72 שנה לעליתם לגרדום של משה ברזני ומאיר פיינשטיין הי''ד
היום לפני 72 שנה (21.4.1947):
לוחמי הלח''י משה ברזני ומאיר פיינשטיין הי''ד מתאבדים באמצעות רימוני יד שהוברחו לכלאם, זמן קצר לפני העלאתם אל הגרדום.
מאת: ד"ר רוית גור-לינדנברג
משה ברזני נולד ב-14 ביוני 1926 בבגדד בעיראק, למשפחה ממוצא כורדי. בגיל שמונה עלה ארצה יחד עם בני משפחתו. כבר בגיל צעיר הצטרף ליחידת הנוער של מחתרת הלח"י; במחתרת הועסק בהדבקת כרוזים, בהפצת חומרי תעמולה, עבר קורסים לנשק והשתתף במספר פעולות חבלה ומיקוש, ביניהן פיצוץ הרכבת ליד הכפר מלחה ממערב לירושלים ב-22.10.1946. ב-9 במרץ 1947 הצליח משה לחמוק מאזור מגוריו הנצור; הוטלה עליו משימה להתנקש במפקד הדיוויזיה התשיעית – הבריטית. בעודו ממתין עם רימון יד, במסלול בו אמור היה לעבור, נתפס משה על ידי סיור בריטי שעבר במקום. משה ברזני נאסר והועמד למשפט צבאי ב-17.3.1947.
מיד לאחר הקראת כתב האישום, כפר ברזני בסמכות בית הדין לשפוט אותו והצהיר: "העם העברי רואה בכם אויב ושלטון זר במולדתנו. אנו, לוחמי חירות ישראל, לוחמים בכם לשחרור המולדת. במלחמה זו נפלתי בשבי ואין לכם כל רשות לשפוט אותי. בתליות לא תפחידונו. להשמידנו לא תצליחו. עמי וכל העמים המשועבדים לכם ילחמו באימפריה שלכם עד חורמה". בית המשפט דן את ברזני למוות בתלייה. מיד לאחר הקראת גזר הדין, קם משה והחל לשיר את "התקווה".
מאיר פיינשטיין נולד ב-5 באוקטובר 1927 בעיר העתיקה בירושלים, להורים שומרי מצוות שעלו ארצה מפולין. בהיותו ילד נפטר אביו, ופיינשטיין נאלץ לסייע בפרנסת משפחתו. תחילה עבד בירושלים, ולאחר מכן יצא לעבודה חקלאית בקיבוץ גבעת-השלושה, שם הצטרף לארגון "ההגנה". בשנת 1944 התגייס לצבא הבריטי ולאחר שחרורו מהצבא הבריטי הצטרף לאצ"ל. בהמשך, התקבל לקורס פיקוד ובמהלך קורס זה השתתף במבצע שבעקבותיו נתפס ונעצר.
ב-26 במרס 1947, שבוע לאחר משפטו של ברזני, נפתח משפטו של פיינשטיין יחד עם שלושה לוחמי אצ"ל נוספים; מסעוד בוטון, משה הורביץ ודניאל אזולאי, שנתפסו לאחר פיצוץ תחנת הרכבת בירושלים. לפני הקראת גזר הדין הצהיר פיינשטיין: "משטר של עצי תלייה, זהו המשטר שהנכם רוצים להשליט בארץ זו, שנועדה לשמש מגדל אור לאנושות כולה... הנכם מניחים כי במשטר זה תצליחו לשבור את רוח עמנו, העם שכל הארץ היתה לו לגרדום. טעיתם. תיווכחו כי נתקלתם בפלדה... פלדה בוערת היא, לא תשברוה". הורביץ ובוטון שוחררו על ידי בית הדין ללא עונש, לאחר שזה קיבל את האליבי שהציגו השניים. מאיר פיינשטיין ודניאל אזולאי נדונו למוות בתלייה. עם מתן גזר הדין, הכריזו השניים; "בדם ואש יהודה נפלה, בדם ואש יהודה תקום".
ב-17 באפריל אישר המפקד הראשי של הצבא הבריטי את גזר דין המוות של מאיר פיינשטיין ושל משה ברזני. עונשו של דניאל אזולאי הומר במאסר עולם. היה זה למחרת התליות בעכו של גרונר, אלקחי, דרזנר וקשאני.
משפחותיהם של ברזני ופיינשטיין ניסו לשכנעם לבקש חנינה, אך הם סרבו. אל הנציב העליון הגיעו בקשות חנינה רבות לחנינת פיינשטיין וברזני; מאת דוד בן-גוריון, יצחק בן צבי, ראש עיריית ת"א ישראל רוקח וגורמים נוספים. למרות כל אלה, הבריטים סרבו.
