עו"ד פלדמן על פושעי הפרקליטות/משטרע: זדורוב הוא דרייפוס שלנו
הזאבים, הפרקליטות, והסכין של זדורוב
אביגדור פלדמן
08/11/2018 | 10:36
אין דרך הגיונית להסביר את הפעולות המקוממות שביצעו המשטרה והפרקליטות כדי לשמר את הרשעתו של זדורוב. אז השתמשתי בדמיון
דרייפוס היה יהודי, קצין בצבא הצרפתי, אדם גאה, שזעק את חפותו ונשא חרב גדולה בחגורתו. זדורוב הוא לא יהודי, הוא לא ישראלי, הוא אוקראיני, הוא חי בישראל בתוקף אשרת קבע משום שהוא נשוי ליהודייה, ובחגורתו הוא נושא סכין יפנית קטנה של רצפים ומתקיני פרקטים.
דרייפוס, לאחר שהורשע כמרגל, הרים את יד ימינו וקרא בקול רם: "אני נשבע ומצהיר שאתם משפילים אדם חף מפשע. תחי צרפת", ואז נתלשו דרגותיו וגנרל צרפתי מעוטר אותות גבורה וחבוש קסדה מצויצת שבר את חרבו על ברכו בידיו החזקות. רומן זדורוב הוא אדם שתקן, מכונס בעצמו, חרד. בשלוש הפעמים שהוא הורשע, פעמיים בבית המשפט המחוזי בנצרת ופעם אחת בבית המשפט העליון, הוא לא זעק, הוא לא אמר מילה, הוא השפיל את עיניו והחריש מול המיקרופונים. את הסכין היפנית שנשא בחגורתו לא שבר קצין מעוטר. היפוכו של דבר, שופט בית המשפט העליון יצחק עמית שינן את הלהב של הסכין הקטנה ויצר לה שיניים מפחידות, כדי שאפשר יהיה לטעון שבאמצעותה נרצחה הילדה תאיר ראדה בצהרי יום 6 בדצמבר, שנת 2006, בשירותי הבנות שבקומה השנייה בבית הספר נופי גולן שבקצרין.
כשד מן הגיהנום
זדורוב אינו דרייפוס, אך הוא זקוק לאמיל זולא שיכתוב עבורו את ה"אני מאשים" שלו, שיחשוף את החרפה הגדולה של משפטו, חרפה שאינה פחותה מזו שבשלה נשלח דרייפוס לאי השדים. החרפה אינה נעוצה בשאלה אם נמצא הרוצח של תאיר ראדה, אלא בפעולות העקומות והמקוממות שביצעו הפרקליטות והמשטרה כדי לשמר את הרשעתו ברצח וכדי לחסל כל ספק בהרשעתו. פעולות שאין להן הסבר, ולכן בדיתי זאבים כדי להסביר אותן.
אמיל זולא כתב ב–13 בינואר 1898, לנשיא הרפובליקה פליקס פור: "האמת שאותה אומר, הבטחתי לאומרה, עקב כך שאין הצדק מסוגל לעשות מעשה כזה ולהיוותר שלם. חובתי היא לדבר, אין ברצוני להיות שותף לדבר עבירה. לילותי נתקפים בסיוטים, מכיוון שאדם זה נרדף בעינויים נוראיים על פשע אשר לא ביצע".
אין אמיל זולא בסביבה, אין לנו סופרים ומשוררים המשתמשים בחירות היצירה והדמיון כדי לחדור אל המחוזות הפראיים שבהם מסתובבים באין מפריע הטורפים הגדולים, השוטרים נושאי המסכות, הפרקליטים המחביאים מאכלת נוטפת דם מתחת לגלימה, והשופטים המהלכים בצמדים או בשלישיות, נושאים אגרופנים קטלניים ואוי למי שייקרה בדרכם.
