש ציבור (וסבה של ח"כ לשעבר מרב מיכאלי), נורה בפתח ביתו בתל אביב ב–1957. הוא נפצע ומת מפציעתו כעבור כמה ימים. שנתיים לפני כן קבע בית המשפט המחוזי בתל אביב כי קסטנר "מכר את נפשו לשטן", שיתף פעולה עם הנאצים ותרם בעקיפין להשמדת יהודי הונגריה — במחיר הצלתם של כ–1,700 יהודים "מיוחסים", בהם בני משפחתו ומקורביו.
עשרה חודשים לאחר שנרצח טיהר בית המשפט העליון את שמו, אך קבע כי סייע לנאצים לחמוק מעונש אחרי המלחמה. הוויכוח ההיסטורי והציבורי על דמותו — בין בוגד למציל — וגם על מספר היהודים שחבים לו את חייו, נמשך עד היום.
עוד באותו נושא
רצח קסטנר: מה בדיוק מסתירים מאיתנו
"טבח כפר קאסם": סימן השאלה הגדול על מה שהמדינה מתעקשת להסתיר
ההיסטוריון, ד"ר ואל"מ במיל', שאינו מעוניין בינתיים לחשוף את שמו בתקשורת, עתר השבוע לבג"ץ בדרישה כי יורה למדינה ולשב"כ לפרסם או למסור לעיונו את כל החומרים הנוגעים לרצח, המצויים בארכיון המדינה ובארכיון השב"כ. "סירוב השב"כ למסור את המידע הציבורי והחשוב אודות הפרשה, שאירעה לפני למעלה מ–60 שנים, נשען על משענת קנה רצוץ, ועומד בניגוד לחקיקה מפורשת ולמגמת הפסיקה מהשנים האחרונות בנוגע לפרסום מידע ציבורי", כתבו בעתירה עורכי הדין יערה וינקלר שליט ואביתר קנולר ממשרד קנולר ושות'. "שאלות רבות נותרו פתוחות ביחס לפרשה זו, כולן בעלות חשיבות ציבורית, היסטורית, משפטית וערכית", נכתב עוד בעתירה. "בחלוף למעלה מ–60 שנים, קשה לחשוב על טעם טוב להכמין את התשובות לשאלות הללו, וניכר כי לא זו בלבד שזכות הציבור לדעת את התשובות, אלא שיש חובה ליידעו".
באתר שב"כ יש תיאור מפורט של חקירת הרצח. עיון בו מעלה כי היורה, זאב אקשטיין, ארב לקסטנר בג'יפ שחנה סמוך לביתו. הוא ניגש לקסטנר, שאל אותו לזהותו, וכאשר זה השיב, שלף אקדח וירה בו. הכדור הראשון שנורה היה עקר, הקליע השני ננעץ בדלת המכונית והשלישי פגע בפלג גופו העליון של קסטנר, שניסה להימלט, ופצע אותו אנושות. אקשטיין שב לג'יפ והסתלק במהירות מהמקום.
חקירת שב"כ התמקדה במחתרת יהודית, שהונהגה על ידי שני יוצאי לח"י: יוסף מנקס ויעקב חרותי, שאנשיה היו קשורים לתכנון מעשי רצח שונים ולתוכניות פעולה נגד קסטנר. עוד באותו לילה נעצרו מנקס וכמה צעירים, שעל פי המידע המודיעיני השתייכו להתארגנות ותיאורם תאם את הפרטים שמסר קסטנר בבית החולים.
לאחר חקירה ראשונית נותרו במעצר מנקס ואקשטיין, שהאליבי שמסר לא היה מבוסס דיו. בהמשך נערכה בדיקה נוספת של המידע המודיעיני, ובין החשודים הפוטנציאליים הועלה שמו של אדם נוסף, דן שמר. שמר נעצר, אישר את היכרותו עם אקשטיין משירות צבאי משותף בצנחנים, ואת העובדה שנפגשו לאחרונה כמה פעמים.
בהמשך איתרה המשטרה את הג'יפ ובו נמצאו האקדח וכן טביעות אצבע, שתאמו את אלה של שמר. הוא הודה כי שימש נהג של החוליה וכי הרוצח הוא אקשטיין. חוקר שב"כ, צבי אהרוני, שהתפרסם כעבור כמה שנים בחלקו בחטיפת אייכמן, הצליח לשבור את אקשטיין בחקירה ולהוציא ממנו הודאה ברצח. הוא סיפר כי מנקס סיפק לו את האקדח ושידל אותו לבצע את ההתנקשות.