פיינשטיין וברזני קיבלו בשלוות נפש את אישור גזר הדין, בעת שהוחזקו בתא-הנידונים למוות בבית הסוהר המרכזי בירושלים. באותה עת, גמלה בליבם ההחלטה לפוצץ עצמם יחד עם התליינים; באמצעות חומר נפץ שהועבר אל תוך בית הסוהר בתוך המזון שהיה מיועד לאסירים.
ב-21 באפריל 1947, נפוצו השמועות כי הגיעה שעתם של פיינשטיין וברזני. בשעות הערב נקרא הרב יעקב גולדמן ששימש רב בתי הסוהר מטעם הוועד הלאומי, לבוא עם הקצינים הבריטים לבית הסוהר המרכזי. הקצינים הבריטים לא פירטו את מטרת בואם, אך היה ברור לכל כי עומדים להוציא להורג את פיינשטיין וברזני. השלושה שרו את תפילת "אדון עולם" ואחר כך שרו את "התקווה".
פיינשטיין וברזני ניסו לשכנע את הרב כי לא יחזור, אך זה האחרון התעקש להיות נוכח בהוצאה להורג. תכניתם המקורית של פיינשטיין וברזני השתבשה לנוכח התעקשותו של הרב. תכניתם המקורית להשליך את הרימונים שברשותם, על משלחת התלייה, עלולה היתה לפגוע גם ברב גולדמן. בעקבות זאת, החליטו השניים לוותר על תכניתם המקורית, והחליטו בשלב זה כי ימותו רק הם בידי עצמם ולא בידי התליין הבריטי. זמן קצר לאחר צאת הרב גולדמן מתא הנידונים נשמעו שתי התפוצצויות; ברזני אימץ את הרימונים אל חזהו בידו השמאלית כי ידו האחת של פיינשטיין נקטעה בפעולה בה נשבה. הרימונים היו בין חזיהם, מול לבותיהם. לפתע נשמע קול פיצוץ שהרעיד את בניין הכלא.
הרב הראשי, הרב יצחק הלוי הרצוג, הורה לקבור את השניים למחרת בבית העלמין הישן בהר הזיתים בחלקת קדושי פרעות תרצ"ו – תרצ"ט. השניים נקברו בטקס מצומצם ביותר בשל העוצר שהוטל בירושלים על ידי הבריטים.
משה ברזני ז"ל בן 21 במותו, מאיר פיינשטיין ז"ל בן 20 במותו.
היום לפני 72 שנה (21.4.1947):
לוחמי הלח''י משה ברזני ומאיר פיינשטיין הי''ד מתאבדים באמצעות רימוני יד שהוברחו לכלאם, זמן קצר לפני העלאתם אל הגרדום.
מאת: ד"ר רוית גור-לינדנברג
משה ברזני נולד ב-14 ביוני 1926 בבגדד בעיראק, למשפחה ממוצא כורדי. בגיל שמונה עלה ארצה יחד עם בני משפחתו. כבר בגיל צעיר הצטרף ליחידת הנוער של מחתרת הלח"י; במחתרת הועסק בהדבקת כרוזים, בהפצת חומרי תעמולה, עבר קורסים לנשק והשתתף במספר פעולות חבלה ומיקוש, ביניהן פיצוץ הרכבת ליד הכפר מלחה ממערב לירושלים ב-22.10.1946. ב-9 במרץ 1947 הצליח משה לחמוק מאזור מגוריו הנצור; הוטלה עליו משימה להתנקש במפקד הדיוויזיה התשיעית – הבריטית. בעודו ממתין עם רימון יד, במסלול בו אמור היה לעבור, נתפס משה על ידי סיור בריטי שעבר במקום. משה ברזני נאסר והועמד למשפט צבאי ב-17.3.1947.
מיד לאחר הקראת כתב האישום, כפר ברזני בסמכות בית הדין לשפוט אותו והצהיר: "העם העברי רואה בכם אויב ושלטון זר במולדתנו. אנו, לוחמי חירות ישראל, לוחמים בכם לשחרור המולדת. במלחמה זו נפלתי בשבי ואין לכם כל רשות לשפוט אותי. בתליות לא תפחידונו. להשמידנו לא תצליחו. עמי וכל העמים המשועבדים לכם ילחמו באימפריה שלכם עד חורמה". בית המשפט דן את ברזני למוות בתלייה. מיד לאחר הקראת גזר הדין, קם משה והחל לשיר את "התקווה".
