בשטירמר שלכם הגרמנייה הנאצית חייה ובועטת. תמשיך לשתות מהביוב
של עזה ואום אל-פחם.
לפנות את המאחז האלים הזה
אילנה המרמן
06/09/2018 | 20:00
הם בריונים, הם אלימים, הם חמושים. כל ימי שבתם במקום הזה — ובכלל לא חשוב אם כחוק או שלא כחוק: החוק בחבל הארץ הזה ממילא בטל ומבוטל כעפרא דארעא — יושבי מצפה יאיר מתעללים ומתעמרים בגופם ובנפשם של בני אדם, ערבים ויהודים. הם מקללים, מיידים אבנים, מכים באגרופיהם, בועטים ברגליהם, מדרדרים גברים ונשים במדרונות, מפילים על הארץ, מועכים ודורסים וחובטים ראשים אל אבנים וברזלים.
וכל הצבא האדיר של מדינת ישראל וכל שוטריה אינם יכולים להם. ואולי הם יכולים דווקא, אבל הם עומדים וצופים בהם, בוהים ופוהים, ואינם נוקפים אצבע.
ככה התעללו לפני שבועיים בסופרת מיכל פלג: "הם — בחולצות השבת הצחורות, טליתות, כיפות, שביסים — עיקמו את ידי וחטפו את המצלמה. אחד נדחק אלי עם טליתו על הפרצוף, להרביץ בטהרה. ואז הגיעו הנשים, מקללות. אחת בעטה לי בתחת בכל הכוח: 'תמותי, זונה'. אחריהן הגיעו רעולי הפנים. בריצה, צוהלים. עכשיו זה כבר אספסוף, והאספסוף רוצה עונג שבת. העיפו לי את הכובע, קיללו, צחקו. אחר כך העיפו את התרמיל. אחר כך תפסו ודחפו והעיפו אותי בכוח במורד. התרוממתי. אחד העיף לי את המשקפיים מהאף...".
והצבא: "החיילים היו חמושים ומיומנים. אף אחד מהם לא עצר בכוח את האלימות, גם כשסיכנה את חיינו וגם כשניסו לפנות אותנו פצועים" (מיכל פלג, "מצפה יאיר: פוגרום לשבת", ynet, 27.8).
את חיינו הם לא סיכנו כשבאנו לשם ביום שישי האחרון למחות על פציעתם של חמשת פעילי תעאיוש. הצבא חסם את דרכנו לרגלי הגבעה. רק מתנחלים יחידים באו לקראתנו, צהלו וקיללו, והודו לנו על שבאנו הפעם ביום שישי וככה פטרנו אותם מחילול השבת.
היו ביניהם גם נערות. אחת מהן שאלה אותי: "תגידי, את יהודייה או גרמנייה נאצית?". "גרמנייה נאצית", עניתי לה מוּכנית, בקול לאה. ובראשי התרוצצו קטעים מהספר שאני מתרגמת עכשיו: סיפורה של נערה גרמנייה "בת תערובת", שחוקי הגזע שנחקקו בנירנברג החריבו בהדרגה את חיי משפחתה. והתרוצצו גם ההשוואות שאני עושה כל הזמן. כן, כמה גדול הדמיון.
באותו יום שישי לא היינו חמישה כי אם יותר ממאה אנשים. הצבא הציג לנו צו "של שטח צבאי סגור", ומארגני הסיור בחנו בכובד ראש את דף הנייר הנלעג הזה שהודפס בו ביום. כמוהו כעשרות אחרים החוסמים זה עשרות שנים את דרכם של פעילים המבקשים בכוחם הדל למנוע את מקצת הפשעים הנעשים בגדה המערבית. בחנו בכובד ראש ומצאו שהצו נכון: היום והמקום מדויקים, החתימה מדויקת, החותם איש צבא מוסמך, והמפה המצורפת מדויקת אף היא. הכל לפי החוקים הלא־חוקיים החלים על האזור הזה 51 שנים.
בתחילת שנות התשעים היינו 25 פעילים כאלה. 19 נשים ושישה גברים. באנו למחות על הריסת בית בקלקיליה. הצבא חסם אותנו: "שטח צבאי סגור", אמר הצו. לא צייתנו, עקפנו את החוסמים. ונעצרנו. חמישה ימים היינו עצורים ודרכונינו הוחרמו לשנה.
חמישה ימים בבית מעצר — זה הכל. איש מאתנו אפילו לא נאלץ לוותר על כנס אקדמי או נופש בחוץ לארץ, כי תמורת ערבות של 5,000 שקלים הוחזר הדרכון למבקשים לנסוע. כעבור שנה נסגר התיק מ"חוסר עניין לציבור", כמדומתני. ואף על פי כן, רוב חברי הקבוצה ההיא ("השנה העשרים ואחת") לא הסכימו להמשיך בדרך של אי־ציות אזרחי לא אלים — הדרך שלשמה קמנו. הקבוצה התפרקה.
ואני, שבינתיים, כרוב עמיתי וידידי באותה קבוצה, גם הזדקנתי וגם "עשיתי קריירה", אני שאפילו על הברחת פלסטינים לא העמידו אותי לדין אחרי כמה וכמה חקירות "מאיימות" (מאיימות? – בובע מייסעס, הרי אשה יהודייה אני), וכעבור חצי שנה קיבלתי הודעה שהתיק שלי נסגר "מחוסר ראיות" (והלוא במו המקלדת שלי העדתי מעל דפי העיתון הזה שאכן הברחתי גם הברחתי) — ובכן, אני עדיין תוהה מה היה קורה אילו היינו ממשיכים אז במרי שלנו. אולי לא היינו מגיעים למקום שאנחנו משתופפים בו היום?
אבל במקום שאנחנו משתופפים בו היום עמדנו באותו יום שישי כל האנשים הרבים שנענינו לקריאתם של "שוברים שתיקה" לבוא להזדהות עם תעאיוש והפצועים, ונדרשנו לציית לצו ולהתפנות מיד. גם המארגנים דרשו זאת מאתנו. במקום לקרוא לנו להתיישב על הכביש, למשל.
היינו שלוש נשים שסירבנו להתפנות. חצי שעה עמדנו בצד, מוקפות חיילים, ולא עצרו אותנו. עצרו ועיכבו את ראשי "שוברים שתיקה". מי יודע, אולי בגללנו, שהאוטובוסים חיכו וחיכו לנו, וכך יצא שגם הם, אולי בעל כורחם, הפרו את הצו.
חזרתי הביתה בלב כבד. שמא פגעתי באנשים האלה, היקרים לי כל כך, הייתי להם אבן נגף. ואף על פי כן, בלב כבד אני מעידה פה על עצמי שיש לי ויכוח אתם, ושאני נחושה בדעתי להמשיך בדרך הזאת, ולקרוא לאחרים ללכת בה: להפר את חוק החרם ואת חוק הנכבה ואת חוק הלאום. ובשטח — לא לציית לצווי הצבא.
ולהוסיף ולהתייצב לרגלי מצפה יאיר ולקרוא לפנות את המאחז האלים הזה: יפונה מצפה יאיר ויפונו גם סוסיא ובנותיה וחוות מעון וכרמל ובנותיה, שהפכו את המקום לגיהינום ליושביו הלא־יהודים. לא "סיורים לימודיים" נחוצים כאן, כמו שכונה הסיור ההוא, כי אם מחאה בגוף ובנפש. נחוץ כאן מרי.
https://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.6462330