אקשטיין, שמר ומנקס הואשמו ברצח ובעבירות על הפקודה למניעת טרור. אקשטיין ושמר הודו במיוחס להם והורשעו — הראשון בביצוע הרצח והשני בסיוע לו. מנקס כפר באשמה והאשים את שב"כ בביצוע הרצח ובעריכת משפט מבוים נגדו. בית המשפט קבע כי שידל את אקשטיין לרצוח את קסטנר, וסיפק את כלי הנשק לביצוע הרצח. הוא הורשע כשותף בשידול ובסיוע לעבירת הרצח. על השלושה נגזר מאסר עולם, אך שלושתם קיבלו חנינה ושוחררו מהכלא כבר ב–1963.
וידוא הריגה
בתחילת 2015 התיר ארכיון המדינה, באופן חריג, לפרסם ב"הארץ" את אחד המסמכים הסודיים מתיק הרצח של קסטנר. אחד הסעיפים מתוך פרוטוקול ישיבת הממשלה שנערכה ב–11 במארס 1957 הוא שנותר חסוי עד אז, וכותרתו: "התנקשות בד"ר י. קסטנר". את הישיבה פתח ראש הממשלה דוד בן גוריון, באומרו כי "זה אשר ירה עשה מלאכת אחרים, יש ארגון שהטיל עליו לירות... ברור שיש ארגון טרמפיסטי הממשיך לפעול. הוא לא הלך על דעת עצמו".
גנז המדינה באותו זמן, ד"ר יעקב לזוביק, שנודע בגישתו הליברלית כלפי חשיפת מסמכים היסטוריים, נענה אז לבקשת "הארץ" לפתוח אותו לעיון הציבור, למעט כמה משפטים בתוך הפרוטוקול, שעדיין מצונזרים.
עיון בפרוטוקול רק מעמיק את המסתורין סביב הפרשה, ועשוי לחזק את המאמינים במעורבות שב"כ ברצח. מבין השורות צצות שאלות קשות. למשל, מדוע ראש שירותי המודיעין, איסר הראל, ביקש לחון את הרוצחים עוד לפני שריצו את עונשם? איך לא סוכל הרצח חרף העובדה ששב"כ ידע מראש על כוונת ההתנקשות, שברבות השנים נודע כי בוצעה בידי מודיע של הארגון? ומדוע לא הועמד הרוצח לדין לפני הרצח, כשהפיץ כרוזי שטנה נגד קסטנר?
למסתורין תרם גם הרוצח, זאב אקשטיין, שפרסם ב–2014 ספר וטען בו כי אדם נוסף (לצדו ולצד שני המורשעים האחרים) היה מעורב במעשה ולא נתפס מעולם. "ממש עם ירייתי השלישית רעמה ירייה נוספת ואחריה זעקות שבר. נראה שמישהו היה שם בכל מקרה, ביצע וידוא הריגה וכמקצוען של ממש גם בחושך לא החטיא", הוא כתב. "הרבה תמיהות, ולימים הרבה מאוד תמיהות, נתווספו למאגר שאלותיי־שלא־נשאלו, ואם נשאלו — לא נענו".
סיפור דומה נשמע גם מפי בתו של קסטנר, סוזי, שסיפרה בעבר ל"הארץ" כי היא זוכרת בבירור "פיסת נייר קרועה, פתק קטן" שרשמה המשפחה מפי אביה באמבולנס בדרכו לבית החולים. גם לפי עדות זו, לירי היה שותף אדם נוסף שמעולם לא נעצר. "אבא שלי יצא מהאוטו. אקשטיין ניסה לירות בו. זה לא צלח. אבא שלי ברח, רץ לתוך הבניין, אבל מישהו מנע ממנו להיכנס לבית. אז הוא רץ חזרה החוצה, וחטף כדור בגב", ציטטה בתו את דברי אביה מזיכרונה. "אני משוכנעת שאיש שב"כ ירה בו כדי לוודא הריגה", אמרה. היא סבורה כי בכיר בשב"כ עמד מאחורי רצח אביה כדי לנקום בו על שלא הציל את משפחתו בשואה.