אף אחד מן הטורפים הגדולים לא רוצה להרשיע את זדורוב. אבל כל אחד מהם מדמיין זאבה אישית הרובצת מתחת לשולחן המשרדי האפור, מתחבאת בשולי חדר הישיבות הבנאלי, מציצה לרגע בהרמת הכוסית המשרדית בראש השנה. אבל בדרך כלל משעמם בבניין בעל שלוש הקומות בנצרת עילית, מול בית המשפט הנראה כמצודה צלבנית זועפת. עד שיום אחד נרצחת ילדה תמימה בהרים הגבוהים, והם כולם נדרכים. רוצח חדר למרחב שלהם, רוצח חדש, שדם הילדה ניתז על גופו, והדם עוד חם וריחו מטריף את החושים, והטורפים מתעוררים, מנערים את ראשיהם וטסים החוצה מן המשרד ומדלגים מן החלון. והנה זדורוב מולם, טרף קצת מאכזב, אדם כמעט מחוק, אבל אין אחר.
זדורוב כמעט שלא מתנגד לטורפים. זאב העוטה מסכה של קצין משטרה אומר לו כי דם הילדה נמצא על כליו. מדובב, שהוא למעשה תן אוכל נבלות, אומר לו כי אם יודה שרצח את הילדה משום שהכעיסה אותו, הוא יורשע רק בהריגה וירצה לכל היותר שבע שנות מאסר. זדורוב מקבל את עצת התן ומודה ברצח, וטרוף נטרף רומן זדורוב. אף שלא נמצא כל סמן פורנזי שקשר אותו לזירה המגואלת בדם. הזירה לא התיזה לעברו אפילו שריד מיקרוסקופי של דם או צבע, וגם הוא לא הותיר בזירה אפילו אלפית המילימטר של עור, זיעה, שערה, סיב של בגד, כשד מן הגיהנום נכנס וכרוח רפאים יצא.
להב הסכין המשוננת
הטורפים הגדולים חוזרים למשרדיהם, הדם מפסיק לגעוש בעורקים. הרוחות השורקות של המרחבים האסורים משתתקות, זדורוב הורשע. עניינו עבר לסנגוריה הציבורית, שעירערה בשמו לבית המשפט העליון. בסנגוריה הציבורית אין טורפים. הם בוחנים שוב את חומר הראיות ומגלים שעל סנטרה של הילדה שנרצחה יש שריטה. ברור לעין שהשריטה נעשתה על ידי סכין משוננת ולא על ידי הסכין־חרב שענד זדורוב בחגורתו. הם מוסרים את החומר למכון פתולוגי פרטי ראשון מסוגו בישראל. המכון הוקם על ידי ד"ר חן קוגל, שפרש מן המכון הפתולוגי הלאומי עקב "חילוקי דעות" עם מנהל המכון ד"ר יהודה היס, שהיה משרתם הנאמן של הטורפים הגדולים. ד"ר קוגל מבקש מהפתולוגית מאיה פורמן, שגם היא פרשה מן המכון יחד איתו, לבחון את השריטה. "סכין משוננת", היא פוסקת, חד משמעית. ומוסרת את חוות דעתה לסנגורים הציבוריים אלקנה לייסט ואיתי הרמלין, שייצגו את זדורוב בערעור.
באותה העת, בשנת 2012, שש שנים לאחר הרצח, פנו אל הסנגורים הציבוריים אדם ושמו א.ח ועורך הדין שלו ירון פורר. א.ח טען בפניהם שבת זוגו א.ק סיפרה לו כיצד לבשה את מכנסיו, נטלה סכין משוננת שקנו בחנות ריקושט, התגנבה לבית הספר ביום הרצח, המתינה בחדר השירותים של הבנות כשעה וחצי, וכאשר שמעה ילדה נכנסת, פרצה החוצה מן התא, משכה אליה את הילדה ורצחה אותה בסכין המשוננת שבידה. על פי דבריו של א.ח, היא רצחה כי גם אצלה מסתתרת זאבה צמאת דם. אבל להבדיל מן הטורפים הגדולים, אין לה רישיון להרוג במרחבים הפראיים, הם סגורים בפניה ועל כן עליה לספק את תאוותה לדם בדרך אחרת.