מאיר פיינשטיין נולד ב-5 באוקטובר 1927 בעיר העתיקה בירושלים, להורים שומרי מצוות שעלו ארצה מפולין. בהיותו ילד נפטר אביו, ופיינשטיין נאלץ לסייע בפרנסת משפחתו. תחילה עבד בירושלים, ולאחר מכן יצא לעבודה חקלאית בקיבוץ גבעת-השלושה, שם הצטרף לארגון "ההגנה". בשנת 1944 התגייס לצבא הבריטי ולאחר שחרורו מהצבא הבריטי הצטרף לאצ"ל. בהמשך, התקבל לקורס פיקוד ובמהלך קורס זה השתתף במבצע שבעקבותיו נתפס ונעצר.
ב-26 במרס 1947, שבוע לאחר משפטו של ברזני, נפתח משפטו של פיינשטיין יחד עם שלושה לוחמי אצ"ל נוספים; מסעוד בוטון, משה הורביץ ודניאל אזולאי, שנתפסו לאחר פיצוץ תחנת הרכבת בירושלים. לפני הקראת גזר הדין הצהיר פיינשטיין: "משטר של עצי תלייה, זהו המשטר שהנכם רוצים להשליט בארץ זו, שנועדה לשמש מגדל אור לאנושות כולה... הנכם מניחים כי במשטר זה תצליחו לשבור את רוח עמנו, העם שכל הארץ היתה לו לגרדום. טעיתם. תיווכחו כי נתקלתם בפלדה... פלדה בוערת היא, לא תשברוה". הורביץ ובוטון שוחררו על ידי בית הדין ללא עונש, לאחר שזה קיבל את האליבי שהציגו השניים. מאיר פיינשטיין ודניאל אזולאי נדונו למוות בתלייה. עם מתן גזר הדין, הכריזו השניים; "בדם ואש יהודה נפלה, בדם ואש יהודה תקום".
ב-17 באפריל אישר המפקד הראשי של הצבא הבריטי את גזר דין המוות של מאיר פיינשטיין ושל משה ברזני. עונשו של דניאל אזולאי הומר במאסר עולם. היה זה למחרת התליות בעכו של גרונר, אלקחי, דרזנר וקשאני.
משפחותיהם של ברזני ופיינשטיין ניסו לשכנעם לבקש חנינה, אך הם סרבו. אל הנציב העליון הגיעו בקשות חנינה רבות לחנינת פיינשטיין וברזני; מאת דוד בן-גוריון, יצחק בן צבי, ראש עיריית ת"א ישראל רוקח וגורמים נוספים. למרות כל אלה, הבריטים סרבו.
פיינשטיין וברזני קיבלו בשלוות נפש את אישור גזר הדין, בעת שהוחזקו בתא-הנידונים למוות בבית הסוהר המרכזי בירושלים. באותה עת, גמלה בליבם ההחלטה לפוצץ עצמם יחד עם התליינים; באמצעות חומר נפץ שהועבר אל תוך בית הסוהר בתוך המזון שהיה מיועד לאסירים.
ב-21 באפריל 1947, נפוצו השמועות כי הגיעה שעתם של פיינשטיין וברזני. בשעות הערב נקרא הרב יעקב גולדמן ששימש רב בתי הסוהר מטעם הוועד הלאומי, לבוא עם הקצינים הבריטים לבית הסוהר המרכזי. הקצינים הבריטים לא פירטו את מטרת בואם, אך היה ברור לכל כי עומדים להוציא להורג את פיינשטיין וברזני. השלושה שרו את תפילת "אדון עולם" ואחר כך שרו את "התקווה".
פיינשטיין וברזני ניסו לשכנע את הרב כי לא יחזור, אך זה האחרון התעקש להיות נוכח בהוצאה להורג. תכניתם המקורית של פיינשטיין וברזני השתבשה לנוכח התעקשותו של הרב. תכניתם המקורית להשליך את הרימונים שברשותם, על משלחת התלייה, עלולה היתה לפגוע גם ברב גולדמן. בעקבות זאת, החליטו השניים לוותר על תכניתם המקורית, והחליטו בשלב זה כי ימותו רק הם בידי עצמם ולא בידי התליין הבריטי. זמן קצר לאחר צאת הרב גולדמן מתא הנידונים נשמעו שתי התפוצצויות; ברזני אימץ את הרימונים אל חזהו בידו השמאלית כי ידו האחת של פיינשטיין נקטעה בפעולה בה נשבה. הרימונים היו בין חזיהם, מול לבותיהם. לפתע נשמע קול פיצוץ שהרעיד את בניין הכלא.
הרב הראשי, הרב יצחק הלוי הרצוג, הורה לקבור את השניים למחרת בבית העלמין הישן בהר הזיתים בחלקת קדושי פרעות תרצ"ו – תרצ"ט. השניים נקברו בטקס מצומצם ביותר בשל העוצר שהוטל בירושלים על ידי הבריטים.
משה ברזני ז"ל בן 21 במותו, מאיר פיינשטיין ז"ל בן 20 במותו.