ייתכן כי מדובר בתיאורית קונספירציה מופרכת, כמו רבות שצצות ועולות לאחר כל פרשה מסוג זה. ואולם, העובדה ששב"כ מסרב לחשוף את תיק הרצח רק מסייעת לפריחתן של תיאוריות כאלה.
באופן אירוני, בעתירה — שמכוונת נגד ארכיון המדינה — הסתמכו ההיסטוריון ועורכי דינו על דברים שכתב לא אחר מאשר גנז המדינה לשעבר, לזוביק, בדו"ח שפרסם ב–2018. "הסתרת מידע מטעמי חוץ וביטחון היא מעשה מכוון של הסתרת חלקים מן האמת", כתב לזוביק. "לא זאת אף זאת, ההסתרה מתבצעת כשהיא עצמה מוסתרת מן האזרח וללא בקרה ציבורית; והיא מתבצעת על ידי אנשים בעלי רקע ביטחוני שהשקפת עולמם ותפיסותיהם המקצועיות מושפעות מהכשרתם ומניסיונם".
בעתירה נמתחת ביקורת על כך ששב"כ פועל לכאורה בניגוד לחוק הארכיונים, משום שהוא נמנע מלפתוח לציבור מסמכים גם אחרי שפקע מועד החיסיון עליהם.
בשיחה עם "הארץ" אמר השבוע לזוביק כי "לפי תקנות העיון, על השב"כ לפתוח באופן יזום מסמכים שגילם מעל 50 שנה. כאן מדובר במקרה פנים־ישראלי מלפני כ–60 שנה, אולי עם היבטים פוליטיים. הוא לא קשור לסכסוך ואיננו עוסק באויבי המדינה. כך שלא מופרך לבקש פתיחת תיקים כמבוקש בעתירה, בתנאי שיש בכלל תיקים כאלה, כמובן".
בעתירה הועלתה סוגיה עקרונית מעבר לרצונו הפרטי של ההיסטוריון לעיין בחומר על רצח קסטנר. עורכי דינו טוענים, כי על שב"כ — ולא עליהם — מוטלת חובת ההוכחה כי פרסום המידע המבוקש עלול לגרום לפגיעה בביטחון המדינה, וכי אין לאפשר לו להסתפק בניסוח מעורפל וכללי בדבר "פגיעה בביטחון המדינה". בעתירה נכתב כי בית המשפט העליון הדגיש בכמה פסיקות ש"טעמי ביטחון" אינם מונח המשמש כמטה קסם להטלת חיסיון על כל מידע ציבורי שרשות כזו או אחרת אינה רוצה לגלות.
בשנים האחרונות פורסמו ב"הארץ" כמה דוגמאות למקרים שהוכח בהם מעל לכל ספק כי מאחורי "ביטחון המדינה" מסתתרים לעתים שיקולים אחרים, כמו רצון למנוע מבוכה מגורם מסוים או למנוע פגיעה בשמה הטוב של ישראל.
"הביטחון איננו מטרה בפני עצמה, אלא הוא האמצעי, בעוד שהמטרה הינה קיום משטר דמוקרטי המגשים חירויות של הפרט", נכתב בעתירה. "לא כל מידע מהווה איום ביטחוני פוטנציאלי, ומשכך, לא כל מידע ביטחוני זכאי להגנת החיסיון. יש אינטרסים ציבוריים נוספים לצד הביטחוני, ולעתים יש להעדיפם כחלק מחובו
קסטנר, כפר קאסם ומחאת המזרחים: היסטוריון יוצא לקרב נגד התירוץ של שב"כ
עופר אדרת
24/05/2019 | 04:34
ההיסטוריון שחוקר את רצח קסטנר גילה שהשב"כ מונע ממנו גישה לארכיונו, מפני שזה "יפגע בביטחון המדינה" — הטענה שבה משתמש הארגון להדוף כל חשיפה של מידע שאינו רוצה שיתפרסם. בג"ץ ייאלץ להכריע בסוגיה
"החומרים שאותרו מעלים כי יש בהם מידע, אשר חשיפתו עלולה לפגוע בביטחון המדינה ובשיטות הפעולה של שירות הביטחון הכללי. אין מקום לחשוף חומרים אלה". זו התגובה שקיבל לפני חודשיים היסטוריון שחוקר את שואת יהודי הונגריה, שביקש לעיין בחומרים הנוגעים לפרשה מלפני 62 שנים: רצח ישראל קסטנר.