פנו הסנגורים הציבוריים לטורפים שילה ענבר בפרקליטות צפון ותמר בורנשטיין בפרקליטות המדינה, אם יש משהו שהטורפים לא אוהבים זה לקבל חזרה טרף שכבר נלעס ודמו נבלע, והוא חסר את העסיסיות שהפכה אותו לטרף ראוי. ללא התלהבות הורתה הפרקליטות לשוטרים לחקור את א.ח, ואת א.ק. לא הייתי זבוב על הקיר כאשר ניתנה ההוראה לחקור אותם ועל כן אני רק מנחש שנאמר להם "תעיפו את הסיפור הזה לכל הרוחות, אנחנו לא רוצים אותו".
אם לא כך אמרו להם הטורפים הגדולים מנצרת ומירושלים, אז למה שני הטורפים הקטנים, בקושי נמיות, מימ"ר צפון, דניאל ביטן ושמעון בן סבו, לא חקרו באמת את א.ח, אלא עשו הכל כדי שיחזור בו מהאשמת א.ק ברצח. חקירה מבישה, מעוררת צמרמורת. אני מקשיב להקלטת החקירה ובוכה, הנמיות מאיימות על א.ח במעצר, מקניטות אותו, מזלזלות בו, נושכות אותו בכל מקום בגוף, בשיניים המחודדות של הנמיות. והכל כדי שכלשונם "יירד מהעץ" ויצהיר שלא שמע את א.ק מודה ברצח תאיר ראדה. הוא עומד על טענתו (זה עולה לו בעשרה ימי מעצר) ואומר במילים שגורמות לטורפים כמעט להקיא, "כי המצפון לא מאפשר לו להמשיך לשתוק".
הזאבים, הפרקליטות, והסכין של זדורוב
אביגדור פלדמן
08/11/2018 | 10:36
אין דרך הגיונית להסביר את הפעולות המקוממות שביצעו המשטרה והפרקליטות כדי לשמר את הרשעתו של זדורוב. אז השתמשתי בדמיון
דרייפוס היה יהודי, קצין בצבא הצרפתי, אדם גאה, שזעק את חפותו ונשא חרב גדולה בחגורתו. זדורוב הוא לא יהודי, הוא לא ישראלי, הוא אוקראיני, הוא חי בישראל בתוקף אשרת קבע משום שהוא נשוי ליהודייה, ובחגורתו הוא נושא סכין יפנית קטנה של רצפים ומתקיני פרקטים.
דרייפוס, לאחר שהורשע כמרגל, הרים את יד ימינו וקרא בקול רם: "אני נשבע ומצהיר שאתם משפילים אדם חף מפשע. תחי צרפת", ואז נתלשו דרגותיו וגנרל צרפתי מעוטר אותות גבורה וחבוש קסדה מצויצת שבר את חרבו על ברכו בידיו החזקות. רומן זדורוב הוא אדם שתקן, מכונס בעצמו, חרד. בשלוש הפעמים שהוא הורשע, פעמיים בבית המשפט המחוזי בנצרת ופעם אחת בבית המשפט העליון, הוא לא זעק, הוא לא אמר מילה, הוא השפיל את עיניו והחריש מול המיקרופונים. את הסכין היפנית שנשא בחגורתו לא שבר קצין מעוטר. היפוכו של דבר, שופט בית המשפט העליון יצחק עמית שינן את הלהב של הסכין הקטנה ויצר לה שיניים מפחידות, כדי שאפשר יהיה לטעון שבאמצעותה נרצחה הילדה תאיר ראדה בצהרי יום 6 בדצמבר, שנת 2006, בשירותי הבנות שבקומה השנייה בבית הספר נופי גולן שבקצרין.
