ayb1
Well-known member
החוק קובע שהממשלה אחראית בפני הכנסת, אך במציאות הרוב בכנסת נתבע להתנהגות אחראית בפני הממשלה * לא כל הצעות הממשלה מבטאות את רצון הציבור * יש לשמור בנחישות והתמדה על בית-המשפט העליון שהוא מבצר העוז של זכויות הפרט והמיעוטים במדינתנו
זאב ב. בגין
הניסיון לעצב מחדש את הבנת הציבור באשר ליסודות המשטר הדמוקרטי שלנו איננו חדש. בשנת 2008 הקדישה לשכת עורכי-הדין את מושב הפתיחה בכינוסה השנתי לדיון בנושא: "הפרדת הרשויות בישראל לאן?". נשיאת בית-המשפט העליון, דורית ביניש, התריעה באותו דיון מפני "המגמות המסתמנות לצמצום סמכויות הביקורת השיפוטית של בית-המשפט הגבוה לצדק, תוך שימוש מוטעה ומטעה בטענה של הגנה על עקרון הפרדת הרשויות". היא הוסיפה, כי "יש ניסיון ליצור אווירת סכנה מלאכותית, ולפיה מקור הסכנה הוא בכך, שבביקורתו השיפוטית פולש בית-המשפט הגבוה לצדק לתחומן של רשויות אחרות וחורג מתחום פעילותו הלגיטימית, ולפיכך מתחייבות פעולות לריסון והגבלת כוחו וזאת באמצעות הרשות המחוקקת, כמו גם על דרך של משלוח רמזים לבית-המשפט בעודו דן בתיקים תלויים ועומדים, שאם לא ינהג בריסון ובאיפוק - שהוא אכן נוהג בו במידה רבה בלא קשר לכך - הרי תתחייב חקיקה המצמצמת את כוחו".
המאיימים התחלפו, האיומים התחדשו, ובנימוקים אין חידוש. על כן צריך לשוב ולברר את הטענות. עיקרון מרכזי של המשטר הדמוקרטי הוא חלוקת הסמכויות השלטוניות בין הרשויות, לשם מניעת ריכוזן בידי הקבוצה השלטת. אבל, המונח הסתמי המקובל אצלנו, "הפרדת הרשויות", אינו מבטא היטב את אותו עיקרון ואת תכליתו. למרות זאת, עבור חוגים אחדים הביטוי הזה מועיל, ככלי לשיבוש העיקרון בשתי פנים: מצד אחד מנסים להשכיח את העובדה המכרעת כי המושג "הפרדת הרשויות" מעוות את מציאות היחסים ההדוקים בין הממשלה לכנסת ואת היעדר ההפרדה הממשית ביניהם, ומצד שני מנסים, באמצעות הטפה למציאות המדומה של "הפרדת הרשויות", להציב חומה עבה וגבוהה בין בג"ץ לבין הכנסת. המסתערים לעבר מצודת ההגנה שלנו על זכויות האדם מנסים להעניק צביון של שליחות כללית ומוסרית גם להצעות חוק כיתתיות ורעות, ואפילו כשיש בהן הפרה חסרת הצדקה של זכויות האדם. לשם כך הם טוענים, שכל חוק המתקבל בכנסת מבטא, בהגדרה, את "רצון העם", ומכאן שהתנגדות להצעת חוק כלשהי מטעם הקואליציה מעליבה את הבוחרים ופוגעת ב"רצון העם", ולכן אין לאפשר פסילת חוק על-ידי בג"ץ.
טענת הסרק הזאת נוחלת הצלחה מסויימת בציבור, כי רבים סבורים שמחיצה מפרידה בין הממשלה לכנסת, ומכאן מהלך המחשבה המוטעה הבא: (1) הכנסת מייצגת את הציבור ביום הבחירות; (2) אחרי הבחירות, הכנסת עצמאית בשיקוליה ובחקיקתה; (3) מכאן המסקנה שכל חוקי הכנסת מייצגים נאמנה לפחות את רצון הרוב<