להפתעתו גילה ההיסטוריון כי חרף הזמן הרב שחלף, ולמרות הררי המלים שנכתבו על דמותו של קסטנר, עדיין יש למדינה מה להסתיר בדבר הנסיבות שמצא בהן את מותו אחד האנשים השנויים יותר במחלוקת בהיסטוריה המקומית.
ד"ר ישראל קסטנר, עיתונאי ואיש ציבור (וסבה של ח"כ לשעבר מרב מיכאלי), נורה בפתח ביתו בתל אביב ב–1957. הוא נפצע ומת מפציעתו כעבור כמה ימים. שנתיים לפני כן קבע בית המשפט המחוזי בתל אביב כי קסטנר "מכר את נפשו לשטן", שיתף פעולה עם הנאצים ותרם בעקיפין להשמדת יהודי הונגריה — במחיר הצלתם של כ–1,700 יהודים "מיוחסים", בהם בני משפחתו ומקורביו.
עשרה חודשים לאחר שנרצח טיהר בית המשפט העליון את שמו, אך קבע כי סייע לנאצים לחמוק מעונש אחרי המלחמה. הוויכוח ההיסטורי והציבורי על דמותו — בין בוגד למציל — וגם על מספר היהודים שחבים לו את חייו, נמשך עד היום.
עוד באותו נושא
רצח קסטנר: מה בדיוק מסתירים מאיתנו
"טבח כפר קאסם": סימן השאלה הגדול על מה שהמדינה מתעקשת להסתיר
ההיסטוריון, ד"ר ואל"מ במיל', שאינו מעוניין בינתיים לחשוף את שמו בתקשורת, עתר השבוע לבג"ץ בדרישה כי יורה למדינה ולשב"כ לפרסם או למסור לעיונו את כל החומרים הנוגעים לרצח, המצויים בארכיון המדינה ובארכיון השב"כ. "סירוב השב"כ למסור את המידע הציבורי והחשוב אודות הפרשה, שאירעה לפני למעלה מ–60 שנים, נשען על משענת קנה רצוץ, ועומד בניגוד לחקיקה מפורשת ולמגמת הפסיקה מהשנים האחרונות בנוגע לפרסום מידע ציבורי", כתבו בעתירה עורכי הדין יערה וינקלר שליט ואביתר קנולר ממשרד קנולר ושות'. "שאלות רבות נותרו פתוחות ביחס לפרשה זו, כולן בעלות חשיבות ציבורית, היסטורית, משפטית וערכית", נכתב עוד בעתירה. "בחלוף למעלה מ–60 שנים, קשה לחשוב על טעם טוב להכמין את התשובות לשאלות הללו, וניכר כי לא זו בלבד שזכות הציבור לדעת את התשובות, אלא שיש חובה ליידעו".
באתר שב"כ יש תיאור מפורט של חקירת הרצח. עיון בו מעלה כי היורה, זאב אקשטיין, ארב לקסטנר בג'יפ שחנה סמוך לביתו. הוא ניגש לקסטנר, שאל אותו לזהותו, וכאשר זה השיב, שלף אקדח וירה בו. הכדור הראשון שנורה היה עקר, הקליע השני ננעץ בדלת המכונית והשלישי פגע בפלג גופו העליון של קסטנר, שניסה להימלט, ופצע אותו אנושות. אקשטיין שב לג'יפ והסתלק במהירות מהמקום.
חקירת שב"כ התמקדה במחתרת יהודית, שהונהגה על ידי שני יוצאי לח"י: יוסף מנקס ויעקב חרותי, שאנשיה היו קשורים לתכנון מעשי רצח שונים ולתוכניות פעולה נגד קסטנר. עוד באותו לילה נעצרו מנקס וכמה צעירים, שעל פי המידע המודיעיני השתייכו להתארגנות ותיאורם תאם את הפרטים שמסר קסטנר בבית החולים.