כשד מן הגיהנום
זדורוב אינו דרייפוס, אך הוא זקוק לאמיל זולא שיכתוב עבורו את ה"אני מאשים" שלו, שיחשוף את החרפה הגדולה של משפטו, חרפה שאינה פחותה מזו שבשלה נשלח דרייפוס לאי השדים. החרפה אינה נעוצה בשאלה אם נמצא הרוצח של תאיר ראדה, אלא בפעולות העקומות והמקוממות שביצעו הפרקליטות והמשטרה כדי לשמר את הרשעתו ברצח וכדי לחסל כל ספק בהרשעתו. פעולות שאין להן הסבר, ולכן בדיתי זאבים כדי להסביר אותן.
אמיל זולא כתב ב–13 בינואר 1898, לנשיא הרפובליקה פליקס פור: "האמת שאותה אומר, הבטחתי לאומרה, עקב כך שאין הצדק מסוגל לעשות מעשה כזה ולהיוותר שלם. חובתי היא לדבר, אין ברצוני להיות שותף לדבר עבירה. לילותי נתקפים בסיוטים, מכיוון שאדם זה נרדף בעינויים נוראיים על פשע אשר לא ביצע".
אין אמיל זולא בסביבה, אין לנו סופרים ומשוררים המשתמשים בחירות היצירה והדמיון כדי לחדור אל המחוזות הפראיים שבהם מסתובבים באין מפריע הטורפים הגדולים, השוטרים נושאי המסכות, הפרקליטים המחביאים מאכלת נוטפת דם מתחת לגלימה, והשופטים המהלכים בצמדים או בשלישיות, נושאים אגרופנים קטלניים ואוי למי שייקרה בדרכם.
אף אחד מן הטורפים הגדולים לא רוצה להרשיע את זדורוב. אבל כל אחד מהם מדמיין זאבה אישית הרובצת מתחת לשולחן המשרדי האפור, מתחבאת בשולי חדר הישיבות הבנאלי, מציצה לרגע בהרמת הכוסית המשרדית בראש השנה. אבל בדרך כלל משעמם בבניין בעל שלוש הקומות בנצרת עילית, מול בית המשפט הנראה כמצודה צלבנית זועפת. עד שיום אחד נרצחת ילדה תמימה בהרים הגבוהים, והם כולם נדרכים. רוצח חדר למרחב שלהם, רוצח חדש, שדם הילדה ניתז על גופו, והדם עוד חם וריחו מטריף את החושים, והטורפים מתעוררים, מנערים את ראשיהם וטסים החוצה מן המשרד ומדלגים מן החלון. והנה זדורוב מולם, טרף קצת מאכזב, אדם כמעט מחוק, אבל אין אחר.
זדורוב כמעט שלא מתנגד לטורפים. זאב העוטה מסכה של קצין משטרה אומר לו כי דם הילדה נמצא על כליו. מדובב, שהוא למעשה תן אוכל נבלות, אומר לו כי אם יודה שרצח את הילדה משום שהכעיסה אותו, הוא יורשע רק בהריגה וירצה לכל היותר שבע שנות מאסר. זדורוב מקבל את עצת התן ומודה ברצח, וטרוף נטרף רומן זדורוב. אף שלא נמצא כל סמן פורנזי שקשר אותו לזירה המגואלת בדם. הזירה לא התיזה לעברו אפילו שריד מיקרוסקופי של דם או צבע, וגם הוא לא הותיר בזירה אפילו אלפית המילימטר של עור, זיעה, שערה, סיב של בגד, כשד מן הגיהנום נכנס וכרוח רפאים יצא.