לאחר חקירה ראשונית נותרו במעצר מנקס ואקשטיין, שהאליבי שמסר לא היה מבוסס דיו. בהמשך נערכה בדיקה נוספת של המידע המודיעיני, ובין החשודים הפוטנציאליים הועלה שמו של אדם נוסף, דן שמר. שמר נעצר, אישר את היכרותו עם אקשטיין משירות צבאי משותף בצנחנים, ואת העובדה שנפגשו לאחרונה כמה פעמים.
בהמשך איתרה המשטרה את הג'יפ ובו נמצאו האקדח וכן טביעות אצבע, שתאמו את אלה של שמר. הוא הודה כי שימש נהג של החוליה וכי הרוצח הוא אקשטיין. חוקר שב"כ, צבי אהרוני, שהתפרסם כעבור כמה שנים בחלקו בחטיפת אייכמן, הצליח לשבור את אקשטיין בחקירה ולהוציא ממנו הודאה ברצח. הוא סיפר כי מנקס סיפק לו את האקדח ושידל אותו לבצע את ההתנקשות.
אקשטיין, שמר ומנקס הואשמו ברצח ובעבירות על הפקודה למניעת טרור. אקשטיין ושמר הודו במיוחס להם והורשעו — הראשון בביצוע הרצח והשני בסיוע לו. מנקס כפר באשמה והאשים את שב"כ בביצוע הרצח ובעריכת משפט מבוים נגדו. בית המשפט קבע כי שידל את אקשטיין לרצוח את קסטנר, וסיפק את כלי הנשק לביצוע הרצח. הוא הורשע כשותף בשידול ובסיוע לעבירת הרצח. על השלושה נגזר מאסר עולם, אך שלושתם קיבלו חנינה ושוחררו מהכלא כבר ב–1963.
וידוא הריגה
בתחילת 2015 התיר ארכיון המדינה, באופן חריג, לפרסם ב"הארץ" את אחד המסמכים הסודיים מתיק הרצח של קסטנר. אחד הסעיפים מתוך פרוטוקול ישיבת הממשלה שנערכה ב–11 במארס 1957 הוא שנותר חסוי עד אז, וכותרתו: "התנקשות בד"ר י. קסטנר". את הישיבה פתח ראש הממשלה דוד בן גוריון, באומרו כי "זה אשר ירה עשה מלאכת אחרים, יש ארגון שהטיל עליו לירות... ברור שיש ארגון טרמפיסטי הממשיך לפעול. הוא לא הלך על דעת עצמו".
גנז המדינה באותו זמן, ד"ר יעקב לזוביק, שנודע בגישתו הליברלית כלפי חשיפת מסמכים היסטוריים, נענה אז לבקשת "הארץ" לפתוח אותו לעיון הציבור, למעט כמה משפטים בתוך הפרוטוקול, שעדיין מצונזרים.
עיון בפרוטוקול רק מעמיק את המסתורין סביב הפרשה, ועשוי לחזק את המאמינים במעורבות שב"כ ברצח. מבין השורות צצות שאלות קשות. למשל, מדוע ראש שירותי המודיעין, איסר הראל, ביקש לחון את הרוצחים עוד לפני שריצו את עונשם? איך לא סוכל הרצח חרף העובדה ששב"כ ידע מראש על כוונת ההתנקשות, שברבות השנים נודע כי בוצעה בידי מודיע של הארגון? ומדוע לא הועמד הרוצח לדין לפני הרצח, כשהפיץ כרוזי שטנה נגד קסטנר?
למסתורין תרם גם הרוצח, זאב אקשטיין, שפרסם ב–2014 ספר וטען בו כי אדם נוסף (לצדו ולצד שני המורשעים האחרים) היה מעורב במעשה ולא נתפס מעולם. "ממש עם ירייתי השלישית רעמה ירייה נוספת ואחריה זעקות שבר. נראה שמישהו היה שם בכל מקרה, ביצע וידוא הריגה וכמקצוען של ממש גם בחושך לא החטיא", הוא כתב. "הרבה תמיהות, ולימים הרבה מאוד תמיהות, נתווספו למאגר שאלותיי־שלא־נשאלו, ואם נשאלו — לא נענו".
סיפור דומה נשמע גם מפי בתו של קסטנר, סוזי, שסיפרה בעבר ל"הארץ" כי היא זוכרת בבירור "פיסת נייר קרועה, פתק קטן" שרשמה המשפחה מפי אביה באמבולנס בדרכו לבית החולים. גם לפי עדות זו, לירי היה שותף אדם נוסף שמעולם לא נעצר. "אבא שלי יצא מהאוטו. אקשטיין ניסה לירות בו. זה לא צלח. אבא שלי ברח, רץ לתוך הבניין, אבל מישהו מנע ממנו להיכנס לבית. אז הוא רץ חזרה החוצה, וחטף כדור בגב", ציטטה בתו את דברי אביה מזיכרונה. "אני משוכנעת שאיש שב"כ ירה בו כדי לוודא הריגה", אמרה. היא סבורה כי בכיר בשב"כ עמד מאחורי רצח אביה כדי לנקום בו על שלא הציל את משפחתו בשואה.
ייתכן כי מדובר בתיאורית קונספירציה מופרכת, כמו רבות שצצות ועולות לאחר כל פרשה מסוג זה. ואולם, העובדה ששב"כ מסרב לחשוף את תיק הרצח רק מסייעת לפריחתן של תיאוריות כאלה.
באופן אירוני, בעתירה — שמכוונת נגד ארכיון המדינה — הסתמכו ההיסטוריון ועורכי דינו על דברים שכתב לא אחר מאשר גנז המדינה לשעבר, לזוביק, בדו"ח שפרסם ב–2018. "הסתרת מידע מטעמי חוץ וביטחון היא מעשה מכוון של הסתרת חלקים מן האמת", כתב לזוביק. "לא זאת אף זאת, ההסתרה מתבצעת כשהיא עצמה מוסתרת מן האזרח וללא בקרה ציבורית; והיא מתבצעת על ידי אנשים בעלי רקע ביטחוני שהשקפת עולמם ותפיסותיהם המקצועיות מושפעות מהכשרתם ומניסיונם".
בעתירה נמתחת ביקורת על כך ששב"כ פועל לכאורה בניגוד לחוק הארכיונים, משום שהוא נמנע מלפתוח לציבור מסמכים גם אחרי שפקע מועד החיסיון עליהם.
בשיחה עם "הארץ" אמר השבוע לזוביק כי "לפי תקנות העיון, על השב"כ לפתוח באופן יזום מסמכים שגילם מעל 50 שנה. כאן מדובר במקרה פנים־ישראלי מלפני כ–60 שנה, אולי עם היבטים פוליטיים. הוא לא קשור לסכסוך ואיננו עוסק באויבי המדינה. כך שלא מופרך לבקש פתיחת תיקים כמבוקש בעתירה, בתנאי שיש בכלל תיקים כאלה, כמובן".
בעתירה הועלתה סוגיה עקרונית מעבר לרצונו הפרטי של ההיסטוריון לעיין בחומר על רצח קסטנר. עורכי דינו טוענים, כי על שב"כ — ולא עליהם — מוטלת חובת ההוכחה כי פרסום המידע המבוקש עלול לגרום לפגיעה בביטחון המדינה, וכי אין לאפשר לו להסתפק בניסוח מעורפל וכללי בדבר "פגיעה בביטחון המדינה". בעתירה נכתב כי בית המשפט העליון הדגיש בכמה פסיקות ש"טעמי ביטחון" אינם מונח המשמש כמטה קסם להטלת חיסיון על כל מידע ציבורי שרשות כזו או אחרת אינה רוצה לגלות.
בשנים האחרונות פורסמו ב"הארץ" כמה דוגמאות למקרים שהוכח בהם מעל לכל ספק כי מאחורי "ביטחון המדינה" מסתתרים לעתים שיקולים אחרים, כמו רצון למנוע מבוכה מגורם מסוים או למנוע פגיעה בשמה הטוב של ישראל.
"הביטחון איננו מטרה בפני עצמה, אלא הוא האמצעי, בעוד שהמטרה הינה קיום משטר דמוקרטי המגשים חירויות של הפרט", נכתב בעתירה. "לא כל מידע מהווה איום ביטחוני פוטנציאלי, ומשכך, לא כל מידע ביטחוני זכאי להגנת החיסיון. יש אינטרסים ציבוריים נוספים לצד הביטחוני, ולעתים יש להעדיפם כחלק מחובו