להב הסכין המשוננת
הטורפים הגדולים חוזרים למשרדיהם, הדם מפסיק לגעוש בעורקים. הרוחות השורקות של המרחבים האסורים משתתקות, זדורוב הורשע. עניינו עבר לסנגוריה הציבורית, שעירערה בשמו לבית המשפט העליון. בסנגוריה הציבורית אין טורפים. הם בוחנים שוב את חומר הראיות ומגלים שעל סנטרה של הילדה שנרצחה יש שריטה. ברור לעין שהשריטה נעשתה על ידי סכין משוננת ולא על ידי הסכין־חרב שענד זדורוב בחגורתו. הם מוסרים את החומר למכון פתולוגי פרטי ראשון מסוגו בישראל. המכון הוקם על ידי ד"ר חן קוגל, שפרש מן המכון הפתולוגי הלאומי עקב "חילוקי דעות" עם מנהל המכון ד"ר יהודה היס, שהיה משרתם הנאמן של הטורפים הגדולים. ד"ר קוגל מבקש מהפתולוגית מאיה פורמן, שגם היא פרשה מן המכון יחד איתו, לבחון את השריטה. "סכין משוננת", היא פוסקת, חד משמעית. ומוסרת את חוות דעתה לסנגורים הציבוריים אלקנה לייסט ואיתי הרמלין, שייצגו את זדורוב בערעור.
באותה העת, בשנת 2012, שש שנים לאחר הרצח, פנו אל הסנגורים הציבוריים אדם ושמו א.ח ועורך הדין שלו ירון פורר. א.ח טען בפניהם שבת זוגו א.ק סיפרה לו כיצד לבשה את מכנסיו, נטלה סכין משוננת שקנו בחנות ריקושט, התגנבה לבית הספר ביום הרצח, המתינה בחדר השירותים של הבנות כשעה וחצי, וכאשר שמעה ילדה נכנסת, פרצה החוצה מן התא, משכה אליה את הילדה ורצחה אותה בסכין המשוננת שבידה. על פי דבריו של א.ח, היא רצחה כי גם אצלה מסתתרת זאבה צמאת דם. אבל להבדיל מן הטורפים הגדולים, אין לה רישיון להרוג במרחבים הפראיים, הם סגורים בפניה ועל כן עליה לספק את תאוותה לדם בדרך אחרת.
פנו הסנגורים הציבוריים לטורפים שילה ענבר בפרקליטות צפון ותמר בורנשטיין בפרקליטות המדינה, אם יש משהו שהטורפים לא אוהבים זה לקבל חזרה טרף שכבר נלעס ודמו נבלע, והוא חסר את העסיסיות שהפכה אותו לטרף ראוי. ללא התלהבות הורתה הפרקליטות לשוטרים לחקור את א.ח, ואת א.ק. לא הייתי זבוב על הקיר כאשר ניתנה ההוראה לחקור אותם ועל כן אני רק מנחש שנאמר להם "תעיפו את הסיפור הזה לכל הרוחות, אנחנו לא רוצים אותו".
אם לא כך אמרו להם הטורפים הגדולים מנצרת ומירושלים, אז למה שני הטורפים הקטנים, בקושי נמיות, מימ"ר צפון, דניאל ביטן ושמעון בן סבו, לא חקרו באמת את א.ח, אלא עשו הכל כדי שיחזור בו מהאשמת א.ק ברצח. חקירה מבישה, מעוררת צמרמורת. אני מקשיב להקלטת החקירה ובוכה, הנמיות מאיימות על א.ח במעצר, מקניטות אותו, מזלזלות בו, נושכות אותו בכל מקום בגוף, בשיניים המחודדות של הנמיות. והכל כדי שכלשונם "יירד מהעץ" ויצהיר שלא שמע את א.ק מודה ברצח תאיר ראדה. הוא עומד על טענתו (זה עולה לו בעשרה ימי מעצר) ואומר במילים שגורמות לטורפים כמעט להקיא, "כי המצפון לא מאפשר לו להמשיך לשתוק".